פרשתנו נפתחת השבוע בתיאור התקהלות של בני ישראל אצל משה רבנו, לרגל הזמנתו, על מנת לשמוע את הדרישה להרים תרומה למען הקמת המשנן שיעמוד בקרב מחניהם. לאחר שמיעת כל הנדרש נאמר: ״ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמות לה/כ); ואנו תמהים על כוונת התורה בציונה את העובדה הזאת. הרי בפסוק הבא כתוב "ויבואו כל איש אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד..." ומזה אנו מבינים שלפני שיכלו להביא אל משה את המבוקש מהם היו צריכים לעזוב אותו; ואם כן למה היה חשוב לציין את יציאתם מלפני פניו?!
יתכן שיובן הדבר אם נצרף לכאן מה שכתוב בסוף הפרשה הקודמת שקראנו לפני שבוע- פרשת "כי תשא". שם מסתיימת הפרשה כולה בפסוק "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה..." (שמות לד/לה); ומסופר שם שבהיות משה על הר סיני מתייחד עם הדיבור האלוקי זה הוא לקבל איזו הדרת פנים-"קירון עור פנים" — השונה מכל אדם על פני האדמה. השוני הזה הטיל פחד על כל רואיו וכדי למנוע מהם את ההבטה בקרינה המיוחדת הזאת, לבש הוא מסוה" (כיסוי) מסוים, וגילה את פניו רק בשעה שמסר לעם את מצוות ה'. הגילוי ההוא כנראה היה עצמתי מאוד ואף משכנע שדבריו הם באמת דברי ה' בלי להשאיר בכך שום פקפוק.
אותה ההתקהלות בה פתחה פרשתנו היתה ההזדמנות הראשונה בה זכו בני ישראל לשמוע את דברי ה' מפי משה מאז עלייתו לפסגת הר סיני לפני 120 יום. על כן סביר להניח שראיית פני משה באותו מעמד היתה חוויה בלתי רגילה ואולי היא שהלהיבה את העדה לנדיבות כה רבה עד שלאחר 3 ימים נאלצו להעביר כרוז במחנה להפסיק את מבצע ההתרמה, כי כבר הובאו יותר פריטים מהנדרש. ,
עולה על דעתנו שרצה המקרא לרמוז על אותה החוויה הראשונית בה חוו כל עדת בני ישראל בעמדם לפני משה לשמוע את צווי מלאכת המשכן בנך שציין את הפסקת החוויה בלשון: "ויצאו כל עדת בני ישראל לפני משה". .
בזמננו אין אנו זוכים לראות את פני משה רבנו בשעה ששומעים את קריאת התורה בבית הכנסת, אולם עומק האמונה בקדושת ספר התורה יכול לתת תחושה שכאילו הבורא (ית"ש) בכבודו ובעצמו מדבר אלינו. הרי על הפסוק "את הדברים האלה דבר ה' את כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף.." (דברים ה/י״ט) דרשו רבותינו על פי תרגום אונקלוס "לא יסף"- לא פסק כי קול חזק וקיים לעולם; (רש"׳ שם)
"המשכן משכן העדֻת..."
חכמינו ז"ל דרשו: "מהו 'משכַן משכַן' שתי פעמים? ...שנתמשכן (נחרב המקדש) שתי פעמים על ידיהם (של ישראל). ומהו 'עדות'? ...עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל". (שמות רבה פרשה נא - אות ג' וְד') בדברים אלה הביעו חז"ל את אמונתם הצרופה שחרבן (שריפת) בית מקדשינו אינה בגדר של שריפת כלַיָה אלא בגדר של מַשכוֹן (העברת חפצו של הלווה זמנית לידי המלווה). ומה בין כלַיָה למשכון? אם אחד מכלֶה איזה חפץ, הוא אבוד ממנו ומכל אדם לעולם ולא תועיל בזה שום חרטה, אבל אם החפץ נמסר כמשכון - הרי ביד הלווה לפדותו כאשר ישיב את חובו למלווה, והחפץ יוחזר לו כמקודם.
לעם ישראל מחויבות מתמדת לשלם לבורא עולם על חסדיו המרובים המגיעים אלינו על ידי קיום תורה ומצוות. כאשר מזניחים מחויבות זו אנו נשארים חייבים לו (ית"ש) כמו לווה למלווה; ובעיני בשר ודם מצב זה מצטייר כאילו נשרפים עציו ואבניו של המקדש והוא מתכלה;
דרשת חז"ל הנ"ל מסייעת לנו להבין, שאין כאן כלייה כלל, כי במציאות נשמת המקדש עולה לשמים וכך מתמשכנת אצל הקב"ה עד שחוזרים בתשובה; ואז חוזר אלינו המקדש כבימי קדם.
על פי ראייה זאת בית שני שימש עדות שיש סליחה לישראל על עוונות בית ראשון; וכן בעתיד בית שלישי יעיד שיש סליחה לכל עוונות ישראל מימי בית שני ועד אותו היום.
אמונה זאת מביע עם ישראל שלש פעמים ביום מאז החורבן באמירת הלשון: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת..." והיא זאת אשר הצמיחה את תנועת התחיה לפני כמאתים שנה, ואת ההסתדרות הציונית העולמית לפני כמאה ועשרים שנה והיא מוסיפה להפיח חיות ונשמה במדינת ישראל גם היום.
![endif]--
![endif]--![endif]--
![endif]--
