בס"ד
בענין "בענין מקושש [צינעא או פרהסיא]"
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. (ט"ו ל"ב-ל"ו)
איתא בשבת (צו:) אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברה"ר הוה. במתניתא תנא תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר מעמר הוה.
ועוד איתא שם תנו רבנן מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וכו' ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא, עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
וכתבו תוס' בב"ב (קיט:) דמ"ד דצלפחד היינו מקושש, ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים, ס"ל דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים.
ובמהרש"א שם (קיט.) הביא מתרגום יהונתן ב"ע ביאור נוסף בכוונת חטאו לש"ש, והוא שידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת. וז"ש בחטאו מת, לא חטא רק כדי שיהיה מת, וידעו באיזה מיתה דנין המחלל שבת.
והביא דיש שהקשו בזה, היאך חטא באיסור שבת כדי לידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת. וי"ל כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה חייבין, ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהוא פטור לר"ש[1]. ומיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו, ואינן אלא דברים שבלב, ודנין היו אותו למיתה ע"פ העדות[2]. וכן י"ל לפי המדרש שכתבו התוס' דצלפחד היינו מקושש והיה בתחלת מ' שנה וכו', דה"ל נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה, עכת"ד המהרש"א.
ולכאורה צ"ע, התינח לר"ש דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, אבל לר' יהודה דס"ל דחייב הדרא קושיא לדוכתא, היאך חטא כדי לידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת.
וי"ל דר' יהודה אזיל לשיטתו בזה, דאיתא בברייתא בסנהדרין (פ:) ושאר חייבי מיתות (חוץ ממסית דא"צ התראה) אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה, ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין. רבי יהודה אומר עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג. תנא קמא יליף ממקושש (פירש"י שהמוצאים אותו לא התרו בו שם מיתתו דלא הוו ידעי לה). ור"י אומר, מקושש הוראת שעה היתה (פירש"י וע"פ הדבור מחייב ולא גמר' מינה לדורות). הרי אליבא דר"י לא ידע המקושש מראש שיתחייב מיתה, דהא אפי' אם התרו בו[3], מ"מ לא התרו באיזה מיתה יתחייב ואינו חייב מיתה מעיקר הדין, וא"כ אין בזה חטא לש"ש להראות שעדיין חייבין במצות או לידע איזה מיתה איכא למחלל שבת, אלא ע"פ הדבור מחייב. וממילא לק"מ אליבא דר"י היאך חטא, דהא מעולם לא כוון לש"ש אליבי', וכמש"נ.
והנה איתא בסנהדרין (עח:) ובב"ב (קיט.) יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת, אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג שנאמר כי לא פרש וכו'. וכ' תוס' (ד"ה לא וד"ה שנא') וז"ל ואף על גב דמיתה סתם חנק היא, מתוך הסברא היה מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה, דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר, דכופר במעשה בראשית, ע"כ.
והק' רע"א בגלה"ש דלפי זה לא היה ספיקו של משה רבינו ע"ה רק במחלל בפרהסיא דהוי ככופר בעיקר. א"כ עדיין מנ"ל לדינא דמחלל שבת בצנעא בסקילה, דילמא הא דמקושש בסקילה היינו דהקב"ה הסכים עם משה רבינו ע"ה בסברא זו ודוקא בפרהסיא אבל בצנעא מנ"ל.
ובשו"ת ח"ס (ח"ו סי' פ"ג) הק' לפי הספרי דיליף דמחלל שבת בפרהסיא הוי מומר מדסמיך פ' מקושש לפ' ע"ז, הנה למ"ד מקושש הי' בשבת שני' מיד בהיותו במדבר ונכתב כאן שלא במקומו סמוך לפ' ע"ז ה"ל הך סמוכי' מוכח ומופנה וכ"ע דריש לי', אך למ"ד אחר מרגלים היה כמש"כ תוס' ב"ב הנ"ל, א"כ אינו מוכח שהרי כאן מקומו וא"כ לר' יהודה דלא דריש סמוכי' אין מחלל שבת מומר.
ודכוותיה תקשי בתוס' בסנה' הנ"ל, דכיון דלר"י לא דרש' סמוכין, נמצא דמחלל שבת בפרהסיא אינו כעע"ז, ובמה הסתפק מרע"ה אם דינו בחנק או בסקילה, ואליבא דאמת אמאי לא הרגו למקושש בחנק.
