המשנה בראש השנה מציינת ארבעה ראשי שנה, כל אחד מהם מציין פן מסוים בחיי האומה, פרק זמן זה של חודש שבט מציין את ראש השנה לאילנות. לדעת בית שמאי – בא' שבט, ולדעת בית הלל – ט"ו בשבט, ש"כבר כלו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות", דהיינו: פרק הזמן של נשירת העלים ותרדמת האילן מסתיים. מתחילה התעוררות האילן, כעת רק בתוכו פנימה ולאט לאט יופיעו עליו ופרחיו ולאחריו חנטת הפרי עד שיבשיל עם בא האביב. זהו הזמן שהעולם נידון על פירותיו.
פרק זמן זה הינו צומת הזמן לעניין שנות ערלה ולעניין תרומות ומעשרות, ופירות שיחנטו לאחר ט"ו בשבט שנה זו תהיינה כשנה ראשונה לשמיטה.
הלכותיה של ט"ו בשבט באים לידי ביטוי רק לחיובי פירותיה בארץ ישראל ולא בגלות, זהו אם כן חגה של ארץ ישראל. אם נדייק, אלו הן "מצוות התלויות בארץ" ולא הארץ תלויה במצוות. מצוות אלו מבטאות ומגלות את מעלתה וקדושה של ארצנו הקדושה, ולא להיפך שכל קדושתה של ארצנו באה בתוקף קיום מצוותיה. וכבר ביאר לנו הרמב"ן במספר מקומות בפירושו לתורה שבעצם כל המצוות כולן - אף המצוות שהם חובת הגוף, שעל פניו חיובם שווה בכל מקום – אף בגלות, עיקר חיובן וקיומן הוא בארץ ישראל – ארץ החיים, ובגלות הן בבחינת "ציונים" בלבד, כי עיקר החיים של ישראל במקור הקודש הן יונקות. אמנם כיום עיקר חיוב המצוות התלויות בארץ הינם רק מדרבנן כשאין רוב ישראל בארץ. וכבר אנו זוכים לשוב עמנו לארצו וכבר אנו נושקים את היות רוב עמנו בארץ.
הרב קוק זצ"ל אומר בשמונה קבצים בקובץ א' תי"ט: "הציפיה הרוחנית מלאה היא בהירות הזיכרון הכללי זיכרון גודלה של האומה וכל הודה בעבר, וכמו כן היא מופעת משכלול התקווה בעתיד..."
זוכרים אנו את ימי הפאר והגודל של ימי היות הבית הגדול במקדש בתפארתו את ימי הבאת הביכורים מביכורי פירותינו לבית המקדש וקיום המצוות בארץ במלוא שלמותם. בחוגגנו את יום מיוחד זה של ט"ו בשבט אנו מבטאים את הציפיה הגדולה לחידוש עבודת הקודש בשלמותה, שהכהנים בעבודתם ולוויים בשירם ובזמרם.
כי ימי העץ – ימי עמי
"לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואחר יאכל כי ימי העץ ימי עמי" (ישעיהו ס"ה, כ"ב)
פסוק זה מרמז לנו את אשר התורה מציינת את אלו החוזרים מהמלחמה "בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו – ילך וישוב לביתו..."
הנטיעה בארץ מבטאת את ההשתרשות וההתבססות בארץ.
והתעוררות העץ מתרדמתו מבטאת את התעוררות החיים של עמנו לאחר תרדמת הגלות הארוכה. שובנו לארץ וקביעתנו בה יש בה משום "חדש ימינו כקדם", אין אלו חיים גשמיים גרידא אלא השבת החיים מלאי ההוד והקדושה, וכבר דרש רבי אבא: "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" – אין לך קץ מגולה מזה.
כי כשארץ ישראל היתה שוממה כשיצאו לגלות אף היא היתה בתרדמתה, כפי שהתורה מציינת בפרשת בחוקותיי: "והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויבכם היושבים בה" (ויקרא כ"ו, ל"ב).
ועל כך אומר הרמב"ן..."היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבנו, וגם זה ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה – ואין לאל ידם...".
מאז שבנו אליה לא רק כפרטים ובודדים לקיים מצוות ישיבה בלבד אלא החילונו לבסס בה חיים מלאים כאומה בתקומתה. אנו לאט לאט יונקים ממנה – מכוחה ומתנובתה גם את עוצמת הקודש, אותו שרף שבפנימיותו הוא מחולל חיים בעץ, כך גם עמנו לאט לאט שב לחיים קדמוניים, אף שהם רצופים מאבקים פנימיים בין כוחות שונים בעמנו. סופו- שכח הקודש יגבר "וגדול קידוש ד' מחילול ד'" – ירושלמי. אף שיש פגמים וחוליים במהלך תקומתנו - סופו של קידוש ד' לגבור ולהשפיע רוח חדשה על עמנו ועל גאולתנו.
