בדיני יחוד

מאמר מתוך הספר מלילות א

שאלה:

בשנת תשנ"א קלט היישוב בית יתיר משפחות רבות של עולים ממדינות ברית-המועצות לשעבר. עד מהרה התברר שאחדות מן הנשים שנקלטו ביישוב במסגרת עלייה זו אינן יהודיות. ארבע מהן בקשו להתגייר, והופנו לשם כך לבית-הדין של הרב דוב ליאור שליט"א בקרית ארבע. בית הדין פתח עבורן אולפן-גיור מיוחד בקרית ארבע שם קבלו הנשים הללו שיעורים ביסודות היהדות, מעין מכינה לגיור. שיעורים אלה התקיימו בקרית ארבע פעמיים בשבוע בין השעות: 8:30-10:30 בערב. דא עקא שהאוטובוס האחרון מקרית ארבע לדרום הר חברון יצא בשעה 9:00 באופן שאי-אפשר היה להשתתף בשיעורים ולחזור הביתה באוטובוס. לא היתה, על כן, ברירה אלא להוציא רכב מהמשק כדי להחזיר את הנשים הללו הביתה בתום השיעורים. לשם כך התארגנה תורנות בין הגברים ביישוב.

ובכן נשאלה השאלה: האם מותר לנהג מן היישוב להסיע את ארבע הנשים הללו מקרית ארבע לבית יתיר בשעת לילה מאוחרת זו, או שמא יש בזה איסור מצד הלכות יחוד? יצויין כי אחת מן המבקשות להתגייר היתה נשואה ליהודי, ואילו השאר היו רווקות. כמו כן יש להעיר שלעיתים אחת מהן לא הייתה נוסעת, מסיבות אישיות (מחלה וכיו"ב) ואז נשאלה השאלה: אם נאמר שלפי הדין מותר לנהג בנדון דידן להסיע ארבע נשים, האם מותר לו גם להסיע שלש?

תשובה:

המקרה הנדון מורכב מחמש הלכות יחוד, אותן נהפוך לראשי פרקים, כדלקמן:

א. יחוד עם הנכרית.

ב. יחוד עם כמה נשים.

ג. יחוד עם כמה נכריות.

ד. יחוד בדרך בינעירונית.

ה. יחוד בלילה.

א. יחוד עם הנכרית

מקור הדין:

בגמרא (עבודה זרה לו, ב) איתא:

"אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה דרב: פיתן ושמנן יינן ובנותיהן, כולן משמונה עשר דבר הן.[1] בנותיהן מאי היא? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן נידות מעריסתן. וגניבא משמיה דרב אמר: כולן משום עבודת כוכבים גזרו בהן. דכי אתא רב אחא בר אדא א"ר יצחק: גזרו... על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר".

משמע שלפי דעה זו הגזירה על בנותיהן עניינה שלא לשאת את בנותיהן. מקשה על כך הגמרא: "בנותיהן - דאורייתא היא, דכתיב לא תתחתן בם?!" ומסיקה שהאיסור לשאת את בנותיהן אכן מדאורייתא. האיסור לבוא על הנכרית היא מגזירת בית-דינו של חשמונאי, והאיסור הנדון בסוגיין הוא איסור ייחוד עם בנותיהן. והגמרא מסכמת:

"יחוד (דבת ישראל) דאורייתא דאשת איש. ואתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה. ואתו תלמידי ב"ש וב"ה גזור אפילו אייחוד דעבודת כוכבים".

נחלקו בסוגיין האמוראים אם גזירת ב"ש וב"ה על בנותיהן היתה על היות להן דין נידות מקטנותן (רנב"י) או על איסור יחוד אתן (גניבא משמיה דרב). לכולי עלמא דוד המלך שגזר על יחוד הפנויה לא גזר על הנכרית, ונחלקו רק אם תלמידי ב"ש וב"ה שבאו אחריו גזרו על יחוד עם הנכרית או לא.

ונשאלת השאלה - אליבא דגניבא, שהגזירה היתה על איסור יחוד - מדוע לא גזר דוד המלך בעת ובעונה אחת גם על יחוד עם הנכרית? הר"ן (על הרי"ף קידושין לב, ב ד"ה ויחוד) ענה משום "דלא שכיח". הפרישה (אה"ע סימן כב, ס"ק א') נתן טעם אחר:

"נראה דלא גזרו ב"ד של דוד אלא בישראלית דיכולה לבוא לידי עריות, דאם יתיחד עם זו, יתיחד נמי עם הערוה. משא"כ בגויה, דאינו יכול לבוא בגויה לידי עריות".

והובאו דבריו בבית שמואל (אה"ע כב, ס"ק ב'), ודברים דומים כתב הט"ז (שם ס"ק א').

השו"ע (אה"ע כב, ב) פסק כדעת גניבא משמיה דרב שגזירת בנותיהן היתה על היחוד, וז"ל:

"כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על יחוד פנויה, ואע"פ שאינה ערוה בכלל יחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו על יחוד כותית".

עולה אם כן, שיחוד עם הנכרית אסור מדרבנן.

