בדיני יחוד

22.11.2017

מאמר מתוך הספר מלילות א

שאלה:

בשנת תשנ"א קלט היישוב בית יתיר משפחות רבות של עולים ממדינות ברית-המועצות לשעבר. עד מהרה התברר שאחדות מן הנשים שנקלטו ביישוב במסגרת עלייה זו אינן יהודיות. ארבע מהן בקשו להתגייר, והופנו לשם כך לבית-הדין של הרב דוב ליאור שליט"א בקרית ארבע. בית הדין פתח עבורן אולפן-גיור מיוחד בקרית ארבע שם קבלו הנשים הללו שיעורים ביסודות היהדות, מעין מכינה לגיור. שיעורים אלה התקיימו בקרית ארבע פעמיים בשבוע בין השעות: 8:30-10:30 בערב. דא עקא שהאוטובוס האחרון מקרית ארבע לדרום הר חברון יצא בשעה 9:00 באופן שאי-אפשר היה להשתתף בשיעורים ולחזור הביתה באוטובוס. לא היתה, על כן, ברירה אלא להוציא רכב מהמשק כדי להחזיר את הנשים הללו הביתה בתום השיעורים. לשם כך התארגנה תורנות בין הגברים ביישוב.

ובכן נשאלה השאלה: האם מותר לנהג מן היישוב להסיע את ארבע הנשים הללו מקרית ארבע לבית יתיר בשעת לילה מאוחרת זו, או שמא יש בזה איסור מצד הלכות יחוד? יצויין כי אחת מן המבקשות להתגייר היתה נשואה ליהודי, ואילו השאר היו רווקות. כמו כן יש להעיר שלעיתים אחת מהן לא הייתה נוסעת, מסיבות אישיות (מחלה וכיו"ב) ואז נשאלה השאלה: אם נאמר שלפי הדין מותר לנהג בנדון דידן להסיע ארבע נשים, האם מותר לו גם להסיע שלש?

 

תשובה:

המקרה הנדון מורכב מחמש הלכות יחוד, אותן נהפוך לראשי פרקים, כדלקמן:

א. יחוד עם הנכרית.

ב. יחוד עם כמה נשים.

ג. יחוד עם כמה נכריות.

ד. יחוד בדרך בינעירונית.

ה. יחוד בלילה.

 

א. יחוד עם הנכרית

מקור הדין:

בגמרא (עבודה זרה לו, ב) איתא:

"אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה דרב: פיתן ושמנן יינן ובנותיהן, כולן משמונה עשר דבר הן.[1] בנותיהן מאי היא? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן נידות מעריסתן. וגניבא משמיה דרב אמר: כולן משום עבודת כוכבים גזרו בהן. דכי אתא רב אחא בר אדא א"ר יצחק: גזרו... על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר".

משמע שלפי דעה זו הגזירה על בנותיהן עניינה שלא לשאת את בנותיהן. מקשה על כך הגמרא: "בנותיהן - דאורייתא היא, דכתיב לא תתחתן בם?!" ומסיקה שהאיסור לשאת את בנותיהן אכן מדאורייתא. האיסור לבוא על הנכרית היא מגזירת בית-דינו של חשמונאי, והאיסור הנדון בסוגיין הוא איסור ייחוד עם בנותיהן. והגמרא מסכמת:

"יחוד (דבת ישראל) דאורייתא דאשת איש. ואתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה. ואתו תלמידי ב"ש וב"ה גזור אפילו אייחוד דעבודת כוכבים".

נחלקו בסוגיין האמוראים אם גזירת ב"ש וב"ה על בנותיהן היתה על היות להן דין נידות מקטנותן (רנב"י) או על איסור יחוד אתן (גניבא משמיה דרב). לכולי עלמא דוד המלך שגזר על יחוד הפנויה לא גזר על הנכרית, ונחלקו רק אם תלמידי ב"ש וב"ה שבאו אחריו גזרו על יחוד עם הנכרית או לא.

