טעמי המצוות לחג מתן תורה

רש"י על דברי הפסוק: "זאת חקת התורה" (במדבר יט ב) מביא את המדרש[1] ואומר:

"זאת חקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה"

מה משמעות הדברים שאין לנו רשות להרהר, האם שומא עלינו לקבל את המצוות כמו שהם או אולי מצווה זו מיוחדת ואם כך מה המיוחד במצווה זו, מדוע בכל המצוות יש לנו להתבונן בטעמם ומצווה זו אין לנו להתבונן בטעמה?

ואכן נחלקו בנ"א לשתי כתות מהם המעדיפים לא לתת כלל טעם למצוות ולא רק למצוות פרה אדומה אלא לכל המצוות.

את הכת הזו מביא הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים[2]

"מבני אדם אנשים שיכבד עליהם נתינת סבה למצוה מן המצות, והטוב אצלם שלא יושכל למצוה ולאזהרה ענין כלל, ואשר יביאם אל זה הוא חלי שימצאוהו בנפשם לא יוכלו להגות בו ולא ידעו לומר אותו, והוא, שהם יחשבו שאם יהיו אלו התורות מועילות בזה המציאות ומפני כך נצטוינו בהם, יהיו כאלו באו ממחשבות והשתכלות בעל שכל, אמנם כאשר יהיה דבר שלא יושכל לו ענין כלל ולא יביא לתועלת, יהיה בלא ספק מאת השם כי לא יביא מחשבת אדם לדבר מזה, כאילו אלו חלושי הדעת היה האדם אצלם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית אחת, והשם לא יעשה כן אבל יצונו לעשות מה שלא יועילנו עשותו ויזהירנו מעשות מה שלא יזיקנו עשותו, חלילה לו חלילה".

מאידך מביא הרמב"ם את שיטתו (הכת השניה) הסוברת שיש להתבונן במצוות

"אבל הענין בהפך זה, והכונה כלה להועילנהו כמו שביארנו מאמרו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, ואמר אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כבר באר שאפילו החוקים כלם יורו אל כל הגוים שהם בחכמה ובתבונה, ואם יהיה ענין שלא יודע לו סבה ולא יביא תועלת ולא ידחה נזק, למה יאמר במאמינו או בעושהו שהוא חכם ונבון וגדול המעלה ויפלאו מזה האומות, אבל הענין כמו שזכרנו בלא ספק, והוא שכל מצוה מאלו התרי"ג מצות, היא, אם לנתינת דעת אמתי, או להסיר דעת רע, או לנתינת סדר ישר, או להסיר עול, או להתלמד במדות טובות, או להזהיר ממדות רעות, הכל נתלה בשלשה דברים, בדעות, ובמדות, ובמעשה ההנהגה המדינית, ואשר חייב שלא נמנה המאמרים, כי המאמרים אשר זרזה התורה לאומרם או הזהיר מהם, מהם מה שהוא מכלל המעשים המדינים, ומהם ללמד דעת אמתי, ומהן ללמד מדות, ומפני זה הספיק לנו אלו השלשה ענינים בנתינת סבה בכל מצוה מן המצות".

לכשנתבונן נראה שנחלקו שתי הכתות בשאלה מה הם היחסים של העובד והנעבד בעבודת ה'

האם פעולת העובד עושה בפועל נחת רוח לקב"ה ולכן גם כאשר העובד אינו מבין מה הוא עושה עדיין הוא עושה נחת רוח ליוצרו.

ובעצם אף יותר שלמרות שהעובד אינו מבין את מה שהוא עושה ובכל אופן הוא עושה הרי כל מעשיו הם לא מתוך נגיעה אישית אלא בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו ועובד זה מרגיש פגם בנפשו באותם מצוות שנראה לו שהוא מבין את טעמם ולכן ישאף תמיד להסביר שאין זה הטעם ויעדיף ש"יהיה דבר שלא יושכל לו ענין כלל ולא יביא לתועלת"

גישה זאת רואה את האדם (=העובד) כפועל בעולמות כולם. – למרות שהוא לא מכיר אותם ואינו יודע כיצד הוא פועל.

