פרשת פנחס

ספר במדבר מכונה אצל חז״ל בשם חומש "הפקודים" כי הוא נפתח בעריכת מפקד (מנין) של כל שבטי ישראל בשנה השנית לצאתם ממצרים; וקרוב לסיומו שוב מתאר הספר בפרשתנו השבוע עריכת מפקד השבטים בשנת ה 40 מיציאת מצרים, סמוך לכניסתם ארצה.

בשני המפקדים האלה נפקד (נמנה) שבט לוי, מפאת ייחודו, בנפרד; ואם בכל שאר השבטים נמנו זכרי בני ישראל מבן 20 שנה, אלה נמנו מבן חודש ימים ומעלה. ולמרבה הפלא, למרות הקדמת גיל הנפקדים משבט לוי, בשני המפקדים מספרם פחות בהרבה מהשבט הכי קטן בבני ישראל. על התופעה הזאת כתב הרמב״ן בפירושו לתורה (במדבר ג/טו) וזה תמוה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו, ברוכי ד', כשאר כל העם?! ״. מציע הוא (הרמב״ן) כתשובה שהתופעה הנדונה מחזקת את מדרשי חז״ל הקובעים שנתרבו שאר שבטי ישראל במצרים באופן נסי בגלל גזרות משעבדיהם, שנגזרו כולן על מנת למעט את גידולם הטבעי: "והיה הקב״ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם".

וכל זה מרומז בתורה בלשון: ״וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ..." (שמות א,יב) אבל שבט לוי (לפי חז״ל) לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך וממילא הם היו פרים ורבים בדרך הטבע ונשארו במספר מועט יחסית לאחיהם שנתברכו בנס ("שישה ילדים בכרס אחד").

ניתן לנסח את דברי הרמב״ן באופן כזה: הנושא בעול עם חברו מתברך בברכת חברו, וזה שאינו נושא בעול עם חברו אינו יכול לצפות להתברך בברכת חברו; ובכך יש מסר מוסרי וחינוכי חשוב.

הסבר נוסף הציע בעל הפירוש ״משך חכמה" לתורה על סמך הכתוב בפרשתנו: "... כי לא התפקדו (שבט לוי) בתוך בני ישראל כי לא ניתן להם נחלה בתוך בני ישראל״ (במדבר כו/ סג) וכך כתב: היה הקב״ה יודע מראש שבני לוי לא ינחלו נחלה בארץ כנען יחד עם אחיהם השבטים, מפאת עבודתם במקדש ושאר תפקידיהם ויזכו הם רק לערים (48 במספר); ואם יהיו רבים יחיו במצוקת צפיפות נוראית וכן יכביד הדבר מאוד על העם כולו המצווה לכלכלם במעשר ״לכן היה חכמת הבורא לבלי הרבות אותם על דרך נס״, רק יהיה מספרם בדרך הטבע".

יוצא לפי שני ההסברים אמיתת דברי המהר״ל מפראג שכתב "יש סדר לניסים", כלומר נסי ד' מחושבים ומתוכננים בחכמה שלמה.