ונשאלת השאלה - אליבא דגניבא, שהגזירה היתה על איסור יחוד - מדוע לא גזר דוד המלך בעת ובעונה אחת גם על יחוד עם הנכרית? הר"ן (על הרי"ף קידושין לב, ב ד"ה ויחוד) ענה משום "דלא שכיח". הפרישה (אה"ע סימן כב, ס"ק א') נתן טעם אחר:

"נראה דלא גזרו ב"ד של דוד אלא בישראלית דיכולה לבוא לידי עריות, דאם יתיחד עם זו, יתיחד נמי עם הערוה. משא"כ בגויה, דאינו יכול לבוא בגויה לידי עריות".

והובאו דבריו בבית שמואל (אה"ע כב, ס"ק ב'), ודברים דומים כתב הט"ז (שם ס"ק א').

השו"ע (אה"ע כב, ב) פסק כדעת גניבא משמיה דרב שגזירת בנותיהן היתה על היחוד, וז"ל:

"כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על יחוד פנויה, ואע"פ שאינה ערוה בכלל יחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו על יחוד כותית".

עולה אם כן, שיחוד עם הנכרית אסור מדרבנן.

 

יחוד עם נכרית נשואה:

 בגמרא (קידושין כא, ב) מובאת ברייתא:

"ת"ר וראית בשביה... אשת - ואפילו אשת איש".

כלומר דין אשת יפת תואר נוהג גם באשת איש. מקשים התוספות (שם ד"ה אשת) שהרי אין אישות בנכרית, כדאיתא בסנהדרין, וא"כ מה לי פנויה, מה לי אשת איש?! ומתרצים: "מכל מקום איכא עשה, דכתיב (בראשית ב') ודבק באשתו - ולא באשת חברו". כוונתם שגם אם אין איסור לאו דאורייתא בביאה על עובדת כוכבים נשואה, הרי יש בזה עבירה על מצות עשה דאורייתא של "ודבק באשתו".

וכן פסק (כתוספות) הבית שמואל (אה"ע טז, ב):

"ואם יש לה בעל איכא איסור דאורייתא, היינו עשה ודבק באשתו. תוס'".

מדברי התוספות והב"ש הללו למד המנחת חינוך (מצוה קפח) שיחוד עם נכרית אשת איש אסור מדאורייתא. וז"ל:

"ודוקא על גויה פנויה הוא בכלל גזירתם, אבל אם היתה אשת איש, הוא חייב בעשה ודבק באשתו ולא באשת חברו. עיין תוספות וב"ש שג"כ מן התורה אסור יחוד".

אמנם בספר יד-שלום (סימן סט' אות טו', הו"ד באוצה"פ אה"ע כב, ט; ג) חלק על המנחת חינוך משני צדדים:

א.  דעת תוספות זו יחידאה היא, ולא פשוט שיש לפסוק כמותה.

ב.  גם התוספות לא אסרו מדאורייתא אלא את הביאה, אבל היחוד אף לדעתם הוא דרבנן, שהרי הטור כתב שיחוד דאורייתא הוא רק עם העריות. ואף הפרישה (אה"ע כב, א) לא הוסיף אלא איסורי לאוין, וז"ל, "דערוה לאו דוקא, דה"ה עם איסור חייבי לאוין נמי אסור (להתייחד)". אבל אף ראשון או פוסק לפני המנ"ח לא כתב שיחוד נכרית נשואה הוא דאורייתא. והטעם שלא כתבו כן, כותב היד-שלום, הוא משום שפשט הגמרא בסוגיה לעיל (עבודה זרה לו, ב) שסתמה שתלמידי ב"ש וב"ה גזרו על יחוד עובדת כוכבים, ולא נכנסה לפרטים, לחלק בין סוגים שונים של נכרית, הוא שעובדת כוכבים נשואה בכלל גזירה זו.