מאידך הגישה השניה יוצאת מנקודת הנחה שהקב"ה לא היה חסר כלום לפני שנברא העולם ומאום לא השתנה לאחר שנברא העולם ואם כן לא שייך לראות את המצוות כבאות לשרת את הקב"ה.

אדרבא ההיפך הוא הנכון המצוות באות לשרת את האדם בלבד (כפי שהרמב"ם מאריך).

וממילא הביטוי השגור "לעשות נחת רוח ליוצרו" צריך להבינו כביטוי מושאל בלבד.

ומכיון שכך - חשוב לאדם להתבונן כיצד המצוות מועילות לו [3]

וכעת חוזרת השאלה מה משמעות דברי המדרש - "גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה"

אם נתבונן בדברי המדרש כולו נוכל להבין:

"ואת חקתי תשמרו - דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם - תלמוד לומר אני ה' - אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן".

המדרש אומר את מה שאמרנו, במצוות מסוג זה יש חשש שהחושב יחשוב שהם לא באות להועיל לנו ואז יחשוב שהם "תוהו" מחשבה זו אסורה! האדם צריך לדעת שבכל המצוות יש תועלת לאדם – תועלת מהצד השכלי שבו כדברי הרמב"ם[4]

"וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר (וצוה) בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו, ובגללו דבר אתו וצוה אותו כמו שאמר ויצו ה' אלהים ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל"

מ"מ מצוות שאנו לא מבינים את טעמם מסביר הרמב"ם[5]:

"ואלו שנקראים חקים כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, ואשר כתבו עליהם החכמים ז"ל ואמרו דברים שחקקתי לך כבר אין לך רשות להרהר בהם והשטן מקטרג בהן ואומות העולם משיבין עליהם, לא יאמין המון החכמים שהם ענינים שאין להם סבה כלל ולא בוקש להם תכלית, כי זה יביא לפעולת ההבל כמו שזכרנו, אבל יאמין המון החכמים שיש להם עלה, ר"ל תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו, אם לקצור דעתנו או לחסרון חכמתנו".

כלומר הבעייה היא בנו ואם נזכה נבין גם אותם.

ובמפורש אומר הרמב"ם את הדברים בספרו היד החזקה[6]

"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול... קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול, הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים, והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח"

רואים כאן דבר מעניין ביותר - המצוות שאין להם טעם שתועלתן אינה גלויה יש להן ציווי מיוחד בשמירה כי היה מקום לחשוב "שהן פחותין מהמשפטים" קמ"ל ש"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו".

רואים מכל זה שאין מקום למצוות שמימיות אלא כל המצוות הם לעשות את האדם שלם.

והטיב לבטא זאת הרב זצ"ל[7]

"מי שמצייר בדעתו, שהוא מתקן את העולמות בעבודתו, ואינו יודע את ערך נפשו ואת סדר הרוחניות הנפשית בכללה, הוא מלא הזיה ודמיונות כוזבים. אבל מי שיודע, שבכל תקון מוסרי,וכל מידה טובה, כל לימוד הגון וכל מעשה טוב, גם הקטן שבקטנים, ואפילו שיחה נאה, הוא מרומם את הרוחניות שבנפשו...ובזה מתקנים באמת עולמות עד אין חקר בכל דבר טוב..."

לפני שנסיים נדון בעוד שאלה שמנקרת לאנשים רבים כשנפגשים עם שיטת הרמב"ם והיא: אם המצוות באות לטובתנו ולצורך זה יש להתבונן בהם – מה התועלת בקיום המצוות כל זמן שאין אנו מבינים את התועלת במצווה לכאורה יש לנו להבין את המצווה ורק אז לקיים. מאידך קיימת עוד שאלה מהכיוון השני אם אנו מבינים את התועלת הרעיונית שקיימת במצווה מדוע אנו נאלצים לקיים גם את הצד המעשי במצווה? לצורך התשובה נשתמש במשל נפלא שמביא הרמב"ם[8]:

