מאמרים

פרשת מסעי

"והורשתם...וישבתם" מתוך נתוח הפסוק הנ"ל קבע הרמב"ן שישנה מצות עשה מן התורה לכבוש ("והורשתם") ולשבת ("וישבתם") בארץ ישראל. המצוה הזאת נקראת בפי חכמינו מצות ישוב ארץ ישראל והיא מורכבת משני חלקים כמפורט לעיל. (רמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם - מצוה ד') המשמעות המעשית של דברי הרמב"ן היא שאם יזכה צבא ישראל לכבוש שטחי ארץ ישראל וישליט ממשל צבאי על השטח הכבוש בלי להקים ישובים יהודיים שם; או הפוך, יתישבו יהודים בכל גבולות ארצנו אבל בלי שלטון עצמאי - יהודי, לא קיימנו את המצוה הזאת בשלמות. הוסיף ה"חתם סופר" לפני כ200- שנה הארה נוספת בבאורו את המצוה הזאת. טען הוא שכמו כל מצוות התורה, כך מצוות ישוב ארץ ישראל, שלמות קיומה תיחשב רק כאשר היא נעשית מתוך בחירה ולא מתוך הכרח. ועל כן המצוה הנדונה באה לי

חורבן וגאולה

המאמר לקוח מתוך דבר חברון חלק מועדים חורבן וגאולה אמונתנו הבסיסית היא שהמאורעות העוברים על עם ישראל אינם מקריים, אלא ישנה השגחה על כל אחד ואחד מישראל, וכל שכן על הנהגת כלל ישראל. המהר"ל מפראג, שהיה מגדולי ישראל בתחום מדע[1] האמונה, חיבר ספרים רבים המבררים את יסודות האמונה, ובהם שני ספרים העוסקים בענייני הגאולה. חיבור אחד עוסק בגלות וגאולת מצרים, ולכן נקרא 'גבורות ה''. חיבור שני עוסק בגאולה העתידה ונקרא 'נצח ישראל'. אי אפשר ללמוד על הגאולה העתידה מבלי ללמוד קודם על החורבן, הגלות וסיבותיהם. גאולת מצרים היא שורש לכל הגאולות המהר"ל[2] מביא את המשנה[3] האומרת "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: (דב

חיי אברהם פרשת מטות

בס"ד בענין "נדרים חלים על דבר מצוה" אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל' ג') איתא במתניתין בנדרים (טז.) אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, בנדרים אסור, הרי דנדרים חלין על דבר מצוה. והקשה בספר החינוך (מצוה ל') וז"ל, ואם תשאל, מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצווה עליו לאכלו, איך לא יאכלנו, שהרי אותו דבר מצווה הוא עליו בעשה, ויבא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל, כי כן יאמרו חכמים בכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה, תשובתך שהנדר עשה ולאו יש בו, לאו דלא יחל ועשה דככל היוצא מפיו יעשה, וכ"כ הרשב"א בנדרים שם, והובא בתשובותיו (ח"ג סי' שמ"ג[1]), ובריטב"א ר"ה (ו.), והאריכו המפרשים ליישב קושיא זו ב

פרשת מטות

בס׳׳ד בשבת זו נקרא בתורה ספור על מלחמת נקם שערכו בני ישראל על פי צו ד׳ נגד המדינים, על כך שהחטיאו חלק מעמנו בעוון של עבודה זרה- ובכך גרמו למגפה שהמיתה 24,000 איש מישראל. הצו האלוקי נוסח בלשון: ״נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ..." (במדבר ל״א\ב׳) וקדם לו צו נוסף בלשון : ״צרור את המדינים והכיתם אותם, כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור (סוג של עבודה זרה )...׳׳ (שם כה/ יז־יח). אם המושג ״נקמה״ נתפש אצלנו, ובצדק, בגדר השלילי, זה משום שפעמים רבות היא מבוססת על דברים טפלים וקטנוניים ומגלה את חולשותיו ואת שפלותו של האיש הנוקם. על נקמה כזאת הוזהרנו בתורה ״לא תקום ולא תטור את בני עמך'...״ (ויקרא יט\יח). ליד ההדרכה הנעלה ההיא נמצא ביחס לנקמת ד׳ מאמרם של חז״ל האומר :״גדולה הנקמה שנתנה בין

חיי אברהם פרשת פנחס

בס"ד בענין "האם מקריבין קרבן מוסף של ראש חדש בראש השנה (שיטת ר' משולם)" וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כו'. וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לה' פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כו'. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לה' (כ"ט א'-ו') הקשו המפרשים אמאי לא כתיב מלבד חטאת החדש ג"כ, דהלא מקריבין חטאת של ראש חודש בראש השנה וצ"ע. וכתב הרמב"ן וז"ל, בראש חודש השביעי היה במשמע שמה שנאמר ובראשי חדשיכם תקריבו וכו' יהיה בשאר החדשים כולם, אבל בחדש השביעי יהיה כל קרבנו הקרבן הזה שחדש בו (של ראש השנה), וע"כ הוצרך לומר מלבד עולת ה