לסיכום נראה שדעת כל הפוסקים חוץ מהמנ"ח (שלא הוכיח את חידושו) שיחוד עם נכרית נשואה אסור מדרבנן כדין יחוד עם נכרית שאינה נשואה. גם למי שחושש לדעת המנ"ח נראה שבנדון דידן אין מקום להחמיר, משום שהנכרית ה"נשואה" דידן "נשואה" לישראל, באופן שאין מקום לומר שהביאה עליה היא עבירה על מ"ע של "ודבק באשתו - ולא באשת חברו", שכן תוספות כתבו כן דוקא ביחס לנכרי הנשוי לנכרית, ולא כלפי ישראל שכביכול "נשא" אותה, דבר שהוא לכשעצמו אסור ממצות "ולא תתחתן בם" (דברים ז, ג; שו"ע אה"ע טז, א).

 

יחוד כהן עם הנכרית:

 הפוסקים נחלקו באם הביאה של כהן על נכרית שלא זינתה הוא איסור דאורייתא (כדעת הרמב"ם הלכות איסורי ביאה יב, ג) או איסור דרבנן (כדעת התוספות יבמות סא, א ד"ה אין). השו"ע (אה"ע טז, א) פסק כהרמב"ם. על פי דעת הרמב"ם והשו"ע זו, וע"פ דעת הפרישה שאיסור יחוד דאורייתא מתייחס לכל חייבי לאוין, מחדש המנ"ח (שם) שגם היחוד של כהן עם הנכרית גם כשהיא פנויה אסור מדאורייתא.

לסיכום:

א. אסור מדרבנן להתייחד עם הנכרית.

ב.  דעת המנ"ח שהאיסור להתייחד עם נכרית נשואה הוא מדאורייתא, אך גם אם נחשוש לדעתו זו אין היא נוגעת לנדון דידן.

ג.  דעת המנחת חינוך שאיסור יחוד כהן עם הנכרית הוא מדאורייתא.

 

ב. יחוד עם כמה נשים

המשנה (קידושין פ, ב) שונה: "לא יתייחד אדם עם שתי נשים". המשנה שאחריה (שם פב, א) שונה: "כל שעסקיו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים". וקשה שהרי לעיל שנינו שלאף אחד לא הותר להתייחד עם הנשים, מדוע אם כן הגבילה משנה זו את האיסור רק למי שעסקיו עם הנשים?

רש"י (שם ד"ה לא יתייחד) תרץ:

"כל שעסקיו עם הנשים לא יתייחד אפילו עם הרבה נשים, לפי שלבו גס בהן, וכולן מחפות עליו. ואילו איניש אחרינא - בין שתי נשים תנן, אבל עם שלש או ארבע שפיר דמי".

כלומר אדם רגיל רשאי להתייחד עם שלש נשים.

והסביר הרא"ש (פרק ד' סימן כז') שני הסברים בדעת רש"י:

"וס"ל לרש"י כיון דאיכא טובא אי אפשר דלא מגלו אהדדי, ועוד אי אפשר לו לבעול כולם". (וזו שלא תיבעל תגלה את הדבר - אוצה"פ כ"ב כ"ו).

והקשו התוספות (שם ד"ה לא יתייחד):

"דאמר לעיל (פ.) אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין משום יחוד, משמע דאסור להתייחד עם נשים הרבה לכו"ע?!"

ובגלל קושייתם זו העמידו את משנתנו: "כל שעסקיו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים" במקרה שאשתו עמו, כלומר בעוד שבאדם רגיל אשתו עמו מהני להתיר יחוד עם כמה נשים, הרי במי שעסקיו עם הנשים לא מהני אשתו עמו כלל.

לכאורה פשט המשנה הראשונה שהזכרנו "לא יתיחד אדם עם שתי נשים" מחזק את דעת רש"י שעם יותר משתיים מותר, את הקושיא הזאת על תוספות מיישב הרא"ש לאמר:

"דה"ה עם טפי אסור, אלא משום דבעי למיתני סיפא אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים נקט נמי ברישא עם שתי נשים".

נראה איפוא שהדיוק של רש"י מן המשנה אינו הכרחי, ומיושבים בזה דברי תוספות מלשון המשנה.

