מאמרים

חיי אברהם פרשת שמיני

בס"ד בענין "מיתת נדב ואביהוא" וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. (י' א'-ב') כמה טעמים נאמרו בחז"ל אמאי נענשו נדב ואביהוא. ברש"י מובא דר' אליעזר אומר דהורו הלכה בפני משה רבן (יומא נג., עירובין סג.), ר' ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש[1]. ואיתא בויקרא רבה (כ' ט') ר' מני דשאב ורבי יהושע דסכנין ור' יוחנן בשם ר' לוי אמרו בשביל ד' דברים מתו בני אהרן, ובכולן כתיב בהם מיתה, על שהיו שתויי יין, ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים, בפרט המעיל[2], ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, ועל ידי שלא היו להם בנים

פרשת תזריע

בסייד בספרות חז״ל ושל מחשבת היהדות מתוארים שני מצבי התיחסות אפשריים מצד הקב״ה לעמו ישראל; והם "גלוי פנים" ו"הסתר פנים". הראשון מאובחן כמו המציאות שהייתה קיימת כאשר חנו בני ישראל במדבר סיני, בשעה שהוקם המשכן, ואש ירדה מן השמיים לשרוף את הבשר שהונח על המזבח לרגל הקרבתו של אהרון הכהן. כל הוויות החיים היו אז על - טבעיות ; ניזונו מן המן, התגלגל בקרבם באר המספק מים בתמידות ובשפע וגם כל שאר צרכי גופם סופקו שלא בדרך הטבע. המצב ההפוך של "הסתר פנים" מצטייר כאשר הוא במלואו כלקוי אורות אלוקיים החיים מתנהלים לגמרי על פי חוקי הטבע, ובמציאות הזאת מתבקשת השאלה מאליה "אם הוא (ית״ש) קיים איה הוא? לפי האמת התופעה החשוכה הנ״ל אינה אלא טעות אופטית מפני שהבורא (ית״ש) הטוב ומיטיב אינו משתנה כלל, ואין הוא פעם מתגלה

חיי אברהם פורים תשע"ט

בס"ד בענין " מצות צריכות כוונה בקריאת המגילה" איתא בר"ה (כח:) אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה. איתיביה, היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא (של קריאת שמע, והוא היה קורא בתורה פרשת שמע), אם כוון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. מאי לאו כוון לבו לצאת, לא, לקרות. לקרות, הא קא קרי, בקורא להגיה (פירש"י אף קרייה אין כאן אלא מגמגם). תא שמע, היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. מאי לאו, אם כוון לבו לצאת, לא, לשמוע. לשמוע, והא שמע, סבור חמור בעלמא הוא (פיר"ח להבחין אם הוא תקיעת בן אדם או צהלת סוס), ע"כ. והק' בטורי אבן שם, תינח קול שופר איכא למימר כסבור חמור בעלמא הוא אבל קול מגילה דקאי עלה נמי האי אם כיון לבו מאי איכא למימר, דהכא

חיי אברהם פרשת צו

בס"ד בענין "לאו דלא תכבה" צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (ו' ב'). וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים (ו' ה'). אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה (ו' ו'). פירש"י (פסוק ו') לא תכבה, המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין. הרי דס"ל דהא דכתיב שני פעמים בפרשה "לא תכבה" היינו לעבור עליו בשני לאוין. אמנם, הרמב"ן כאן חולק על פירושו, וס"ל דאיכא ב' פרשיות נפרדות כאן עם ב' איסורים נפרדים, א' איסור לכהן שלא יכבה, וב' איסור על כל אדם

פרשת צו

פרשתנו השבוע בחציה הראשונה ממשיכה בנושא הקרבנות בהם דובר בפרשת ויקרא, שקראנו לפני שבוע, ומתארת מה נעשה עם חלקי בשר בעלי החיים, ובנותר ממנחת הצומח, שהובאו כקורבן, לאחר שעיקר פעולות הפולחן נגמרו, בתיאור הזה מפתיע שהמוטיב העיקרי הוא אכילה עטוף עם פרסי דינים מרובים. במסגרת של 60 פסוקים מופיע השורש א-כ-ל בצורותיו השונות כ- 20 פעם. לאור החשיפה הזאת מתבקשת מאוד השאלה- מה ענין אכילת האדם, פעולה גשמית המשותפת גם לבעלי חיים, עושה אצל היכל ה' אשר אמור להעלות האדם לפסגות רוחניות עליונות? התמיהה ההולכת ומעמיקה עוד יותר כאשר מתברר, על פי הלכות הקורבנות, שאכילת הכהנים ולפעמים בעלי הקורבן עצמם הינה חלק מעצם הפולחן ובלעדיה אין ריצוי או כפרה למביא את הקורבן. להבין את הנקודה הלכאורה מביכה הנ"ל ניעזר באחד מספרי