פרשת פנחס

בס״ד אם שמר משה רבנו תקוות שמא מה שנגזר עליו, שלא לעבור את הירדן על מנת להיכנס אל ארץ כנען, נתבטל בגין כיבושו של ארץ סיחון ועוג בצד המזרחי של הירדן; הרי על פי מה שאנו קוראים בפרשתנו השבת, תקוות אלו בוודאי נמוגו. הנה אנו קוראים השבת על דרישת ה' ממשה שיעלה על הר העברים בארץ מואב לראות את הארץ מנגד ולמות שם בהר. תגובתו של משה לא אחרה לבוא ; אבל לא של תסכול היתה, ואף לא של כעס או של רחמים עצמיים; התבטאותו היתה תקיפה ומעין פקודה בזו הלשון: "יפקד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה... ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". אם יש ספק ביחס לטיב ההתבטאות הנדונה יעוין בהקדמתו של הכתוב הזה בפסוק שלפניו וכך כתוב: "וידבר משה אל ה' לאמר". הרי בכל חומשי התורה זו המטבע הלשונית הקבועה בה מצוה ה' את פרשיות המ

חיי אברהם פרשת בלק

בס"ד בענין "בן כמה היה בלעם במותו" איתא בסוטה (יא.) וסנהדרין (קו.) א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי שלשה היו באותה עצה (פירש"י דנתחכמה לו) בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית וכו'. אולם בסנהדרין שם (ע"ב) איתא אמר ליה ההוא מינא לרבי חנינא מי שמיע לך, בלעם בר כמה הוה, אמר ליה, מיכתב לא כתיב, אלא מדכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, בר תלתין ותלת שנין או בר תלתין וארבע. אמר ליה שפיר קאמרת, לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם, והוה כתיב ביה בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה. ופירש"י שם וז"ל, ור' חנינא לית ליה דר' סימאי, דאמר לעיל שלשה היו באותה עצה דפרעה, בלעם ואיוב ויתרו, דלר' סימאי בלעם חיה יותר מן מאתים ועשר שנים, דהא היה ב

פרשת בלק

"אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דָרַך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקַרקַר כל בני שת" (במדבר כ"ד:י"ז) "אראנו... אשורנו... דָרַך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" כתב הרמב"ם (בהלכות מלכים פרק י"א הלכה א') "...שכל מי שאינו מאמין במשיח או מי שאינו מחכה לביאתו - לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו". בין היתר פסוקנו המובא למעלה משמש לו כראיה המפורשת ביותר בתורה המתייחס למשיח. בדבריו אלה קבע הרמב"ם שמחויבים אנו מן התורה שני חיובים ביחס למשיח. אין זה מספיק שאדם בישראל מאמין במשיח אלא יש חובה גם לחכות לו. מה בין זה לזה? ה"מאמין" אינו נדרש לשום פעילות. האמונה יכולה להיות מופנמת בתוך הלב באיש שלֵו ושקט ועליו ניתן לומר "אשרי המאמין". ה"מחכה" אינו יושב בשקט ובשלוה - הוא בצפיה; הוא מסתכ

חיי אברהם פרשת חקת

בס"ד בענין "היכן רמוז דקריאת פרשת פרה הוי מן התורה" בשלחן ערוך או"ח (סי' תרפ"ה סק"ז) כתב דיש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבוא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו דהם מדאורייתא. ומקור דבריהם מדברי תוספות ועוד כדיבואר, וכ' הגר"א (סי' תרפ"ה) פרשת פרה בתוספות שלפנינו ליתא לא בברכות ולא במגילה (יז:) וכן באשרי (פ"ז) דברכות ליתא אלא זכור, ונסחא משובשת נזדמנה לו, עכ"ל. וע"ע בפר"ח (סי' קמ"ו). אולם בתרומת הדשן (סי' ק"ח) והבית יוסף עצמו (כאן ובסי' קמ"ו) גרסו בתוס' פרשת פרה. ובתוס' דפוס ראשון (וינציה) מפורש כהב"י, אלא שהמהרש"ל מחקו דס"ל דטעות סופר היא, ולכן לא נמצא בתוס' שלפנינו. והיינו דפליגי שם רבנן ורבי אי קריאת שמע בכל לשון נ

אגדות החורבן

המאמר לקוח מתוך דבר חברון חלק מועדים האגדה בדברי האגדה הטמיעו חז"ל את יסודות האמונה. בניגוד להלכה בה אמר החכם דברים כפשוטם, האגדה מדברת בלשון מליצית ובמשלים, וביטוי מסוים יכול להופיע במקומות שונים בהוראה אחרת[1]. חז"ל אמרו ש"אין משיבים באגדה"[2], מפני שאי אפשר לדעת בדיוק למה התכוון בעל האגדה. לכן, על מנת להבין את דברי האגדה יש לרדת לעומקם של דברים כפי שידעו לעשות גדולי ישראל האמיתיים[3]. קמצא ובר קמצא בניגוד לבית ראשון, שעניינו היה השראת וגילוי השכינה, וכשעברו ישראל על העבירות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבכולן כתוב טומאה, ודחקו את השכינה - גלו, סיבת חורבנו של בית שני הייתה שנאת חינם[4] שכילתה כל חלקה טובה בעם. אמנם לא היה פילוג של שתי ממלכות, הייתה ממלכה אחת המסמלת אחדות,

מומלץ!
בחר רב
בחר נושא

זמני התפילות במכון

ימים א' – ה'

שחרית 6:15
ראש חודש 6:00

מנחה

מנין ראשון 13:15,

מנין שני 20 דק' לפני שקיעה

ערבית

מנין ראשון 20 דק' אחרי שקיעה,

מנין שני 19:00

מנין שלישי 21:00

 

צור קשר

 

ת.ד. 1613 קרית ארבע 9010000

טל  02-9964722

פקס 02-9963253

מייל marabanim@gmail.com

waze.png