ליישב את שיטת רש"י מקושיית התוספות (מ"אנשים מבפנים") כתב החלקת-מחוקק (סימן כב ס"ק ח') שני תירוצים שהם שתי אוקימתות:

א. סוגיית "אנשים מבפנים" עוסקת במי שעסקיו עם הנשים, ואילו משנתנו התירה באדם רגיל.

ב. סוגיית "אנשים מבפנים" עוסקת ביחוד בהחבא, ואסרה משום ששאר הנשים לא תרגשנה בו, ואילו משנתנו התירה בגלוי (בשם הב"ח).

 

חבריו של רש"י:

ז"ל תוספות ר"י הזקן (קידושין פב, א):

"שאומנותו עם הנשים והנשים צריכות לו, לא יתייחד עמהן, לפי שכולן מחפות עליו. ואילו איניש אחרינא עם שתי נשים תנן. אבל ג' או ד' מותר".

וכן כתב הסמ"ג (לאוין קכו) להתיר ג' או ד'.

וכן כתב המאירי (שם פ, ב):

"וגדולי הרבנים (כינוי לרש"י) כתבו שעם שתיים אסור, אבל עם הרבה מותר, והדברים נראין כן מדקאמר עם שתי נשים ולא קאמר עם הנשים".

הרשב"א לא חיוה דעתו בשאלה זו במפורש להלכה, אך מתוך שבתשובותיו (ח"א סי' תקפז) הוכיח כדעת רש"י ויישב סברתו, יש מי שלמד (אוצה"פ כ"ב כ"ו) שדעתו כן. וכן מדייק בספר דבר הלכה (עמ' קלא) מדברי רבינו יונה בספר היראה (אות רלד) שכתב שיחוד הוא "אפילו עם שתי נשים", משמע שעם שלוש מותר.

וכן כתב הרע"ב בפירושו למשנת קידושין (פרק ד' משנה יד') כרש"י. ובכן סיעת רש"י כוללת בתוכה את ר"י הזקן, הסמ"ג, המאירי, רבינו יונה, ר' עובדיה מברטנורא, ויתכן שגם את הרשב"א.

 

חבריהם של תוספות:

ז"ל הרמב"ם (איסורי ביאה כב, ח): "לא יתייחד איש אחד אפילו עם נשים הרבה". מכאן שפסק כתוספות.

וז"ל הריטב"א (פ: ד"ה מתניתין לא):

"וליכא למימר דרישא ב' נשים דוקא, אבל ביותר מב' נשים מתייחד, וקמ"ל סיפא דמי שעסקו עם הנשים לא יתייחד אפילו עם נשים הרבה כדפירש"י ז"ל - דהא אמר בגמרא דטעמא דרישא מפני שהנשים דעתן קלה עליהן, ומחפות זו על זו, ולא מכלמן מהדדי, והאי טעמא אפילו בנשים הרבה איתיה".

בביאור מחלוקת רש"י והריטב"א כתוב באוצר הפוסקים (אה"ע כב, אות כו' בהערה כ'):

"י"ל דיסוד פלוגתת רש"י וסיעתו דהכא עם החולקים תלוי בפירוש מ"ש בקידושין (פ:) בטעם דאסור היחוד עם שתי נשים "משום דנשים דעתן קלות", דרש"י פירש התם דשתיהן נוחות להתפתות, ומשום הכי עם הרבה דא"א לבעול כולן מותר. אבל הריטב"א פירש דדעתן קלות שמחפות זו על זו, ומשום הכי כתב א"כ ה"ה הרבה".

ובכן, חברים לשיטת תוספות הם הרמב"ם והריטב"א, ואף הסמ"ק הכלבו והאגודה פסקו כתוספות.

 

ההלכה:

השו"ע (אה"ע כב, ה) פסק: "לא יתייחד איש אחד אפילו עם נשים הרבה", כהתוספות והרמב"ם.

הרמ"א (שם) פסק כרש"י וז"ל: "ויש מתירין איש אחד עם נשים הרב