יחוד עם נכרית נשואה:

בגמרא (קידושין כא, ב) מובאת ברייתא:

"ת"ר וראית בשביה... אשת - ואפילו אשת איש".

כלומר דין אשת יפת תואר נוהג גם באשת איש. מקשים התוספות (שם ד"ה אשת) שהרי אין אישות בנכרית, כדאיתא בסנהדרין, וא"כ מה לי פנויה, מה לי אשת איש?! ומתרצים: "מכל מקום איכא עשה, דכתיב (בראשית ב') ודבק באשתו - ולא באשת חברו". כוונתם שגם אם אין איסור לאו דאורייתא בביאה על עובדת כוכבים נשואה, הרי יש בזה עבירה על מצות עשה דאורייתא של "ודבק באשתו".

וכן פסק (כתוספות) הבית שמואל (אה"ע טז, ב):

"ואם יש לה בעל איכא איסור דאורייתא, היינו עשה ודבק באשתו. תוס'".

מדברי התוספות והב"ש הללו למד המנחת חינוך (מצוה קפח) שיחוד עם נכרית אשת איש אסור מדאורייתא. וז"ל:

"ודוקא על גויה פנויה הוא בכלל גזירתם, אבל אם היתה אשת איש, הוא חייב בעשה ודבק באשתו ולא באשת חברו. עיין תוספות וב"ש שג"כ מן התורה אסור יחוד".

אמנם בספר יד-שלום (סימן סט' אות טו', הו"ד באוצה"פ אה"ע כב, ט; ג) חלק על המנחת חינוך משני צדדים:

א. דעת תוספות זו יחידאה היא, ולא פשוט שיש לפסוק כמותה.

ב. גם התוספות לא אסרו מדאורייתא אלא את הביאה, אבל היחוד אף לדעתם הוא דרבנן, שהרי הטור כתב שיחוד דאורייתא הוא רק עם העריות. ואף הפרישה (אה"ע כב, א) לא הוסיף אלא איסורי לאוין, וז"ל, "דערוה לאו דוקא, דה"ה עם איסור חייבי לאוין נמי אסור (להתייחד)". אבל אף ראשון או פוסק לפני המנ"ח לא כתב שיחוד נכרית נשואה הוא דאורייתא. והטעם שלא כתבו כן, כותב היד-שלום, הוא משום שפשט הגמרא בסוגיה לעיל (עבודה זרה לו, ב) שסתמה שתלמידי ב"ש וב"ה גזרו על יחוד עובדת כוכבים, ולא נכנסה לפרטים, לחלק בין סוגים שונים של נכרית, הוא שעובדת כוכבים נשואה בכלל גזירה זו.

לסיכום נראה שדעת כל הפוסקים חוץ מהמנ"ח (שלא הוכיח את חידושו) שיחוד עם נכרית נשואה אסור מדרבנן כדין יחוד עם נכרית שאינה נשואה. גם למי שחושש לדעת המנ"ח נראה שבנדון דידן אין מקום להחמיר, משום שהנכרית ה"נשואה" דידן "נשואה" לישראל, באופן שאין מקום לומר שהביאה עליה היא עבירה על מ"ע של "ודבק באשתו - ולא באשת חברו", שכן תוספות כתבו כן דוקא ביחס לנכרי הנשוי לנכרית, ולא כלפי ישראל שכביכול "נשא" אותה, דבר שהוא לכשעצמו אסור ממצות "ולא תתחתן בם" (דברים ז, ג; שו"ע אה"ע טז, א).

יחוד כהן עם הנכרית:

הפוסקים נחלקו באם הביאה של כהן על נכרית שלא זינתה הוא איסור דאורייתא (כדעת הרמב"ם הלכות איסורי ביאה יב, ג) או איסור דרבנן (כדעת התוספות יבמות סא, א ד"ה אין). השו"ע (אה"ע טז, א) פסק כהרמב"ם. על פי דעת הרמב"ם והשו"ע זו, וע"פ דעת הפרישה שאיסור יחוד דאורייתא מתייחס לכל חייבי לאוין, מחדש המנ"ח (שם) שגם היחוד של כהן עם הנכרית גם כשהיא פנויה אסור מדאורייתא.

לסיכום:

א. אסור מדרבנן להתייחד עם הנכרית.

ב. דעת המנ"ח שהאיסור להתייחד עם נכרית נשואה הוא מדאורייתא, אך גם אם נחשוש לדעתו זו אין היא נוגעת לנדון דידן.

ג. דעת המנחת חינוך שאיסור יחוד כהן עם הנכרית הוא מדאורייתא.

ב. יחוד עם כמה נשים

המשנה (קידושין פ, ב) שונה: "לא יתייחד אדם עם שתי נשים". המשנה שאחריה (שם פב, א) שונה: "כל שעסקיו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים". וקשה שהרי לעיל שנינו שלאף אחד לא הותר להתייחד עם הנשים, מדוע אם כן הגבילה משנה זו את האיסור רק למי שעסקיו עם הנשים?

