חיי אברהם פרשת תצוה

בס"ד

בענין "נר תמיד"

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (כ"ז כ').

ופירש"י וז"ל, כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר עולת תמיד, ואינה אלא מיום ליום וכו'.

וברמב"ן הקשה על דבריו וז"ל, ומדרש רבותינו אינו כך, אלא כך שנו בספרי יאירו שבעת הנרות שומע אני שיהיו דולקין לעולם, ת"ל מערב עד בקר, אי מערב עד בקר, יכול יהיו דולקים מערב עד בקר ויכבם, ת"ל יאירו שבעת הנרות, הא כיצד, יאירו שבעת הנרות מערב עד בקר, לפני ה' תמיד, שיהא נר מערבי דולק תדיר, שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים. ובתורת כהנים נמי אמרו כך להעלות נר תמיד, שיהא נר מערבי תדיר כו'. ועל הכלל, לפני ה' תמיד בנר מערבי, שהוא דולק תמיד ביום ובלילה עכ"ל. הרי דס"ל ד"תמיד" דקרא קאי אנר מערבי, ולא אהדלקה דכל לילה ולילה.

ודעת הרמב"ם (פ"ג מהלכות תמידין ומוספין הל' י' וי"ב) דמדליקין המנורה בין ביום ובין בלילה. ולדעתו פירושו ד"תמיד" הוא כפשוטו, שכל הנרות יהו דלוקים תמיד וכמש"כ במזרחי כאן ובמנחת חינוך (מ' צ"ח אות ב') בדעתו.

הרי ג' שיטות לפנינו אם קאי "תמיד" על התדירות של הדלקה כל לילה (רש"י), או על נר מערבי דוקא (רמב"ן), או שכל הנרות יהו דלוקים בלי הפסק (רמב"ם).

ורש"י בפ' אמור )כ"ד ג'( הביא דברי חז"ל שדרשו "תמיד" על נר מערבי. ויע' בנחלת יעקב שם דס"ל לרש"י דדרשינן קרא ד"יערוך" לנר מערבי, ולעולם מודה דתמידות דנר מערבי הוי דרשה גמורה, ולא אסמכתא בעלמא. אולם יש שפירשו בדעת רש"י דתמידות דנר מערבי הוי אסמכתא בעלמא, יע' במזרחי וקרבן אהרן על התו"כ שם[1].

והנה, ההכרח לשיטת רש"י דתמיד קאי אהדלקה דכל לילה ולילה הוא במס' חגיגה דאיתא במתני' (כו.) ואומרים להם (לכהנים עמי הארץ ברגל) הזהרו שלא תגעו בשלחן, ואיתא בגמ' (ע"ב) תנא הזהרו שמא תגעו בשלחן ובמנורה, ותנא דידן מ"ט לא תני מנורה, שלחן כתיב ביה תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד. ואידך, כיון דכתיב ואת המנורה נכח השלחן כמאן דכתיב בה תמיד דמי וכו'.

ופירש"י תמידין האמורין במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר, אלא תמיד מלילה ללילה, כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כהן גדול, אבל ביום לא היה דולק, דמערב עד בוקר כתיב תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בוקר, לפיכך כל היום אתה יכול לסלקה ולהטבילה (אם יגעו ע"ה), אבל תמיד האמור בשלחן תמיד יום ולילה הוא, דמשבת לשבת הוא ערוך עליו, עכ"ל. הרי בהדיא בגמ' דלא כתיב "תמיד" גבי מנורה, ולכן אפשר לסלקה ולהטבילה, ומזה חזינן דהא דבאמת כתיב "תמיד" במנורה ע"כ הכוונה היא להדלקה לכל לילה ולילה ולא לענין שיהא הנר מערבי או כל הנרות דלוקים תמיד.

ויע' בתוס' שם (ד"ה מנורה) שהקשו על רש"י כקושיית הרמב"ן הנ"ל, דהלא קאי "תמיד" אנר מערבי, וז"ל, והק' הר"ר אלחנן דהא במסכת תמיד משמע דנר מערבי דולק כל היום שממנה היה מדליק ובה היה מסיים ומסתמא מתמיד נפקא וכו', עכ"ל.

והקושיא בזה גלוי וידוע, דבמס' חגיגה אמרינן כיון דלא כתיב "תמיד" גבי מנורה לכן אפשר להטבילה, ואילו לדברי הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל דדרשינן "תמיד" לתמידות הנר מערבי או כל הנרות, הרי לעולם כתיב ביה תמיד. ועוד, היאך שרי לסלקה ולהטבילה (לתנא דמתני') ולבטל דין "תמיד" דמנורה, דהא מהאי טעמא מזהירין לכהנים ע"ה שלא תגעו בשלחן ועי"ז יהא טעון טבילה דהא כיון דכתיב ביה תמיד אין לנו לבטל הדין תמיד כדי לטבלה, וצ"ע. וגם לדעת רש"י יש להעיר בזה, דבשלמא אם תמיד דנר מערבי הוי אסמכתא בעלמא י"ל דבכה"ג לצורך טבילה הקילו בדבריהם, אבל אם ס"ל דהוי דרשה גמורה שיהא נר מערבי דלוק תמיד, קשה כנ"ל, וצ"ע.