ובזה י"ל ג"כ כנ"ל, דס"ל לר"י דהא שהרגו המקושש היה הוראת שעה, וא"כ אין כאן דין של "מחלליה מות יומת" שנאמר בזה דחייב חנק, דהא כיון דאין כאן התראה כדין אליבא דר"י לכן לא היה מחייב מיתה, ורק ע"פ הדבור הרגו למקושש ובסקילה, ולאו משום דהמחלל שבת הוי כעע"ז, וכן רש"י סנה' שם (ד"ה מקושש) ותוס' ב"ב שם כתבו דהא דלא היה יודע באיזו מיתה נהרג הוי רק אליבא דרבנן, דלר"י לא ידע משה שדינו במיתה[4].
והנה יש להסתפק אם מעשה המקושש היה בצינעא או בפרהסיא. מבואר שיטת תוס' שהיה בפרהסיא, וכ"ה בילקוט הובא בח"ס[5] שבא לפני משה וכל העדה וחבילתו על כתפו. ואילו בביאור הלכה (סי' שמ"ה סד"ה שאין) נקט בפשיטות דהיה בצינעא, דנתקשה אמאי במקושש אמר' שהיה מעביר ד"א ברה"ר, הרי בודאי לא עשה המלאכה בפרסום בפני כל, רק רחוק מן המחנה מדכת' "וימצאו", ותי' ע"פ הר"ן והרא"ה דלא בעינן ששים ריבוא אלא מקום שרגילין לילך שם אנשים רבים תדיר כששים רבוא, עכ"ד, וצ"ע בזה.
ונראה לבאר דפליגי בזה תנאי, ובהקדם נביא ב' קושיות מהח"ס במעשה המקושש. בחידושיו בשבת שם הק' הא קי"ל (ר"ה כה:, ב"ק צ:, מכות יב.) סנהדרין שראו א' שהרג את הנפש אין הורגין אותו באותו סנהדרין דבעי עדה שופטת ועדה מצלת, והכא ליכא מי שילמוד עליו זכות. וא"כ ה"נ שהיה מעביר ד' אמות ברשות הרבים לפני משה וכל העדה כדאיתא בילקוט, א"א לדונו כיון דכולם ראו אותו מחלל שבת וצ"ע[6].
עוד הק' בשו"ת ח"ס (ח"ו סי' נ"ו) בהא דאמרו בנות צלפחד (ב"ב קיט:) אם כבן אנו חשובין תנה לנו נחלה כבן, אם לאו תתיבם אמנו, לשיטת המרדכי דמומר אינו זוקק אשתו ליבום משום דאינו בהקמת שם בישראל, וקי"ל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא מומר לכל התורה, א"כ לא הוה אשת מקושש זקוקה ליבם כלל. ויע"ש ה' תירוצים, ב' מהשואל, וג' מהח"ס.
ובתי' הראשון של הח"ס כתב דהמקושש היה מומר רק למ"ד מעביר ד' אמות הוה, דלמ"ד תולש או מעמר לא שייך שהולך ותולש בפני כל העדה, וא"כ י"ל שלא היה כאן עשרה מישראל ואינו מומר, ומדרשים חלוקים, והמדרש דאמרו בנות צלפחד תתיבם אמנו ס"ל כמ"ד תולש או מעמר הוה, וא"כ חילל שבת בצינעא, ואינו מומר.
ובשואל שם תי' דלש"ש נתכוון, והק' בח"ס דבשביל זה לא פטרוהו ממיתה ולא יסור ממנו דין מומר לחלל שבתות דאין לנו אלא מה שעינינו רואות.
והנה הבאנו תוס' ב"ב דס"ל לר"ע דצלפחד הי' מקושש, ולש"ש נתכוון וכדאיתא במדרש. ומסתברא לי דאם חטא לש"ש, לא חטא אלא כפי הצורך ולא יותר, רק להראות לבנ"י שעדיין חייבים במצוות או באיזה מיתה יש למחלל שבת, ולזה סגי לחלל שבת בצינעא, ואח"כ יתברר לכל העדה.