רש"י (שם ד"ה לא יתייחד) תרץ:

"כל שעסקיו עם הנשים לא יתייחד אפילו עם הרבה נשים, לפי שלבו גס בהן, וכולן מחפות עליו. ואילו איניש אחרינא - בין שתי נשים תנן, אבל עם שלש או ארבע שפיר דמי".

כלומר אדם רגיל רשאי להתייחד עם שלש נשים.

והסביר הרא"ש (פרק ד' סימן כז') שני הסברים בדעת רש"י:

"וס"ל לרש"י כיון דאיכא טובא אי אפשר דלא מגלו אהדדי, ועוד אי אפשר לו לבעול כולם". (וזו שלא תיבעל תגלה את הדבר - אוצה"פ כ"ב כ"ו).

והקשו התוספות (שם ד"ה לא יתייחד):

"דאמר לעיל (פ.) אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין משום יחוד, משמע דאסור להתייחד עם נשים הרבה לכו"ע?!"

ובגלל קושייתם זו העמידו את משנתנו: "כל שעסקיו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים" במקרה שאשתו עמו, כלומר בעוד שבאדם רגיל אשתו עמו מהני להתיר יחוד עם כמה נשים, הרי במי שעסקיו עם הנשים לא מהני אשתו עמו כלל.

לכאורה פשט המשנה הראשונה שהזכרנו "לא יתיחד אדם עם שתי נשים" מחזק את דעת רש"י שעם יותר משתיים מותר, את הקושיא הזאת על תוספות מיישב הרא"ש לאמר:

"דה"ה עם טפי אסור, אלא משום דבעי למיתני סיפא אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים נקט נמי ברישא עם שתי נשים".

נראה איפוא שהדיוק של רש"י מן המשנה אינו הכרחי, ומיושבים בזה דברי תוספות מלשון המשנה.

ליישב את שיטת רש"י מקושיית התוספות (מ"אנשים מבפנים") כתב החלקת-מחוקק (סימן כב ס"ק ח') שני תירוצים שהם שתי אוקימתות:

א. סוגיית "אנשים מבפנים" עוסקת במי שעסקיו עם הנשים, ואילו משנתנו התירה באדם רגיל.

ב. סוגיית "אנשים מבפנים" עוסקת ביחוד בהחבא, ואסרה משום ששאר הנשים לא תרגשנה בו, ואילו משנתנו התירה בגלוי (בשם הב"ח).

חבריו של רש"י:

ז"ל תוספות ר"י הזקן (קידושין פב, א):

"שאומנותו עם הנשים והנשים צריכות לו, לא יתייחד עמהן, לפי שכולן מחפות עליו. ואילו איניש אחרינא עם שתי נשים תנן. אבל ג' או ד' מותר".

וכן כתב הסמ"ג (לאוין קכו) להתיר ג' או ד'.

וכן כתב המאירי (שם פ, ב):

"וגדולי הרבנים (כינוי לרש"י) כתבו שעם שתיים אסור, אבל עם הרבה מותר, והדברים נראין כן מדקאמר עם שתי נשים ולא קאמר עם הנשים".

הרשב"א לא חיוה דעתו בשאלה זו במפורש להלכה, אך מתוך שבתשובותיו (ח"א סי' תקפז) הוכיח כדעת רש"י ויישב סברתו, יש מי שלמד (אוצה"פ כ"ב כ"ו) שדעתו כן. וכן מדייק בספר דבר הלכה (עמ' קלא) מדברי רבינו יונה בספר היראה (אות רלד) שכתב שיחוד הוא "אפילו עם שתי נשים", משמע שעם שלוש מותר.

וכן כתב הרע"ב בפירושו למשנת קידושין (פרק ד' משנה יד') כרש"י. ובכן סיעת רש"י כוללת בתוכה את ר"י הזקן, הסמ"ג, המאירי, רבינו יונה, ר' עובדיה מברטנורא, ויתכן שגם את הרשב"א.

חבריהם של תוספות:

ז"ל הרמב"ם (איסורי ביאה כב, ח): "לא יתייחד איש אחד אפילו עם נשים הרבה". מכאן שפסק כתוספות.

וז"ל הריטב"א (פ: ד"ה מתניתין לא):

"וליכא למימר דרישא ב' נשים דוקא, אבל ביותר מב' נשים מתייחד, וקמ"ל סיפא דמי שעסקו עם הנשים לא יתייחד אפילו עם נשים הרבה כדפירש"י ז"ל - דהא אמר בגמרא דטעמא דרישא מפני שהנשים דעתן קלה עליהן, ומחפות זו על זו, ולא מכלמן מהדדי, והאי טעמא אפילו בנשים הרבה איתיה".

בביאור מחלוקת רש"י והריטב"א כתוב באוצר הפוסקים (אה"ע כב, אות כו' בהערה כ'):

"י"ל דיסוד פלוגתת רש"י וסיעתו דהכא עם החולקים תלוי בפירוש מ"ש בקידושין (פ:) בטעם דאסור היחוד עם שתי נשים "משום דנשים דעתן קלות", דרש"י פירש התם דשתיהן נוחות להתפתות, ומשום הכי עם הרבה דא"א לבעול כולן מותר. אבל הריטב"א פירש דדעתן קלות שמחפות זו על זו, ומשום הכי כתב א"כ ה"ה הרבה".

