במסגרת תיאורי מעמד הר סיני בתורה מופיעה שלוש פעמים תגובת העם לנדרש מהם מאת ה׳ כנמסר להם מפי משה. בפעם הראשונה הגיבו (שמות יט'/ח׳ - בפרשת יתרו): ׳׳כל אשר דבר ה׳ נעשה״. ובדומה עם שינוי מאוד קל גם בפעם השניה אמרו- (שמות כ״ד/ג׳ בפרשתנו) ״כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה״. ורק בהמשך בפעם האחרונה הצהירו( כד׳/ג׳) :״כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע״.
ההיגד האחרון הוא היותר מפורסם מקודמיו, והוא הועלה על נס כדגם לחיקוי. וזה משום שהוא מתפרש כהבעת נכונות לקיים פקודות ה׳ גם אם לא מבינים את הגיונם ואת תועלתם, כחיילים ממושמעים המצהירים קודם נמלא את הפקודה ואחר כך ננסה להבינה.
מהיבט מסוים הגישה הזאת היא אידיאלית ומתחייבת מתוך האמונה הצרופה שהוא (ית״ש) אדוננו, ואנחנו עבדיו; וגם ש״פקודי ה׳ ישרים...ומשפטי ה׳ אמת...״. אולם מהיבט אחר יתכן שדווקא ההצהרה המקוצרת יותר (״נעשה״) היא המועדפת לפחות בעיני הבורא (ית״ש).
להבין את זאת עלינו לצטט את שני הפסוקים בהם מופיע ״נעשה״ הנ״ל בשלמותם; ואחר כך את הפסוק השלישי עם הנוסח הארוך. בראשון כתוב: ״ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה״; ובשני כתוב :״ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה״; ובשלישי כתוב: "...ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״;
בולט לעין שבפעמיים הראשונות ההצהרות נאמרו באחדות מלאה (״כל העם יחדיו״ או ״כל העם קול אחד״) לעומת הפעם השלישית. יסוד העניין הוא שכל תרי״ג מצוות התורה מהוות חטיבה אחת ורק בקיום של כולנו ניתן לומר שהתורה מתקיימת בשלמות. והרי אין היחיד יכול בעצמו לקיים את כל המצוות מפני שישנן מצוות מיוחדות לכהנים, וכן ללויים וכן לגברים, וכן לנשים וכו׳.
כל יחיד ויחיד יוכל לקיים רק חלק מהמצוות בפועל (אותן השייכות לו) והיתר יוכל עליהן ללמוד, ואז יתפרש ההצהרה הנדונה נעשה מה ששייך לנו לקיים ומה שלא שייך לנו נשמע עליה בלימוד. הצהרת היחידים אם כן היא ״נעשה ונשמע״ - לעומת כל העם יחדיו כגוף אחד ״נעשה״ שפירושה נעשה את כל המצוות בפועל וזאת בוודאי רצון המצווה ית״ש.