"כי המלך הוא בהיכלו ואנשיו כולם, קצתם אנשי המדינה וקצתם חוץ למדינה, ואלו אשר במדינה, מהם מי שאחוריו אל בית המלך ומגמת פניו בדרך אחרת, ומהם מי שרוצה ללכת אל בית המלך ומגמתו אליו, ומבקש לבקר בהיכלו ולעמוד לפניו, אלא שעד היום לא ראה פני חומת הבית כלל. מן הרוצים לבא אל הבית, מהם שהגיע אליו והוא מתהלך סביבו מבקש למצא השער, ומהם מי שנכנס בשער והוא הולך בפרוזדור, ומהם מי שהגיע עד שנכנס אל תוך הבית והוא עם המלך במקום אחד שהוא בית המלך, ולא בהגיעו אל תוך הבית יראה המלך או ידבר עמו, אבל אחר הגיעו אל תוך הבית א"א לו מבלתי שישתדל השתדלות אחרת, ואז יעמוד לפני המלך ויראהו מרחוק או מקרוב, או ישמע דבר המלך או ידבר עמו".

ודאי שהתכלית במשל היא לעמוד לפני המלך ולדבר עמו וכל זמן שלא הגיע לתכלית זו לא משנה היכן הוא נמצא הרי הוא חסר אך בכל אופן אותו אחד שנכנס בשער הכלים שיש לו להגיע אל המלך גדולים לאין ערוך מאותו אחד שעדיין מחוץ למדינה מ"מ דבר מה משותף לשניהם והוא מגמת פניהם אל בית המלך שונה לגמרי משניהם (ולא משנה היכן הוא נמצא) מי שאחוריו אל המלך.

כך גם בענייננו המצוות הם נושאות את המגמה ככל שהאדם יתמיד בקיום המצוות כך זה ידחוף אותו להבין את רעיון המצווה, משום שחובה עליו לשאול את עצמו מדוע הוא מקיים מצווה זאת ואסור לא להרגיל עצמו עד שיגיד "אני בטבעי איני מתאווה לזאת העבירה, ואפילו לא אסרתה התורה" וכמאמר החז"ל "רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי".[9] אלא כל החיים יעשה את המצוות וזה יוביל אותו להבנת הרעיון שבבסיס המצווה.

מי שיאמר אקיים את המצוות רק אחרי שאבין לא יהיה לו מעורר להבין את הרעיון מאידך אסור לאדם להתייאש ולומר אני כבר מנסה עשרות שנים ולא מצליח צריך לאזור כח ובעז"ה יתקיים בו הפס' "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[10].

וכן מי שחושב שהבין את רעיון המצווה ולכן מרשה לעצמו להתרשל בקיומה המעשי ממילא הרעיון לא יתפתח אצלו[11] וגרוע מזה יהפך אצלו לסיסמא בלבד.

[1] מובא בילקוט שמעוני וכן במסכ' יומא סז ע"ב.

[2] ח"ג לא.

[3] לצורך הרחבה בשאלה כיצד המצוות מועילות לאדם עיין במאמרנו לפרשת שמיני "מבט כללי על טעמי המצוות בשיטת הרמב"ם".

[4] מורה הנבוכים ח"א פ"ב.

[5] מורה נבוכים ח"ג כו.

[6] הל' מעילה ח ח.

[7] מוסר אביך, מידות ראיה מידה תיקון.

[8] מורה נבוכים ח"ג נא.

[9] עיין שמונה פרקים פרק ו.

[10] תהלים קיט יח.

[11] עיין במאמרנו הנ"ל.

המלצת העורך
ארכיון
Archive
תגיות
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

זמני התפילות במכון

ימים א' – ה'

שחרית 6:15
ראש חודש 6:00

מנחה

מנין ראשון 13:15,

מנין שני 20 דק' לפני שקיעה

ערבית

מנין ראשון 20 דק' אחרי שקיעה,

מנין שני 19:00

מנין שלישי 21:00

 

צור קשר

 

ת.ד. 1613 קרית ארבע 9010000

טל  02-9964722

פקס 02-9963253

מייל marabanim@gmail.com

waze.png