ובכן, חברים לשיטת תוספות הם הרמב"ם והריטב"א, ואף הסמ"ק הכלבו והאגודה פסקו כתוספות.

ההלכה:

השו"ע (אה"ע כב, ה) פסק: "לא יתייחד איש אחד אפילו עם נשים הרבה", כהתוספות והרמב"ם.

הרמ"א (שם) פסק כרש"י וז"ל: "ויש מתירין איש אחד עם נשים הרבה אם אין עסקו עם הנשים".

ובחלקת מחוקק הבהיר (ס"ק ח) שהביטוי "נשים הרבה" בדברי השו"ע פירושו שלוש נשים. ובכן האם מותר להתייחד עם ג' נשים?

השו"ע בשם הרמב"ם והתוספות אסר. הרמ"א בשם רש"י התיר. כיצד יש לנהוג למעשה? למעשה אין הכרעה ברורה בפוסקים לכאן או לכאן. הטור, רבינו ירוחם, הלבוש, החכמת אדם, קיצור שו"ע וערוך השולחן הביאו את שתי הדעות ולא הכריעו. בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ד, סימן סה, יד) כתב: "ולדינא יש להורות כהרמב"ם". בספר נתיבות שלום וכן בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן קב) נוטים להקל כדעת רש"י. בנדון דידן שהוא מחלוקת הפוסקים שלא הוכרעה באופן ברור באיסור דרבנן ויש בדבר צורך גדול נראה להקל כמו שפסק הרמ"א בשם רש"י.

האם בעינן כשרות?

על המשנה (פ, ב) "אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים" איתא בגמרא: "א"ר יהודה א"ר: לא שנו אלא בכשרים, אבל בפרוצים אפילו בי עשרה נמי לא". וכן פסק הרמ"א (אה"ע כב, ה). עיון בפוסקים מעלה שהגדרת "כשרים" בהקשר זה היא מחמירה מאד. נשאלת השאלה: הפוסקים המתירים לאיש אחד להתייחד עם נשים הרבה - האם בעינן לשם כך נשים כשרות?

בספר עצי ארזים (הו"ד באוצה"פ עמ' נט' ד"ה ועיין) הוכיח שלדעה זו לא בעינן כשרות. ראייתו ממשנת גיטין שנביא בסמוך שהתירה לפי הבנתו יחוד עם אשתו ושפחות. ובכן להמתירים יחוד עם נשים הרבה לא בעינן כשרות.

יחוד עם שתי נשים שאינן עריות:

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סימן מ' פרק ב') הוכיח מדברי הרשב"א בשו"ת (ח"א תקפז וא' קעח) שיחוד עם שתי נשים הוא איסור דרבנן. מכאן היה אולי מקום להסיק שיחוד עם שתי נשים כאלה שהיחוד עם כל אחת מהן בנפרד אף הוא אסור רק מדרבנן (כגון פנויות או נכריות) הוא מותר שהרי הוא תרי-דרבנן, ואין גוזרים גזירה לגזירה. ואילו היינו אומרים כן, היינו יכולים להתיר לנהג בנדון דידן להסיע אפילו רק שתי נשים.

ואכן נחלקו הרשב"א ור' אליהו מעכו (בתשובה שם) בדין יחוד עם שתי נשים שאינן עריות, האם יש להתירו מצד שהוא גזירה לגזירה, שזו דעת ר"א מעכו, או שבכ"ז אסור, ולא מיקרי גזירה לגזירה, כי כולא חדא גזירה היא, וזו דעת הרשב"א. בציץ אליעזר (שם) פסק כהרשב"א שאסור להתייחד עם שתי נשים אפילו הן פנויות או נכריות.

ג. יחוד עם כמה נכריות

האם יחוד עם נכריות קל יותר מיחוד עם ישראליות?

למדנו שיחוד עם הנכרית אסור מדרבנן. למדנו שאף יחוד עם שתי נשים אסור מדרבנן, ושבדין יחוד עם שלוש נשים נחלקו הפוסקים. נשאלת השאלה אם דין יחוד עם שתי נכריות קל יותר מדין יחוד עם שתי ישראליות.

ואמנם לכאורה כבר דנו בשאלה זו בהביאנו לעיל את מחלוקת הרשב"א ור' אליהו מעכו בדין יחוד עם שתי נשים שהיחוד עם כל אחת מהן בנפרד אסור מדרבנן, שהר"א מעכו התיר מצד גזירה לגזירה, והרשב"א, שכמותו נפסק, אסור מצד שכולא חדא גזירה היא. אלא ששם הדיון היה לא מצד היותן נכריות בדוקא, כי אם מצד היותן שתי נשים שאינן עריות, וה"ה לשתי פנויות.

בפרק זה הדיון הוא בשאלה עקרונית שונה, אף שממבט ראשון היא נראית כאותה השאלה.

המשנה (גיטין עג, א) עוסקת במי שנתן לאשתו גט על תנאי, ושונה:

"לא תתייחד עמו אלא בפני עדים. אפילו ע"פ עבד, אפילו ע"פ שפחה, חוץ משפחתה, מפני שלבה גס בה בשפחתה".

