בס"ד
בענין "על מה אבדה הארץ"
אמרו חז"ל (ירושלמי חגיגה א' ז'[1]) על מה אבדה הארץ כו', על עזבם את תורתי כו', ויתר הקב"ה על ע"ז וגלוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאסה[2] של תורה.
וכעי"ז איתא בנדרים (פא.) וב"מ (פה.) אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב, ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב, שאין מברכין בתורה תחלה[3].
והק' המפרשים מהא דאיתא ביומא (ט:) מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. הרי מבואר דמשום ג' עבירות החמורות נחרב הבית ולא משום מאסה של תורה. ועוד מה הסתפקו הנביאים על מה חרב הבית, הלא מבואר דמשום ג' עבירות החמורות נחרב כמבואר בקראי, יע"ש ביומא, וצ"ע.
עוד הק' למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה[4]. ועוד הק' כעי"ז היאך יתכן דויתר הקב"ה על ע"ז וכו' ולא על מאסה של תורה וצ"ע בכ"ז.
וידועים דברי הט"ז (או"ח סי' מ"ז סק"א) בזה, וז"ל, על שהקשה למה לא נחרבה קודם (משום ג"ע שפ"ד וע"ז), לפי שהתורה היתה מגנת עליהם כדאיתא בסוטה (כא.) תורה מגנת ומצלת מן החטא, אבל אחר שעזבו את תורתי אז נפקדו על מה שכבר לא שמעו בקולי בעבירה ג"ע שפ"ד וע"ז שעשו. וז"ש על עזבם את תורתי ולא שמעו בקולי[5], ע"כ.
הרי לעולם נחרב הבית משום ג"ע שפ"ד וע"ז, רק כ"ז שעסקו בתורה לא נפקדו על העבירות כיון דהתורה הגינה עליהם. וכן יש לפרש בדברי הירושלמי דאיתא ויתר על ע"ז כו' ולא ויתר על מאסה של תורה, דלכא' ק' היתכן דויתר הקב"ה על עבירות החמורות ובמה שלא למדו תורה לא ויתר, ופי' המפרשים[6] כנ"ל, דקודם עברו על העבירות החמורות, וכ"ז שעסקו בתורה היה מגנא ומצלא, ולא ויתר על מאסה של תורה, הי' ר"ל דרק אז נפקדו על מה שכבר לא שמעו בקול ה'.
אולם, פוק וחזי במס' כלה רבתי (פ"ח) דהק' קושית המפרשים, וז"ל, א"ר יוחנן ויאמר ה' על עזבם את תורתי, לא על ע"ז ולא על ג"ע ושפ"ד אמר הקב"ה לא הגליתי את ישראל אלא בשביל שעזבו את תורתי, שנא' אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו כו'. מתיבין תיובתא למילי דר' יוחנן, מפני מה חרבה ירושלים בראשונה, מפני ע"ז ובאחרונה מפני שנאת חנם. הא לית בה תרתי, אמר לך ר' יוחנן האי הקב"ה הוא דקאמר הכי, אותי עזבו מה טעם, דתורתי לא שמרו, הא אילו תורתי שמרו, אותי לא עזבו[7], ע"כ.
משמע דעצם מה שלא שמרו את התורה גרם להם לעבור העבירות החמורות ולעזוב ה', ומשום שלא למדו תורה כראוי[8]. ואילו לדברי הירושלמי והט"ז אין קשר בין עזיבת לימודם להא דחטאו, רק עזבו לימוד התורה, וממילא שוב לא הגינה עליהם. ויוצא לפי"ז מחלוקת בין הירושלמי וכלה רבתי היאך ליישב סתירת דברי חז"ל אם נתבעו על ענין תורה או על ענין ג' עבירות החמורות וסדר הדברים, דלדברי הירושלמי משמע דעברו על ג' החמורות קודם להא דעזבו את התורה, וכדברי הט"ז, ולדברי הכלה רבתי משום שלא שמרו התורה לכן עזבו ה'.
[ובענין הקשר בין עסק ושמירת התורה, לג' החמורות וסיבת החורבן, לכל חד כדאית ליה וכנ"ל, מדויק ביומא שם דאיכא קשר ביניהם, וכדאיתא, אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמ"ח מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם. ומשמע קצת דסיבת החורבן מחמת החטאים בבית ראשון הוא משום דלא עסקו בתורה, ויתבאר לכל חד כדאית לי', וכנ"ל[9].]
והנה כ' הר"ן בשם ר' יונה בנדרים שם דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו, והלא דבר גלוי היה וקל לפרש, אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה.
וכעי"ז כ' רש"י בב"מ שם, וז"ל, כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפניה, קרא יתירא דאשר נתתי לפניהם קא דרש, ברכת אשר בחר בנו מכל העמים שהיא לפניה של דברי תורה, וכיון דלא מברכי גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם, ע"כ[10].