ומעתה י"ל (בצירוף ב' התירוצים לעיל) דהאי דעה בב"ב דאמרו בנות צלפחד תתיבם אמנו ס"ל דחטא בצינעא, ולאו מטעם דס"ל דמעמר או תולש הוה כמש"כ הח"ס, אלא משום דס"ל כמדרש דאביהן לש"ש נתכוון, וא"כ לא חטא בפרהסיא, ואינו מומר, ושפיר אפשר להתייבם.
וכן יש ליישב הא דב"ד שראו א' שהרג אינו נידון באותו ב"ד והא הכא כולם ראו אותו בחבילתו על כתיפו, די"ל דכ"ז אינו קשה אלא אליבא דר"ע דס"ל אין עד נעשה דיין כדאיתא בהדיא שם, והלא ס"ל לר"ע דצלפחד הי' מקושש ולש"ש נתכוון, ולא חטא בפרהסיא אלא בצינעא, וממילא לאו כולם ראו אותו בחילולו, ושפיר יש לדונו. ולהאי שיטה י"ל דכתב הביה"ל דחטא בצינעא במעביר ד' אמות, וכדכת' "וימצאו", ואעפ"כ נחשב כרה"ר[7].
והילקוט דס"ל דחטא בפרהסיא ויש לו דין מומר, ס"ל כריב"ב בשבת דלא חטא לש"ש דהתורה כיסתה וכו', או כר' יהודה דס"ל הוראת שעה היתה[8], אלמא לא כוון לש"ש וכמש"נ לעיל, וס"ל כר' טרפון בר"ה דמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים, ולכן אפי' אם ראו כולם בחבילתו על כתיפו שפיר יש לדונו. וכך ס"ל לתוס', מהא דנקטו דחטא בפרהסיא, ע"כ קיימי בהני שיטות דלא חטא לש"ש.
ומה שלא תי' כן בח"ס, י"ל ע"פ מש"כ בחי' בשבת שם, דר"ע לא ס"ל דהיה דעתו לשם שמים, דאמר תלמיד ר"ע ראויה היה אותה פרשה שתכתוב ע"י משה אלא שמגלגלין חובה ע"י חייב, א"כ לא הי' כוונתו לש"ש, עכ"ד, ולכן תי' קושיתו מב"ד שראו א' כו' באופ"א יע"ש[9].
ויש להוסיף דהנה תוס' בב"ב (קיט: ד"ה אפילו) כתבו דאיתא במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים. ואילו רש"י הביא מהספרי דבשבת שניה בא וחיללה, ומשמע כמ"ד דלא לש"ש נתכוון. והנה איתא בב"ב (קיט.) וסנהדרין (עח:) יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת, אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג שנאמר כי לא פרש וכו', וכתבו המפרשים דע"כ ס"ל כמ"ד מעשה המקושש היתה לאחר מעשה המרגלים, דאילו בשבת שניה עדיין לא נאמרה קרא דמחלליה מות יומת. והנה ר' יהודה ס"ל דמקושש הוראת שעה היתה (סנה' פ:), וע"כ ס"ל דלא לש"ש נתכוון כמש"נ לעיל, וא"כ משמע דס"ל כמ"ד דבשבת שניה בא וחיללה כנ"ל, ומוכח דל"ל ברייתא הנ"ל דיודע היה מרשה רבינו שהמקושש במיתה שנ' מחלליה מות יומא דהא עדיין לא נאמרה הך קרא, ומוכח כן מיניה וביה, דהא כ' תוס' בב"ב שם ורש"י סנה' דהך ברייתא אזלא דוקא כרבנן ולא כמ"ד הוראת שעה היתה דהלא אליביה לא ס"ל שהמקושש במיתה כיון דלא התרו אותו כראוי, הרי דר"י לשיטתו דל"ל הך ברייתא, גם ס"ל הכי מטעם דס"ל דהמעשה היתה בשבת שניה וכנ"ל.