וקשה: איך התירה משנה זו להתייחד עם אשתו לשעבר ועוד שפחה אחת - הרי יחוד עם שתי נשים אסור לכולי עלמא?!

תירוץ הערך שי: מה שיחוד עם שתיים אסור זה רק בישראליות שהן מתביישות מהזנות, וממילא מחפות זו על זו. מה שאין כן כשאחת שפחה או נכרית, שאינה מתביישת לזנות, כיון שלא תחפה, הישראלית מתביישת לזנות בנוכחותה, שמא הנכרית תגלה זאת לאחרים. ולכן בישראלית ונכרית סגי בשתיים. לכאורה הוא הדין שיש מקום להתיר יחוד עם שתי נכריות, שכן הן לא תשמורנה בסוד את ענין הזנות, ולכן הישראל יתבייש לבוא עליהן.

תירוץ העצי ארזים: מה שמשנת גיטין התירה שפחה, הכוונה לשתי שפחות ועוד אשתו לשעבר, כלומר בסך הכל שלוש נשים.

ומכאן לנדון דידן. על פי תירוץ העצי ארזים ברור שאין כאן שום היתר חדש, ומשנת גיטין מתאימה למשנת קידושין האוסרת להתייחד עם כל שתי נשים. על פי תירוץ הערך שי היה אולי מקום להתיר לנהג דידן להסיע אף שתי נשים, שכן בנכריות עסקינן.

אלא שלאחר העיון נראה שגם על פי תירוץ הערך שי אין להתיר בנידון דידן, שכן סוף סוף לא בסתם נכריות עסקינן, אלא במועמדות לגיור, ובודאי מתביישות הן להתפס בזנות, שכן אם הדבר יתגלה, הוא יפגע ללא ספק בסיכוייהן להתקבל לגיור, ולכן נראה שגם לפי דעה הערך שי, נשים אלו דינן כישראליות, ובעינן ג', כפי שלמדנו בפרק ב' (מה גם שהערך שי התיר שתיים רק בישראלית ונכרית, ולא בשתי נכריות. ואם גם יש מקום מסברא להתיר גם בשתי נכריות מאותו טעם, הרי שיש גם אפשרות לומר סברא הפוכה, ששתי נכריות פרוצות עוד יותר, ויש יותר סיכוי שיחטאו).

לסיכום נראה שלא מיבעיא לדעת העצי-ארזים אלא אף לדעת הערך שי בנדון דידן דין יחוד עם נכריות לא יותר קל מדין יחוד עם ישראליות ובעינן לכל הפחות שלוש.

האם יחוד עם נכריות חמור יותר מיחוד עם ישראליות?

היה אולי מקום לומר מסברא שגם אם בישראליות התירו יחוד עם שלוש, הרי שבנכריות לא סגי בשלוש מפני שהן פרוצות. אלא שלא מצינו בפוסקים הבחנה כזאת.

וז"ל ספר דבר הלכה (סימן י' ס"ק ב', עמוד קלא):

"ונראה דה"ה עם ג' גויות ויותר דמותר, דהא הטור והשו"ע כתבו בתחילת דבריהם דחז"ל גזרו גם על היחוד עם הגויה, ואח"כ סתמו דלרש"י מותר עם ג' נשים, והיינו לכאורה גם עם גויות. וכן מסתבר, דחז"ל גזרו על יחוד עם גויות את דיני היחוד, ולא מצינו דיוסיפו בהן איסורי יחוד (ורק באשתו עמו אמרו חז"ל דאינה משמרתו)... אבל כאן הישראל מירתת לזנות עמהן שהן יגלו, ואפשר דאף הן חוששות זו מזו מגילוי הדברים".

עולה מכאן, שעל כל פנים בנדון דידן דין יחוד עם נכריות כדין יחוד עם ישראליות, לענין זה שבשתיים אסור ובשלוש אפשר להתיר.

ד. יחוד בדרך בין עירונית

המקור והדין:

במשנה (קידושין פ, ב) נאמר, "אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים". על כך אומרת הגמרא (שם פא, א):

"אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו אלא בעיר, אבל בדרך עד שיהיו שלושה, שמא יצטרך אחד מהם להשתין ונמצא אחד מתייחד עם הערוה".

וכן פסק הרמ"א (אה"ע כב, ה):

"וכ"ז בעיר, אבל בשדה... בעינן ג'".

ואמנם דין זה מופיע בגמרא וברמ"א רק לענין יחוד אשה אחת עם כמה אנשים. ועלינו לברר האם ביחוד של איש אחד עם כמה נשים בדרך, ג"כ בעינן תוספת אדם.

יחוד בדרך עם כמה נשים:

באוצר הפוסקים (כ"ב כ"ו ס"ק ג) הביא את דברי הבית משה (ס"ק ט) שאף לשיטת רש"י (שבשלוש מותר) בדרך בעינן ארבע נשים, שמא תצטרך אחת לצרכיה, כשם שדורשים באשה אחת עם שני אנשים תוספת של איש שמא יצטרך אחד מהם לנקביו. וכן כתב הפני יהושע (קידושין פ, ב) בדעת רש"י. לפי זה היה נראה לומר שבנדון דידן בעינן לפחות ארבע נשים.

