הגמרא במסכת שבת[1] מספרת על רבי אבהו שהיה יושב על מושב של שנהב והיה מנפח את האש שעליה היו מבשלים לשבת, על רב ענן שהיה לובש בערב שבת בגדים שאינו מקפיד אם יתלכלכו, על רבא שהיה מולח בעצמו את הדג לשבת, על רב פפא שהיה שוזר ומכין את הפתילות לנרות שבת בעצמו, על רב חסדא שהיה חותך את עלי התרד לחתיכות קטנות ועל עוד כהנה וכהנה מרבותינו האמוראים שהקפידו להשתתף בהכנות השבת במו ידיהם.
ובכן נשאלות שתי שאלות:
ראשית כל, מה עם ביטול תורה? איך בטלו ת"ת לשם מצוה שניתן לעשותה ע"י אחרים[2]?
ותרצו[3]: הכנה לשבת היא מצוה שבגופו, כלומר שאי אפשר לצאת ידי חובתה על ידי שליח.
מנין לחדש מצוה כזאת? הנצי"ב מוולוז'ין[4] חידש שהכנה לשבת היא מצוה מן התורה בפני עצמה, ונלמדה מהפסוק[5]: "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו", שממנו למד רב חסדא[6] שלעולם ישכים אדם להוצאת[7] שבת.
שאלה נוספת שנשאלה[8] היא, מה עם כבוד הבריות וכבוד תלמידי חכמים? אם פטרו זקן מלהשיב אבדה כי אין זה לפי כבודו[9], מדוע לא נמנעו חכמים אלה מלהתבזות בהכנות לשבת?! ותרצו[10] שכבוד הבריות דוחה מצוות שבין אדם לחברו, ואינו דוחה מצוות שבין אדם למקום.
בין שאר האמוראים שהובאו לעיל מופיע רב הונא שהיה מדליק בעצמו את הנרות לכבוד שבת. מנהג זה קשה לאור העובדה שמצווה זו מוטלת על האישה ולא על בעל הבית.
כתב המשנה ברורה[11] שראוי שהאיש יתקן את הנרות, ואפילו יהבהב אותם, והאישה תדליק. אלא שבזמננו, כמעט בכל סוגי הנרות והפתילות אין שום תועלת בהבהוב הנרות. ואדרבה, בחלק מסוגי הנרות ההבהוב גורע וגורם לקושי בהדלקת הנר אחר כך, ולכן אין חובה לנהוג כן. אלא הבעל יתעסק בתיקון הנרות והעמדתן על הפמוטים והכנתם להדלקה[12].
מכאן המנהג שהחתן קונה לכלה שלו פמוטים שתדליק בהם נרות שבת אחרי החתונה[13].
[1] שבת קי"ט.
[2] כן הקשה בשו"ע הרב (או"ח ר"נ, קו"א אות ב').
[3] שם.
[4] העמק שאלה סי' קס"ט. לדעתו כל הכנה למצוה שההכנה עצמה הוזכרה בתורה, כגון מצה וסוכה, היא מצוה כשלעצמה.
[5] שמות, ט"ז, ה'.
[6] שבת קי"ז:
[7] כלומר לקניות ולהכנות לשבת.
[8] שו"ת חוות יאיר, סי' ר"ה.
[9] בבא מציעא ל.
[10] שם.
[11] רס"ג, י"ב, ורס"ד, כ"ט.
[12] פסקי תשובות, רס"ג.
[13] שמירת שבת כהלכתה, פרק מ"ג, הערה מ"א.
