חיי אברהם פרשת פנחס תש"פ

בס"ד

בענין "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח"

ושְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ (כ"ח ט"ו)

ופירש"י, ומדרשו באגדה, אמר הקדוש ברוך הוא, הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח, וכ"ה בשבועות (ט.) מה נשתנה שעיר של ר"ח שנא' בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על (עלי) שמיעטתי את הירח.

ואיתא בחולין (ס:) ר"ש בן פזי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר א', א"ל לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי (בתמי') כו', חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח.

ובפשוטו אי"ז אלא פליאה ואינו מובן, דלא יתכן לומר שהקב"ה צריך כפרה על מעשיו שעשה דבר שלא היה לו לעשות[1]. והאריכו המפרשים בביאור האי מימרא סתומה (ובפרט יע' בר' בחיי וגור ארי' כאן באורך), ויבואר חלק מהם כאן.

ובאמת כתבו הרבה מפרשים דאין מימרא זו כפשוטו, יע' בריטב"א שבועות (שם) וז"ל, ועל דרך האמת סוד גדול בדבר רמוז וכו', ובמסורת הש"ס שבועות (שם) וז"ל זהו סוד מסודות הקבלה ואין להבינו כמשמעו ח"ו כי כל כבודה בת מלך פנימה. ובגור אריה כאן כתב רבים הם מן המתמיהים על דברי חכמים בזה, ומכלל המאמרים הנפלאים בדברי חכמים. ובמשכיל לדוד כאן כתב דמאמר זה הוא מסתרי תורה וכבר מבואר בספרי המקובלים.

אולם כ' תוס' שם (ד"ה שעיר) בשם הערוך, שעיר זה כפרה לישראל, ועלי לקבוע זמן כפרה זו, וקבעתי בר"ח להפיס דעתה של ירח עכ"ל. הרי דס"ל דאין מילת עלי קאי אכפרה, אלא ב' דברים נאמרו כאן, "הביאו כפרה" לעצמכם, ו"עלי" לקבוע זמן הכפרה.

וכעי"ז כתב ברי"ף שם (א:) וז"ל א"ל הקב"ה הנני עושה לך כבוד כו', ומאי ניהו, שיהו ישראל בכל ר"ח מקריבין קרבן לפני לכפר עונותיהם, לפיכך אמר הקב"ה הביאו כפרה לפני בר"ח לכפר עליכם כדי שתשלימו עלי בקרבן כפרה זה את הכבוד שאמרתי לעשות לירח בשביל שמיעטיו וזה הוא פירוש הביאו כפרה עלי שמיעטתי וכו'. והיינו דהקב"ה מחלק כבוד לירח, דזמן לכפרת עוונות של ישראל יהיו בר"ח, וה"ק, הביאו כפרה עלי דהי' לפני ואלי (כ"כ ר' בחיי בדעתו), והזמן הוא בר"ח בשביל הירח, ומשום שמיעטתיו. אבל אין הפירוש דהקב"ה כביכול צריך כפרה על מעשיו.

ובריטב"א שם כ' (ע"פ פשוטו) וז"ל לשון כפרה זה הוא כולל שני דברים, לשון כפרה ממש, ולשון פיוס, כלשון אכפרה פניו במנחה, וה"ק כפרה שלכם שיהא בה פיוס עלי ללבנה שמעטתיה, ועלי כמו במקומי, ולשון הכתוב שאמר לחטאת לה' כולל לשניהם לחטאת לישראל לה', ולחטאת ולפיוס בשביל השם.

אולם בתוס' הרא"ש שם חולק וס"ל דדוחק לחלק המימרא לתרתי, וביאר באופ"א, וז"ל, ולימדתך תורה דרך ארץ דאם סרח העבד לפני אדונו עד שהוצרך לייסרו מוטל על האדון לפייסו אח"כ כו', ויש דוחקין לפרש שעיר זה יהא כפרה לישראל על עוונותיהם, (עלי) הדבר הזה מוטל לעשותו לכבוד הלבנה על שמיעטתיה.