חיי אברהם פרשת ויקרא

בס"ד בענין "האם מתעשרין מאמירת פיטום הקטורת" נתבאר במקום אחר, דיש לחקור בהא דאיתא בסוף מסכת מנחות כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, אם הכוונה בזה שנחשב כהקריב ממש ופטור מקרבן מן הדין, או דלמא נחשב כאילו הקריב קרבן עתה, אבל לית ליה כפרה גמורה, ועדיין איכא חיוב קרבן כשיבנה הבית, ונחלקו המפרשים בזה. ועוד יש דס"ל דאין הקריאה במקום הקרבה כלל אלא מעלה בעלמא ולשון הפלגה. ועוד נתבאר דנחלקו המפרשים אי בעי ללמוד ולעסוק בפרשת הקרבן דליהוי כמקריב קרבן, או דסגי בקריאת הפרשה בעלמא דליהוי כמקריב קרבן. ויש להוסיף למש"נ, דכן מצינו כי האי גוונא לגבי הקטורת, יעויין ברמ"א (או"ח סי' קל"ב) וז"ל, יש ליזהר לומר פיטום הקטורת מתוך הכתב ולא בעל פה משום שהאמירה במקום ההקטרה, וחיישינן שמא ידלג א' מסממנים, ואמרינן שה

פרשת ויקרא

בס״ד אחד המסרים החינוכיים הבסיסיים שישנו ביהדות הוא שאדם נושא באחריות למעשיו בתחום נזקי ממון או גוף. מסר זה בא לידי ביטוי במשנה האומרת "אדם (המזיק) מועד (מוזהר ועומד לשלם נזק שלם) לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן" (בבא קמא פרק ב' - משנה ו').זה בנוגע לעברות שבנזקי ממון או חבלות בגוף; ומה בקשר לעברות במעשים שלגביהם קבעה התורה עונש מוות בזדונם; כאשר נעשים הם בשגגה? תשובה לכך בפרשתנו השבוע המפרטת סוגי הקרבנות המובאים למשכן ה' - וכך לשון התורה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם... והביא קרבנו... על חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד' כ״ז - כ״ח). לכאורה יש סתירה במקראות אלו - הרי אם נעשה המעשה "בשגגה" מדוע כתוב אח"כ "ואשם"? הרי "בשגגה" פירושה - או שהאדם שכח שהמעשה

פרשת פקודי

בס"ד פרשתנו השבוע נפתחת בלשון כפולה ככתוב ״אלה פקודי המשכן משכן העדות״. על כפילות זו דרשו חכמינו ז״ל בזו הלשון: "מהו 'משכן משכן,' שתי פעמים? ... שנתמשכן (נחרב) המקדש שתי פעמים על ידיהם (של ישראל) ומהו 'עדות'? ... עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל" (שמות רבה פרשה נ״א / אות י - ד') בדברים אלה הביעו חז״ל את אמונתם הצרופה שחורבן (שריפת) בית מקדשנו אינה בגדר של שריפת כליה אלא בגדר של משכון (העברת חפץ של הלווה זמנית לידי המלווה). ומה בין כליה למשכון? אם אחד מכלה איזה חפץ, הוא אבוד ממנו ומכל אדם לעולם ולא תועיל בזה שום חרטה. אבל, אם החפץ נמסר כמשכון - הרי ביד הלווה לפדותו כאשר ישיב את חובו למלווה, והחפץ יוחזר לו כמקודם. לעם ישראל מחויבות מתמדת לבורא עולם על חסדיו המרובים המגיעים אלינו, על ידי

חג פורים

בס"ד חג הפורים נחשב לאחד משני חגים שתקנו לנו חכמים ונשארו להלכה עד ימינו. במקורו היה חג הפורים מנוי בין הימים הטובים הנמנים במגילת תענית ובמשך השנים נשכח זכרם, אולם על ימי הפורים נאמר אסתר פרק ט פס' כח "וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם". "מלמד שאפילו אם כל המועדים יהיו בטלים אבל ימי הפורים לא יבטלו" [מדרש משלי]: וביאר בתורה תמימה "כפי דמשמע מרמב"ם סוף הלכות מגילה הוי הפירוש שזכרון הצרות מכל המועדים יהיו בטלים שלא יזכרו עוד, כמש"נ כי נשכחו הצרות הראשונות, אבל זכרון ענין פורים לעולם ישאר קיים, ואם קבלה היא נקבל, ומפי אבא מארי שליט"א שמעתי לפרש דהכונה היא דבזה חלוק נס פורים מנסי שאר המועדים, יציאת מצרים, מתן תורה וענני כב

מומלץ!
בחר רב
בחר נושא

זמני התפילות במכון

ימים א' – ה'

שחרית 6:15
ראש חודש 6:00

מנחה

מנין ראשון 13:15,

מנין שני 20 דק' לפני שקיעה

ערבית

מנין ראשון 20 דק' אחרי שקיעה,

מנין שני 19:00

מנין שלישי 21:00

 

צור קשר

 

ת.ד. 1613 קרית ארבע 9010000

טל  02-9964722

פקס 02-9963253

מייל marabanim@gmail.com

waze.png