וביאור זה מובן אם נאמר דלעולם עסקו בתורה, רק לא למדו לשמה, ובכה"ג לא סגי הלימוד שיגין עליהם, כיון דלא היתה חשובה להם, וכסברת הט"ז הנ"ל[11].
וכעי"ז פירש הט"ז עצמו בהמשך דבריו שם, וז"ל, לפי שלא הלכו בה, שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, דהיינו שעוסק בפלפול ומשא ומתן של תורה כמ"ש על בחקותי תלכו ע"מ שתהיו עמלים בתורה, משא"כ באותם שלומדים ד"ת מתוך עונג ואינם יגעים בה אין התורה מתקיימת אצלם, ע"כ אמר ולא הלכו בה ר"ל שלא עסקו בהלכות התורה דרך משא ומתן של פלפול המתייחס להליכה כמ"ש, וזהו שלא ברכו בתורה תחלה, כי הברכה היא לעסוק בד"ת דרך טורח דוקא וכו'[12], עכ"ד. ומבואר דלעולם עסקו בתורה, רק דעסקו מתוך עונג ובלי עמלות, ובכה"ג אין הלימוד מגנא ומצלא.
ויע' בבית הלוי (פ' משפטים) שביאר דברי ר' יונה הנ"ל, דהם היו סוברים דלימוד התורה אינו מצוה מצד עצמה רק עיקר מה שצריך ללמוד הוא כדי לידע היאך ומה לעשות והעיקר הוא העשיה, והא אמרינן במנחות (מב:) דכל מצוה דעשייתה גמר מצוה כגון מילה מברכין עליה וכל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה אין מברכין עליה, ומש"ה לפי דעתם לא היו מברכין ברכות התורה כיון דאינו גמר מצוה. וכ"כ בח"ס בנדרים שם דבכה"ג שאינם לומדים אלא לקיים המצוה, איננו עדיף מקיום המצוה גופיה דבעידנא דלא עסיק בה לא מגינא ולא מצלי, אך עיקר מצות עסק התורה הוא מצוה בפ"ע, להגות בה יומם ולילה כו', והיא המגינה ומצלי.
אך לדברי הכלה רבתי, אין ענין לכאן עסק התורה דמגנא ומצלא, אלא דלא למדו תורה בדרך שתתקיים בידם, דלכן נכשלו בעבירות החמורות. וכן פירש בתורת חיים בב"מ שם (ליישב הסתירה בין גמ' דהתם וגמ' דיומא הנ"ל), שהתורה מצלת את האדם מן החטא כמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, מיהו דוקא כשעוסק בה לשמה, אבל שלא לשמה נוח לו שלא נברא, דהי' להתיהר ולקנטר חבירו ואינו לומד לעשות, ותורה כי האי אינה מצלת מן החטא, וקאמר דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו לפי שאין החכם ולא הנביא יודעים מה בלבו של אדם כו' ולא ידעו שלשם קינטור נתכוונו, אבל הוא יתברך בוחן לבבות ידע כוונתם הרעה, והיינו דקאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי ולא הלכו בה ואמר רב שלא ברכו בתורה תחילה דכיון שלא ברכו תחילה גליא דעתייהו שלא עסקו בה מפני חשיבותה והנאתה אלא לשם יוהרא וקנטור, עכ"ד, וכיון דלמדו רק ע"מ לקנטר ולא ע"מ לעשות, ממילא אינה מתקיימת בידם, ונכשלו בעבירות החמורות[13].
והנה יש להסתפק, מי שלומד תורה שלא לשמה, מי אמרינן דאין תורתו מתקיימת בידו כלל, או דלמא תורתו מתקיימת בידו רק דאי"ז עסק התורה דמגנא ומצלא. ובפשוטו י"ל דתלוי במה שהק' תוס' בכ"מ[14] בהא דקי"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אע"ג שאינה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והא אמר' כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות, וכן נוח לו שלא נברא, וכ' תוס' לחלק דתרי שלא לשמה היו, וחילקו בין ע"מ לקנטר וכיו"ב דבזה נעשית לו סם המות, להיכא דלומד לכבדו וכיו"ב, וע"ז קיימא הא דאמר' לעולם יעסוק אפי' שלא לשמה. וי"ל דלימוד ע"מ לקנטר אינו מתקיים בידו כלל, ואילו לימוד ע"מ לכבדו מתקיים רק דאינו מגנא ומצלא.