ועדיין לא נתברר אם יש איזה קשר בעצם בין טענת הירח להקב"ה והבאת הקרבן של כלל ישראל, ומה אשמים כלל ישראל עד שהוצרכו הם לפייס הירח. והלא מפשטות דברי הגמ' משמע דעצם הבאת הקרבן מתלי תלי בזה דמיעט הקב"ה הירח, ואילו מדברי הראשונים הנ"ל מוכח דאין קשר בעצם בין הבאת הקרבן לזה דמיעט הקב"ה לירח וצ"ב.

ובחתם סופר חולין (שם) ביאר הקשר בין כפרת עוונות דידן למיעוט הלבנה ע"י הקב"ה, וז"ל, כי הקדוש ברוך הוא פייס הלבנה שלע"ל בעולם התיקון תתמלא פגימת הלבנה ויהיו אור הלבנה כאור החמה ובזה נתפייסה הלבנה. אך תלה הדבר בתיקון מעשינו אז יהיו התיקון. אך בעו"ה אנו מאריכין הגלות בקלקול מעשינו והלבנה מתרעמת על השי"ת שלא מיהר פיוסה, ונמצא אנו גורמים שיש התרעמות על הקדוש ברוך הוא. ע"כ בר"ח זמן חידוש הלבנה אנו צריכין להביא קרבן על נפשותינו על שגרמנו שלא נתפייסה הלבנה עדיין, עכ"ל, וע"ע מש"כ בחי' בשבועות שם.

וכעי"ז נמצא בס' לב אריה בחולין (שם) בפלפול נפלא, דמה חבו ישראל בזה שנתחייבו להביא כפרה על מיעוט הירח, והוא, כי בתשובת הלבנה שאמרה לפני הקב"ה וכי בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, נתקשו המפרשים, דמאי שאלה היא כיון דצריך למעט א' מהם א"כ מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. ותירצו דשאלתה היה שיגדיל אור החמה והיא תעמוד על מעמדה.

ואולם בתחלת הבריאה היה מאור השמש מאוד גדול רק שנגנז האור ההוא לצדיקים לעתיד לבוא מפני קלקול הדורות שאין העולם ראוי לכך[2]. ולכן לא היה באפשרי להגדיל החמה כי כבר נקצב לשיעור הראוי לערך האדם לדורות העולם ויותר מזה אין העולם ראוי לכך. ומטעם זה הוצרך למעט הלבנה. ולעתיד כאשר יזדככו הדורות נאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, דשניהם יחזרו לכמות שהיו קודם לכן. ועל זה אמר הקב"ה לישראל הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח, שאתם אשמים בזה דאילו הייתם מתקנים את מעשיכם לא היה צריך למיעוט הירח רק שתשאר על עמדה ואור החמה תגדיל כאור שבעת ימי בראשית וכו', עכת"ד[3].

הרי דלעולם הכפרה לירח מוטל על כלל ישראל, או משום דאנו בקלקול מעשינו גורמים שהלבנה ישאר במעוטה (ח"ס), או משום דע"י קלקול מעשינו כבר נקבע השמש בשיעורו, ושוב א"א להגדילו, וממילא הוצרך הקב"ה למעט הירח (לב אריה).

והנה, מה שהביא להקשות בטענת הירח מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כתב במהר"ם שיף חולין (שם) לתרץ (בתי' ג') דטען הירח כיון שדבר הגון אני אמרתי ראוי להיות לי מעלה על החמה, לא פחות ממנה. וא"כ צ"ב אמאי באמת לא נתקבלה טענת הירח.

אולם לדברי הלב אריה הנ"ל גם זה נתיישב, דכיון דנקצב שיעור אור החמה הראוי לערך האדם לדורות, וי"ל דאין ראוי לא פחות אור ולא יותר, ממילא לא היה אפשר להקטין החמה יותר[4]. אלא דעדיין צ"ע, דמה טעם יש בזה שכלל ישראל יביאו כפרה לירח, הרי אין הם אשמים בזה דלא היה אפשר להקטין השמש יותר, ואדרבה, רק אילו היה יותר קלקול במשך הדורות היתה השמש נפחתת יותר, וודאי אין בזה תלונה על כלל ישראל שלא קלקלו יותר וצ"ע.

ובזה דנתמעטה הירח ולא השמש אע"פ שאמרה דבר הגון, ראיתי תירוץ לזה בדעת זקנים והרא"ש עה"ת בראשית (א' ט"ז)[5] ע"פ הא דאמרינן[6] הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר[7] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, על ששמע השמש חרפתו ולא השיב[8]. וע"ז יסד הפייט ראה "והקטין" צורת הלבנה וה"פ ראה הקב"ה שקטרגה והקטינה[9] עכת"ד.

