הטור כותב בחישוב החודשים המלאים כי ישנם חודשים המוגדרים כמלך, ובין השאר הוא מונה בינהם את חודש שבט בגלל שחל בו ראש השנה לאילנות ככתוב: "וסימן לידע איזה חדש חסר ואיזה חדש מלא. כל דסמיך למלכא חסר. ניסן מלך שבו חג המצות, סיון מלך שבו חג שבועות, אב מלך שבו היו קוצצין עצים לקרבן, תשרי מלך שבו המועדות, שבט מלך שבו ר"ה לאילנות. והדברים תמוהים שכן המשנה במסכת ראש השנה (א, א) מונה גם את א באלול וכו' בתור ראש השנה למעשר בהמה וכו' ואעפ"כ אלול לא הפך להיות חודש מלך. וא"כ מה מצאו בענין זה של ר"ה לאילנות כדי להחשיב את החודש למלך?
ענין נוסף הוא שישנו פרק שירה שמיוחס לדוד המלך בו מובאים פס' רבים של שירה המייחסים לכל בריה את השירה שלה לקב"ה. ונשאלת השאלה מה המשמעות של דבר זה ומה זה מלמדינו?
בגמ' בערכין (יא, א) מובא המקור לענין נשגב זה של שירה וכך כתוב שם: "מנין לעיקר שירה מן התורה? רב מתנה אמר, מהכא: (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה. ואימא: דברי תורה, דכתיב: (תהילים יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב! משמחי לב איקרי טוב לא איקרי" . ומסביר רש"י שם שהשירה נובעת מטוב לב. כלומר, שירה זהו הביטוי העליון ביותר המעיד על גילוי ה' המתגלה במציאות העולמית. וזהו ענינו של פרק שירה כאילו כל המציאות מעידה על בורא העולם, רוממותו וגודל תפארתו.
וכך מופיע גם בגמ' במגילה (לב, א): "ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה- עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ' ) 'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים...'". להורות כי דיבור הנאמר בצורה של שירה הינו חיבור בין תוכן לרגש ולא רק דיבור בעלמא, כי דווקא המנגינה היוצאת מליבו של אדם היא המבטאת את עומק נפשו עד כדי כך שהמעלה העליונה ביותר היא קול דממה דקה, התבוננות פנימית והפנמה.
ומדוע כל זה נובע מטוב לב? זאת יש להבין! כי הבעיתיות כאן היא חוסר הכרת וראית האמת בכך שבעצם כל הבריאה זועקת לה'. וכפי שמתאר הרב קוק "... כל ההויה כולה למקור חייה היא עורגת, כל צמח וכל שיח, כל גרגר חול וכל רגב אדמה, כל אשר לו בו חיים נגלים וכל אשר בו חיים כמוסים, כל קטני היצירה וכל גדוליה, שחקי מעל ושרפי קודש, כל הפרטיות שבכל יש, וכל כללותו, הכל הומה, שואף, עורג ושוקק לחמדת שלמות מקורו העליון, החי הקדוש, הטהור והכביר. והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת ובכל שעה והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קודשו..." (עניני תפילה עמ' 13). חוסר השמיעה הזה נובע ממידות רעות שקיימות באדם שחוסמות בעדו מלהפגש עם הטבעיות האלוקית. כפי שכותב הרמב"ם בהל' יסודי התורה (ב, ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". שורש אותן מידות רעות הוא הגאווה שמקוננת בלב כל אדם, שכל מקורה הוא אשליה אחת גדולה ושקר מוחלט. האדם לא רואה את הדבר כשלעצמו אלא את עצמו שבדבר, ולכן הוא מתרחק מן האמת שהיא מילוי רצון ה' והשאיפה להסתופף בצילו.
לכן היסוד לאמירת שירה הוא טוב לב הנובע מענווה ויושר פנימי שעל ידיהם האדם רואה את מקומו ביחס לכל הברואים ומבין שהוא חלק ממערכת שמטרתה לגלות את שם ה' במציאות ע"י עשיית רצונו בצורה מוחלטת. אז באמת יכול הוא לשמוע איך כל הברואים כולם אומרים שירה לה' ומהללים אותו. "שמחים בצאתם, ששים בבואם, עושים באימה רצון קונם" (מתוך תפילת שבת). אם כן טו בשבט זהו הזמן בו הטבע בשיא יופיו ואז ניתן באמת לחוש את אותה שירה אותה אומרת הבריאה כולה לקב"ה ומתוך כך אנו גם צריכים לבוא ולהמליך את הקב"ה עלינו ג"כ.
הרב קוק במוסר אביך (עמ' כב) מסביר כי טוב לב הוא התובנה בערך עבודת ה' והתורה והאופן בו הן מרוממות את האדם לרמה אחרת של קירבה לאלוקים ויראת רוממות מפניו. אך מאידך יש צורך בשמחה שהיא נובעת מההכרה העמוקה שזה מתאים לגודל נשמתו שהיא כשלעצמה גדולה מאוד ומקורה מתחת כסא הכבוד ויכולה להפעיל את האדם לרצות להיות שליח ה' במציאות ולא להמלא פחד שמשתק אותו מתוך שיפלות אלא תחושה שמרימה אותו וממריצה אותו לפעול. כי אז הוא מבין כי הוא יונק ממקור אין סופי רוחני עליון וזה כשלעצמו נותן תמריץ ושמחה במעשיו.
בגמ' בראש השנה (יא, א): "רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם... רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם". לביאור המח' ניתן לתלות זאת במהות החודשים ניסן ותשרי. ניסן זהו חודש בו נגאלו ישראל ורק צפו בגאולה ללא שום פעולה מצידם אלא הקב"ה העלם תוך זמן קצר במט' שערי טהרה עד לנתינת התורה במעמד הר סיני, הנהגה של חסד. תשרי הוא חודש שניתנה בו לאדם יכולת לפעול ולשנות המציאות במעשיו ואת דרכיו המקולקלות, זו היא התשובה, הנהגת הדין. לכן ניסן זהו זמן של ברכת האילנות תקופת הקציר. הכל קיים בעולם בשיא תפארתו והאדם רק צריך להכיר בגדלות ה' ורוממתו ולהודות לו, מה שא"כ החורף זהו הזמן של העבודה וההכנה. לפי זה יוצא שהעולם נברא או בכה' אלול (כי האדם הוא אשר נברא בר"ח תשרי) או בכה אדר , ואילו טו בשבט אשר מקבילו בשנה הינו טו באב שניהם נמצאים במרחק של ארבעים יום קודם לתאריכים אלה רמז למה שנאמר( סוטה ב, א): "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני". ללמדך שכבר מתאריך "היצירה של הולד" מתחילה ההנהגה של החודש הזה. טו בשבט ביחס לחודש ניסן המבטא את הטבע ששר לקב"ה ומודה לו והשכינה מתגלה במציאות בשיא הדרה, טו באב שעליו נאמר (תענית לא, א) שהחל מתאריך זה יש להרבות בלימוד תורה ועמל של האדם בעבודת ה' כפי אותה ההנהגה של חודש תשרי של הנהגת הדין. לכן גם לוחות הראשונים שהם מעשי ה' בלבד ניתנו בסיון, תקופת הקיץ, בעוד לוחות שניים המשותפים בעשייתם למשה ניתנו בחורף.
יהי רצון שנתחזק בעבודת ה' ונזכה גם אנו לשיר מתוך הנשמה לאלוקינו כשירת שאר הבריאה.