ומעתה לסברת הט"ז ודעימי' י"ל דלמדו אז שלא לשמה בכה"ג דידעו התורה, ונתקיימה בידם, רק לא הגינה עליהם, ואז נפקדו על כל מה שכבר לא שמעו, והי' ככל הנ"ל, דלא היה לימוד תורה חשוב להם, דלמדו כדי לקיים המצוות ולא מצד עצמה, ולא למדו דרך משא ומתן וטורח[15], וכמש"כ הט"ז גופי'[16]. ואילו לסברת הכלה רבתי י"ל דלמדו באופן דלא נתקיימה בידם, וכמש"כ התורת חיים הנ"ל, או דלא למדו כלל. וכן מדויק בדברי הכלה רבתי גופי', דאיתא התם דאילו היו לומדין שלא לשמה, לא יהא נחשב כעזיבת התורה ולא יהא הבית נחרב, דמתוך שלא לשמה בא לשמה. ומוכח התם דליכא תרי גווני דשלא לשמה כמש"כ תוס', דלעולם פליגי תנאי אם נימא מתוך שלא לשמה בא לשמה, או אם נוח לו שלא נברא וכיו"ב יע"ש, אלמא לא למדו כלל[17].
היוצא מדברינו, לסברת הירושלמי והט"ז ודעמי', התורה לא היתה חשובה בעיניהם, ולמדו שלא לשמה, ומש"ה לא ברכו, ומתוך שלא למדו כראוי לא הגינה עליהם, ושוב נפקדו על העבירות החמורות. ולסברת הכלה רבתי ודעמי', עסקו בתורה שלא לשמה ע"מ לקנטר או לא למדו כלל, ולא נתקיימה בידם. וסימן לדבר שלא למדו כראוי הי' הך שלא ברכו. וכיון שלא למדו כראוי, עברו על העבירות החמורות. הקב"ה יציל אותנו מקלות כחמורות ונזכה לבנין בהמ"ק במהרה בימינו אמן.
תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1] וכן מדרש איכה (פתיחה ב'), וילק"ש ירמי' (רמז רפ"ב).
[2] וי"ג ביטול תורה.
[3] יע' בשיטה ב"מ שם בשם הר"מ בפאר בדור (סי' מ"ב) דקאי אברכת התורה שבקריאת התורה, ויע' ברמב"ן סה"מ (מ"ע ששכח הרב מ' ט"ו), ובשאג"א (סי' כ"ד), ואכ"מ.
[4] לשון הב"ח (או"ח סי' מ"ז).
[5] וכן משמע מדברי המ"ב (שם) בקצרה. ויבואר המשך דברי הט"ז בסמוך.
[6] יע' בילקוט מעם לועז פ' נשא ועוד.
[7] ופי' במעין גנים שהק' על ר"י דאמר תרתי עבירות גרמו שיחרב בית ראשון (ע"ז וביטול תורה, וכדכתיב אותי עזבו הי' ע"ז ואת תורתי לא שמרו הי' תורה) ובברייתא קתני דלא חרב רק מחמת עון ע"ז, ומשני ר"י לא כדקא ס"ד דאנא סבירא לי דאם היו לומדים תורה אף שעבדו ע"ז לא היה נחרב, אלא ה"ק שאם היו לומדין תורה לא היו עובדין ע"ז מפני שהמאור שבה היה מחזירם למוטב ולעולם מודינא לך דעיקר החורבן היה בשביל ע"ז, וכמבואר כ"ז בסמוך. ויש שפירשו באופ"א, ולמסקנא ליכא נפק"מ בין הפירושים.
[8] וכזה יישב סתירת דברי חז"ל ג"כ באוה"ח בחוקותי (כ"ו ט"ו).
[9] ומהא דנקט גם מצות וגמ"ח משמע קצת כמו הט"ז דהני דברים הוו כשמירה דלכן לא נפקדו על העבירות החמורות, ואילו לסברת הכלה רבתי לכאורה אין ענין מצות וגמ"ח לכאן.
[10] יע' שו"ת אגרו"מ (או"ח ח"א סי' כ') שביאר החילוק בין דברי רש"י ור' יונה, ודלא כדברי הח"ס וביה"ל המובא בסמוך.
[11] ודלא כמש"כ בנפש החיים (סוף שער ג') דאף תורה שלא לשמה מגנא ומצלא.
[12] יע' גבורות ה' (פ' ס"ב), נשמת אדם (כלל ט' סי' ד), וס' אוצר התפילות בביאור נוסח "לעסוק".
[13] ועד"ז פי' החיד"א בנחל אשכול איכה (ב' ט').
[14] יע' תענית (ז.) וברכות (יז.) וש"נ.
[15] ולמדו תורה כמו שלמדו שאר חכמות כמש"כ במ"ב (סי' מ"ז).
[16] והא דמשמע מהירושלמי ומדרש איכה הנ"ל דאפי' לימוד שלא לשמה היה מועיל יע"ש, צ"ל דמיירי כגון ע"מ לקרוא לו רבי, ובכה"ג דעצם הלימוד חשובה להם והוי דרך מו"מ ולשם לימוד ומגנא ומצלא, א"נ דפליגי אמוראי דהתם, וראשון נ"ל עיקר, ועדיין צ"ע.
[17] וצ"ל דל"ל הך דנדרים לא ברכו בתורה תחלה, א"נ אית לי' וה"ק דזו הוי סימן שלא למדו כלל, ודלא כדיוקא דר' יונה המובא לעיל.
