בפרשתנו השבוע פוגשים אנו בהיגד האומר : "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע בבית ארץ אחוזתכם"(ויקרא יד'/לד').
הורונו מפרשי התורה שמשמעות השורש נ-ת-ן בלשון המקרא היא - נתינת מתנה. בפסוק הנ״ל נמצא השורש ההוא פעמיים- הן בתחילתו והן בהמשכו. כאשר מדובר בארץ אחוזתנו יש לנו הזדהות מלאה שהיא אומנם מתנה נפלאה. אולם כאשר מבטיח לנו הבורא גם מתנת "נגעים" בארצנו עולה על דעתנו לומר למיטבנו כלפי ה"מתנה" ההיא, לא מעוקצך ולא מדובשך.
תגובה כזאת מקורה באי הבנה בכל הקשור לנושא הנגעים שעליהם מדבר המקרא בפרשתנו ובפרשה הקודמת "תזריע".
יחס הבורא (ית') כלפי עמו ישראל מצטייר לא פעם כיחס של אב לבן. עניינו של אבא טוב הינו להביא למקסימום גידול ושלמות האפשרית בכל המובנים ובכל התחומים. האב מאמין בכוחותיו החיוביים של בנו, לא יוכל להיות אדיש כאשר הבן אינו מוציא אותם הכוחות הטמונים בו מהכח אל הפועל בגלל קלות דעת ודחפים לנהנתנות רגעית. באכפתיות מלאה הוא יפעיל את דרכי ההענשה המועילות על פי תורת החינוך.
הנמשל לכל התיאור הזה הוא שעם ישראל אינו אסופי, ואפילו לא בן מאומץ של הקב״ה אלא יצירתו ממש, על כן בנוסף לאהבתו (ית') כלפי עמו הוא גם מודע בדיוק לסגולותיו, תכונותיו ויכולותיו; ולא יישאר אדיש כאשר עמנו אינו ממלא את ייעודו מתוך חולשות ממין זה או אחר. כך ביחס לציבור וכך ביחס לפרט.
כאשר הציבור הישראלי ככלל בשיאו מבחינת מחויבותו לאבינו שבשמים, ורק כמה יחידים בודדים חורגים, מפעיל ה' מערכת של ענישה חינוכית הקרויה "נגעים", הם כתמים חיצוניים המופיעים על עור בשרו של האדם או על בגדיו, ובארץ ישראל גם על קירות ביתו. למוד ענייני הנגעים ופרטי הלכותיהם מגלה את האור הגדול של חסד המושפע על האדם הטעון תיקון תוך כדי הענשתו. להדגים את ההטבה המגיעה לעבריין דרך נגע ביתו, כתב רש"י על פי חז״ל על הפסוק בו פתחנו למעלה את מאמרנו זה: ״בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם; לפי שהטמינו אמוריים (מעמי כנען) מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל 40 שנה שהיו (ישראל) במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן" זו דוגמא של הטבה חומרית, המתאפשרת לעבריין תוך כדי הענשתו ע״י הבורא יתברך, אולם ההטבות הרוחניות שהביאו הנגעים לאדם בישראל היו לאין ערוך גדולות יותר .