אלא ששתי תשובות בדבר:

א. בדרכי משה (אה"ע כב, א) הביא בשם הרמ"ה:

"ודוקא שהולכים עמה לשמרה אז צריכין שניים שישארו עמה, דאי לאו הכי - למאי ניחוש לה? כשיצטרך אחד מהם להשתין ילך חברו עמו ויניחנה לבדה עכ"ל".

הרמ"ה חידש שבמקרה שבדרך נוהגים כמו בעיר, ואין האשה צריכה שמירה, לא בעינן אדם נוסף, שכן גם אם יצטרך אחד מהם לנקביו, יוכל השני ללכת אתו, והיחוד ימנע.

אולי בהתאם לכך אפשר לומר שלנדון דידן אין דין דרך, יען כי בדרך מקרית ארבע לבית יתיר (כ20- דקות נסיעה קרוב לבתי ערבים) אין שום חשש שילך מאן דהוא לבית הכסא, ואין ספק שאם תצטרך מישהי לנקביה, היא תתאפק בכל מחיר לכל הפחות עד שתגיע לישוב היהודי הקרוב.

ב. גם לולא הסברא הנ"ל יש מקום לברר אם הכבישים שלנו יש להם דין "דרך" שבגמרא ו"שדה" שברמ"א. ועל כך להלן.

האם הכבישים שלנו מיקרו "דרך"?

הגמרא הנ"ל דרשה אדם נוסף "בדרך". הרמ"א העתיק דין זה להלכה "בשדה". ולכאורה השינוי בלשון אומר דרשני; מדוע לא העתיק הרמ"א את דין הגמרא כלשונה? הלוא דבר הוא!

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סימן מ פרק טו) הביא תשובת השב יעקב שמתוכה עולה שהשואל עמד על שינוי לשוני זה ושאל מדוע שינה הרמ"א מלשון הגמרא. ותרץ שם השואל: "דרך" של הגמרא זה מקום שאינו מעבר קבוע לרבים, וכיון שבימי הרמ"א ובימי השואל, "דרך" היא מעבר קבוע לרבים, דייק הרמ"א וכתב "שדה", כלומר מקום שאין בו מעבר קבוע לרבים.

הסיק מזה השואל שדרכים שיש בהם מעט עוברים ושבים באופן קבוע, דינם כעיר ולא כדרך.

השב יעקב עצמו מתייחס לחידוש זה וכותב, "קשה לומר שֶמְמַעֵט הדרכים שבזמן הזה אשר לפעמים תוך זמן כמה שעות לא בא שום אדם לנגדם". וטען שהדיוק אינו הכרחי.

מדייק הציץ אליעזר מדברי השב יעקב, שמחלוקתו עם הרב השואל הוא רק כשבדרך מחוץ לעיר יכולות לעבור כמה שעות שלא יבוא שום אדם מולם, שאז להשואל מיקרי "עיר", ולהשב יעקב מיקרי "דרך". אבל במקרה שתוך שעה יש עוברים ושבים גם השב-יעקב מודה שלא בעינן אדם נוסף. על פי זה מחדש הציץ אליעזר להלכה שכביש בינעירוני שיש בו עוברים ושבים תוך שעה, דינו כעיר ולא כדרך, ולא בעינן אדם נוסף. והוא מוסיף:

"והפחד מביאה פתאומית של כלי רכב אשר יסב תשומת לבם על עמידה מוזרה וכדומה הוא עוד יותר גדול מפחד של ביאת עובר ושב רגלי, דעובר ושב רגלי יכול להבחין מביאתו מרחוק, ולהזהר, אבל כלי הרכב באים במהירות ובחתף".

עוד הוא מחדש (שם ס"ק יב'):

"דבכגון נסיעה במכונית...אשר ארבע מחיצות מכל רוחותיו לו, אין באופן זה בכלל הדין של ג’ שצריכין בדרך. דהרי כל הטעם שבעינן ג' הוא לשמא יצטרך אחד לנקביו ויתרחק משום צניעות. אבל בכאן לא יצטרך להתרחק, דיכול לעמוד מאחורי מחיצה אחת של הכלי-רכב, וזה יועיל לו לצניעות כאחורי כותל. ויורד איפוא בכה"ג החשש של שמא יצטרך אחד מהם להשתין דאיתא בגמרא, ואין לפ"ז ממילא כל הבדל בין נסיעה זו לבין הליכה בעיר דסגי בשני אנשים בלבד".[2]

חידושו הוא שדרך בינעירונית בימינו מיקרי "עיר" ולא "דרך" בגלל הסיבות הבאות:

א. יש בה תנועה תוך שעה.

ב. מהירות המכוניות מרתיעה.

ג. המחיצות סביב הרכב מבטלים את הצורך של הצריך לנקביו להתרחק.

ולכאורה צריך עיון על דעת הציץ אליעזר, שדרך בינעירונית שיש בה תנועה דינה כעיר לכל דבר - מדוע בעינן שני אנשים ולא סגי באיש ואשה לבד כמו ברחוב בעיר?