ולפי"ז מיושב הערת הח"ס (ח"ו סי' פ"ג) דהק' לפי הספרי (ר"מ הדרשן ס"פ שלח) דיליף דמחלל שבת בפרהסיא הוי מומר מדסמיך פ' מקושש לפ' ע"ז, למ"ד מקושש הי' בשבת שניה מיד בהיותו במדבר ונכתב כאן שלא במקומו סמוך לפ' ע"ז ה"ל הך סמוכים מוכח ומופנה ואף ר' יהודה דריש ליה, יע' יבמות (ד.), אך למ"ד אחר מרגלים היה כמש"כ תוס' ב"ב הנ"ל, א"כ אינו מוכח שהרי כאן מקומו, וא"כ לר' יהודה דלא דריש סמוכים אין מחלל שבת מומר וצ"ע. אולם לפי הנ"ל הרי מוכח דס"ל לר"י דבשבת שניה בא וחיללה מדסבר הוראת שעה היתה וא"כ לא לש"ש נתכוון, וע"כ ל"ל הך דאחר מעשה מרגלים היתה וממילא דרש הסמוכין דפ' מקושש לפ' ע"ז ללמד שהמחלל שבת בפרהסיא הוי מומר.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1] ועפ"ז חידשו האחרונים פסק הלכה לדינא, יע' בשו"ת תורה לשמה (סי' קכ"ג) ובמהרש"ם בדעת תורה (סי' רע"ח), ואגרו"מ או"ח (סי' קכ"א) חולק עליהם, וע"ע בראש יוסף שבת (עב:) ועוד. וכ' בפרשת דרכים זוטא דאאע"ה קיים כהת"כ גם בהא דחילל שבת דנחשב כמשאל"ג כיון דרק חילל משום דב"נ ששבת חייב מיתה ואכמ"ל בזה.
[2] ותמה בקוב"ש (אות ש"ס) דהא כתיב ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש,וודאי הקב"ה ידע כוונתו.
[3] יע' סנה' (מא.) ובר"ן שם.
[4] וכן ראיתי בס' חבצלת השרון. ויש להעיר, אמאי לא ידע משה שדינו במיתה לר"י, הא סתם מיתה בחנק, וצ"ל דהמתרין לא ידעו דסתם מיתה בחנק ולכן לא התרו בו דנהרג בחנק, וכן כשהביאו לפני משה לא ידע להתרות מדין חנק, וע"ז כתבו תוס' דהאי סוגיא אתיא כרבנן ולא ר"י. וע"ע בחי' הגרי"ז עה"ת כאן.
[5] בחי' בשבת (צו:), ובשו"ת (ח"ו סי' נ"ו, וקוב"ת סי' פ"ה) בשם הילקוט, וספרי זוטא ורש"י עה"ת. ולא מצאתי אלא רבי יהודה אומר הביא חבילתו עמו ותו לא. ויע' שו"ת להורות נתן (חלק ט"ו סי' י"ג).
[6] וע"ע בקובץ תשובות (סי' פ"ה) ובתורת משה כאן.
[7] ומ"מ ראיתו מקרא דהיה בצינעא לכא' אינו ראי' כיון דעכ"פ יש הסוברים דהיה בפרהסיא. ולכן לעולם י"ל דס"ל דמצאו אותו בצינעא אלא דלא הפסיק לעבור כשמצאו אותו כדמבואר בסנה' (מא.) והביאו אתו וחבילתו עמו, וא"כ חילל בפרהסיא. ולדברי הח"ס דמ"ד מעביר ד' אמות ס"ל דהיה בפרהסיא ומ"ד תולש או מעמר ס"ל בצינעא, יש להוסיף דמ"ד דמעביר ס"ל דלא כוון לש"ש, ומ"ד דתולש או מעמר ס"ל דכוון לש"ש, ופליגי אמוראי אליבא דתנאי.
[8] והבאנו לעיל בהערה דאולי כוון הח"ס להאי ילקוט דאיתא ר' יהודה אומר הביא חבילתו עמו, ולפי דברי הח"ס דזה היה בפני כולם נמצא דר"י אזיל לשיטתו לדברינו דלא כוון המקושש לש"ש ובאמת חטא בפני כולם וא"ש.
[9] ומ"מ עדיין תקשי אמאי לא תי' דר"ע דס"ל אין עד וכו' ס"ל כמ"ד תולש או מעמר הוה וכמש"כ בתשובותיו (ח"ו סי' נ"ו) דס"ל דחטא בצינעא, וממילא אפשר לדונו. ויש לפלפל דכמו דמסתבר דס"ל לר"ע כתלמידו לענין דלא כוון לש"ש, ה"ה דס"ל כמוהו לענין הא דאמר לא היה יודע משה באיזו מיתה כו' ופירשו תוס' דהי' בפרהסיא, הרי דס"ל דחטא ברבים ולכן לא תי' קושיתו בשבת ע"פ דבריו מתשובותיו.