אלא דלכאורה כ"ז לא תסגי אלא לבאר דקרא דואוהביו כצאת השמש בגבורתו קאי אנעלבין ושומעין חרפתן, אבל עושין מאהבה ושמחין ביסורין היכן רמוז בהן דעליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

וי"ל ע"פ מש"כ בעץ יוסף שבת (פח: ד"ה ת"ר) לפרש כוונת המאמר הנ"ל ע"פ מה דאיתא בנדרים (לט:) וסנהדרין (קי.) אמר ר' יצחק, מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה, שמש וירח בזבול מאי בעיין, והא ברקיע קביעי, מלמד, שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו, רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים (במחלוקת עם קרח), ואם לאו, אין אנו מאירין. באותה שעה ירה בהן חיצים וחניתות, אמר להם, בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם (בתמי'). ובכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות ומאירים, שנא' לאור חציך יהלכו וכו'. ואע"פ שמורים בה חצים וחניתות עכ"ז מצינו בפסוק לשמש שם אהל כו' ישיש כגבור לרוץ אורח, דהי' עם כל היסורים עדיין ישיש כגבור וכו'. (ויש להוסיף דמוכח דעושה מאהבה ממאי דכת' שם והוא כחתן יוצא וכו' דהי' באהבה.)

אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com

[1] ובר"י קרקושא שבועות (שם) כ' דח"ו הוא א"צ כפרה, ולא גרס' "עלי" אלא "על" או "עליה" יע"ש.

[2] חגיגה (יב.).

[3]וכיו"ב ראיתי הובא בכמה אחרונים, וכן הובא בפנים יפות בראשית (א' ט"ז), והק' ע"ז וכ' באופ"א יע"ש. וכן בתורת חיים חולין (שם) הק' ע"ז. ועוד שמעתי להק' אמאי לא מביאים כפרה על שמיעט השמש ג"כ. ואולי י"ל דכבר נתפייסה בזה שנגנז אורו לצדיקים לע"ל. ויע' במנחת יצחק (ח"ח סי' ט"ו) שהביא דברי הלב אריה במילואו וביאר עפ"ד הא דכתב המג"א והשל"ה דאין נשים מקדשים הלבנה מפני שפגם הלבנה גרמה האשה הראשונה ומתרחקים מפני הבושה וצ"ע, ולדבריו י"ל דקלקול הדורות כבר ידעו בשעת מיעוט הירח, וכ"ז נגרם ע"י חטא אדה"ר וחוה היתה הגורמת עכ"ד.

[4] אלא דלפי"ז תקשי איך יצא בדיוק שהשמש היה שוה באותו גודל (אחר דנתקטנה מפני קלקול הדורות) עם הירח, דבשלמא אם השמש יכל להיות פחות והקב"ה הגדיל את זה להיות בשוה להירח ניחא, אבל אם שיעור השמש הוא כפי ערך האדם לדורות ולא פחות ולא יותר, נמצא דאיכא נס גדול בזה שהשמש יצא ליהוי אותו שיעור של הירח.

[5] הובא במהרצ"ח חולין (שם).

[6] שבת (פח:), יומא (כג.), גיטין (לו:).

[7] שופטים (ה' ל"א).

[8] וראה בתוה"ר שבת (שם), וכעי"ז במאירי יומא (שם) וגיטין (שם). וברי"ף בע"י שם, ודרשות מנחת אשר (פ' קרח).

[9] וכן הובא בטור או"ח (רפ"א), ויע"ש מש"כ בדרישה נגד דברי הראשונים כאן.

המלצת העורך
ארכיון
Archive
תגיות
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

זמני התפילות במכון

ימים א' – ה'

שחרית 6:15
ראש חודש 6:00

מנחה

מנין ראשון 13:15,

מנין שני 20 דק' לפני שקיעה

ערבית

מנין ראשון 20 דק' אחרי שקיעה,

מנין שני 19:00

מנין שלישי 21:00

 

צור קשר

 

ת.ד. 1613 קרית ארבע 9010000

טל  02-9964722

פקס 02-9963253

מייל marabanim@gmail.com

waze.png