על כל פנים, לפי זה בנידון דידן כיון שיש ב1030- בלילה תנועה בכביש קרית ארבע בית יתיר, גם אם התנועה היא דלילה למדי, רכב שנוסע פוגש רכב כל כמה דקות, ולכן אם סמכנו על שיטת רש"י להתיר שלוש נשים, הרי שעצם העובדה שמדובר בדרך בינעירונית אין בה בכדי לדרוש חובת נוכחות של אשה נוספת.

ה. יחוד בלילה

מקור הדין:

כתב הבית יוסף (אה"ע כב):

"וכ' הראב"ד בספר בעלי הנפש שיש אומרים דכי אמרינן דאשה מתייחדת עם שני אנשים כשרים, הני מילי ביום, אבל בלילה לא יישן עמה בבית אחד עד שיהיו שם ג’ אנשים מפני שהוא דומה לדרך... והכי נמי חיישינן דילמא אדניים חד מינייהו אזיל חד ועבד איסורא. ומסתברא כוותיה".

כלומר באשה המתייחדת עם אנשים, כשם שכשאיירי בדרך הגמרא דורשת אדם נוסף, כך כשאיירי בלילה הראב"ד דורש אדם נוסף. והב"י פסק כמותו בזה.

נשאלת השאלה האם הוא הדין באיש המתייחד עם נשים, שיש לדרוש בלילה אשה נוספת (כלומר ארבע לפירש"י המתיר שלוש ביום), או שמא דין זה נוגע רק לאשה המתייחדת עם אנשים?

יחוד בלילה עם כמה נשים:

המתירים:

ז"ל הר"ר נפתלי הירץ בשו"ת הרמ"א (סימן יד'):

"דאל"כ, אמאי אנו מתירין להתייחד אשה אחת עם שני אנשים או שלשה או להיפך בחדר אחד בלילה? אולי יפול תרדמה על הרוב וישארו איש ואשה נעורים ויעשו איסורא?! אלא אמרינן כיון דאיכא בהדייהו אינשי אחרינא, מירתתי - אולי יעורו משנתם בפתע פתאום ויגלה סודם".

אם כן לדעתו דין יחוד עם ג' נשים בלילה כדין יחוד עם ג' נשים ביום.

בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ד, ס"ה, כ') כתב:

"כיון שלא נאמר בג' נשים שאיכא חילוק בלילה מביום, יש להתיר להמתירים יחוד עם ג' נשים, גם בלילה. אבל מ"מ כיון שאין ע"ז ראיה ברורה, אין לסמוך ע"ז אלא בשעת הדחק אף להסוברים כשיטת רש"י".

האוסרים:

1. חידוש הב"ח

השו"ע (אה"ע כב, טו) פסק בשם ברייתא בירושלמי:

"אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים, אע"פ שהוא עומד בחוץ, שאין אפוטרופוס לעריות".

וקשה לפי שיטת רש"י המתירה יחוד עם שלוש נשים, מדוע אסרה זאת הברייתא בג' נשים ויותר? שני תירוצים נאמרו לקושיא זו:

א. הבית שמואל (ס"ק יז') תרץ: "כאן גרע טפי, דהוא שומר בקביעות". ובדבריו אלה הלך בעקבות דברי החלקת מחוקק (ס"ק יז').

ב. הב"ח (סוף סימן כב') תרץ:

"וי"ל דהכא כיון דשומר ביום ובלילה, אפילו רש"י מודה דאיכא חששא דילמא אדניימי מקצתן אזיל ועביד איסורא, ולא שרי לרש"י בג' נשים אלא דוקא ביממא. וכ"כ הב"י בשם הראב"ד דמחלק בין יחוד דביום ליחוד דבלילה".

למדנו מדברי הב"ח שלדעתו אף מי שמתיר יחוד עם ג' נשים ביום, אוסר זאת בלילה.

חידוש הפני יהושע:

המשנה (קידושין פ, ב) שונה:

"לא יתייחד אדם עם שתי נשים... ר"ש אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו, וישן עמהן בפונדקי, מפני שאשתו משמרתו".

וקשה, שהרי לפי זה שיטת רש"י דידן, המתירה להתייחד עם ג' נשים אף שאין אחת מהן אשתו - דלא כחד מהנך תנאים:

דלא כר"ש - כי הוא התיר שלוש רק כשאחת מהן אשתו.

דלא כת"ק - כי משמע מפשט הסוגיא (וכן הבינו התוספות ד"ה רבי שמעון) שהוא מחמיר יותר מר"ש?!

הפני יהושע מציע שני תירוצים לקושיא זו:

א. מה שר"ש התיר יחוד עם שתי נשים באשתו עמו, הכוונה שאשתו היא אחת מן השתיים.

ב. ר"ש התיר להתייחד עם שלוש נשים באשתו עמו תמיד, כלומר אפילו בדרך - שלולא היתה אשתו עמו היינו דורשים אשה נוספת שמא תצטרך אחת מהן לנקביה (כמו שהגמרא דורשת בשני אנשים ואשה), ואפילו בלילה - שלולא היתה אשתו עמו היינו דורשים אשה נוספת שמא אחת מהן תרדם (כמו שהראב"ד דורש בשני אנשים ואשה). והטעם שהתירו באשתו עמו בדרך, כי מירתת, וגם כי הוא ילוה אותה לבית הכסא. ובלילה כי היא משמרתו, והוא מירתת. מתירוצו השני עולה שאף לשיטת רש"י, בדרך וכן בלילה לא מהני ג' נשים כשאין אחת מהן אשתו, כמו שהעלינו לעיל בשיטת הב"ח.

נשאלת השאלה, לפי הבנת הב"ח והפנ"י בשיטת רש"י האם מהני ארבע נשים להתיר יחוד בלילה?

א. מדברי הב"ח משמע שלא, וכן פסק במסגרת השולחן.

ב. הפני יהושע (שם) מסתפק.

ג. מדברי הבית יהודה (הובאו באוצה"פ כ"ב כ"ו ב') משמע שמהני.

האם ברכב קיים דין "לילה"?

הציץ אליעזר (שם) מוסיף ומחדש שבמכונית בזמן הזה בכביש שיש בו תנועה, אין דין לילה חמור מדין יום, ואין צורך באדם נוסף משלוש סיבות:

1. דין התוספת הוא דוקא במקום שנערכים לשינת קבע.

2. אין חשש שהנהג יישן מכיון שמסוכן לישון בנהיגה, מה גם שהנהג עסוק במלאכתו וחשש שינה קיים רק ביושב בטל. כמו"כ אין חשש שיעמיד את המכונית ויישן, כי אין נוהגים לעשות כן בנסיעות רגילות.

3. אין חשש שמא הנוסע יישן, כי אם הנהג יעמיד את הרכב הוא בודאי יתעורר.

אפשר להוסיף לכך שלא סביר שהנוסעים יירדמו בכביש קרית ארבע בית יתיר, הן בשל קוצר הדרך, והן בשל סכנות הדרך.

לסיכום:

בנדון דידן אמנם מדובר בנסיעה בלילה, אך דומה שאפשר לדון אותה כנסיעה ביום מנימוקים אלה:

1. הרב הירץ שבשו"ת הרמ"א סבור כן מעיקרא דדינא. וכן דעת האגרות משה בשעת הדחק.

2. אף לדעת הב"ח והפנ"י האוסרים יחוד עם שלוש נשים בלילה, לדעת הציץ אליעזר אין דין לילה במכונית כלל, משלושת הטעמים שמנינו לעיל.

3. בנסיעה מקרית ארבע לבית יתיר לא שכיח שהנוסעים יירדמו, בשל קוצר הדרך והסכנות.

מסקנות:

1. יחוד עם נכרית אסור מדרבנן, ולרוב הפוסקים אף בנשואה. בנדון דידן, גם לנשואה יש דין פנויה. ובכהן י"א שיחוד עם הנכרית דאורייתא.

2. יחוד עם ג' נשים מותר לפי הרבה פוסקים. וגם מי שבעלמא היה מחמיר, בצורך כזה יש מקום להקל.

3. דין יחוד עם כמה נכריות כדין יחוד עם כמה ישראליות.

4. בני"ד למרות שמדובר בדרך, לא מיקרי "דרך", ולכן סגי בג'.

5. בנדון דידן למרות שמדובר בלילה לא מיקרי "לילה" ולכן סגי בג'.

סיכום למעשה:

1. אם יש ג' או ד' נשים מותר לנהג להסיען, ובלבד שאין הוא עובד במקצוע שעיסוקו עם הנשים.

2. ביום, כשרק שתיים באות אסור, וכ"ש כשרק אחת באה, ואז יסע עם אשתו (ויש לדאוג ולברר מדוע לא באו השאר).

3. לרווחא דמילתא רצוי שהנהג לא יהיה כהן, אך זה בודאי לא מעכב. ואם התורנות מתחלקת בין כל הגברים ביישוב, אין לפטור ממנה את הכהנים.

* תודה מיוחדת לחברותא שלי ר' שמואל פופר הי"ו שסייע לי רבות בעריכת תשובה זו.

[1] הכוונה לי"ח דברים שנגזרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. עיין שבת יג, ב.

[2] לענ"ד טעם זה לא שייך באשה שדרכה בצניעות טפי, ואם תצטרך לנקביה תתרחק יותר, וחיישינן שתבקש מהגבר שישמור עליה ממרחק. הערת הרב עידו אלבה.

המלצת העורך
ארכיון
Archive
תגיות
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

זמני התפילות במכון

ימים א' – ה'

שחרית 6:15
ראש חודש 6:00

מנחה

מנין ראשון 13:15,

מנין שני 20 דק' לפני שקיעה

ערבית

מנין ראשון 20 דק' אחרי שקיעה,

מנין שני 19:00

מנין שלישי 21:00

 

צור קשר

 

ת.ד. 1613 קרית ארבע 9010000

טל  02-9964722

פקס 02-9963253

מייל marabanim@gmail.com

waze.png