ויע' בגור אריה כאן שתירץ (בתירוץ א') וז"ל, ואף על גב דלפי מדרש זה דקאי "תמיד" על נר מערבי, נאמר גם כן "תמיד" במנורה, אומר אני דחילוק גדול יש, דבשלחן כתיב תמיד, דאצל עשיית השלחן נאמר "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד", וכאילו כתיב דזה השלחן יהיה תמיד כדי שיהיה עליו לחם תמיד, דהא הכתוב מפרש עשיית השלחן, ואמר עליו שעשייתו הוא כדי ליתן עליו לחם תמיד, ולפיכך קאמר שהיו מזהירין עמי הארץ כדי שלא יטמאו את השלחן שנאמר בו "תמיד". אבל המנורה, אף על גב דכתיב ביה "תמיד", לא קאי זה על המנורה, רק על הדלקת המנורה, והיא מלתא בפני עצמו. ואף על גב דכתיב "תמיד" בהדלקה, כיון שאין במנורה עצמה "תמיד", לא היו מזהירין על המנורה. ואף על גב דאם היו מטמאין המנורה לא היה כאן הדלקת הנר שהוא "תמיד", אין זה קפידא כל כך, ולא היו מקפידין רק שלא יהיה חסר השלחן, שנאמר "תמיד" אצל השלחן, כדכתיב "ונתת על השלחן לחם הפנים וגומר", עכ"ל.

ויש שביארו כוונתו ע"פ מש"כ במקדש דוד (קדשים כ"א ג') וז"ל, וזה דנר מערבי צריך להיות דולק תמיד הוא רק מצוה במנורה, ואי ליכא מנורה אינו מבטל מצות נר מערבי שיהא דולק תמיד, א"כ כשמוציא המנורה לחוץ להטבילה הוי כמו שפשט טליתו דליכא מצות ציצית.

וכעי"ז יע' בתוספות הרא"ש בחגיגה שם ד"תמיד" קאי אנר מערבי והוא כדי שידליק האחרים[2]. וממילא היכא דליכא אחרים וכגון שנטמא המנורה ומסלקה להטבילה, ליכא קפידא בהדלקת נר תמיד. וע"ע באבן האזל (תמידין ומוסיפין ג' י"ב ד"ה ונראה לבאר) מש"כ ליישב דעת הרמב"ן.

מ"מ קשה לי בכל זה, דפשטות דברי התורת כהנים וספרי (הובאו דבריהם ברמב"ן הנ"ל) משמע דאיכא דין תמיד בעצם הדלקת נר מערבי ולא רק כדי להדליק אחרים או רק כשיש מנורה. ועוד, הא איתא בשבת (כב:) ומנחות (פו:) דנר מערבי הוא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. ומשמע דענין השכינה הוא שיהא הנר דלוק כל היום, ולא רק דין להדליק אחרים. וא"כ היאך נבטל האי עדות בחנם.

ובשו"ת דברי מלכיאל (ג' ל"ד) תי' וז"ל, והנראה בזה דנהי דכתיב תמיד שתדלק תמיד, אבל אפשר להדליק לעת ערב במנורה אחרת שעומדת בצידה דהא היו שם עוד עשרה מנורות כדאיתא במנחות (צח:) ואח"כ מוציא המנורה שדלק בה מקודם ומטבילה. אבל בשולחן אין שייך זה דהא אסור לסלק הלחם מעל השולחן קודם השבת, עכ"ד, יע"ש. אולם דבר זה שנוי בפלוגתא שם (צט.) אם היו מדליקין בכולם או רק בשל משה. ועוד, הא דנו האחרונים אם היו עשרה מנורות בבית שני או לא, יע' במשך חכמה ר"פ תצוה[3].

ולכן נראה לחדש בהקדם שיטת רש"י ותוס' בסוגיא דשבת שם בהא דאיתא "ממנה (מנר מערבי) היה מדליק ובה היה מסיים", דס"ל לרש"י דהיה מדליק שאר הנרות מנר מערבי החדשה, ובה היה מסיים הי' הטבה, שהיה מטיב בין הערביים, ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן לתוך נר מערבית שמן ופתילה ומדליקה, ומדליק השאר ממנה. והקשו בתוס' בשבת ובמנחות שם דאם אפשר להדליק הנר מערבי החדשה מן הישנה, א"כ גם השאר ידליק ממנה, אלא ודאי אי אפשר לעשות כן, יע"ש, ופירשו הגמ' באופן אחר. ובתוס' במנחות תירצו לדעת רש"י דאי אפשר להדליק השאר ממנה כשאוחז הישנה בידו או בכלי כיון דצריך נר קבוע להדליק האחרים, וכשאינו במקומו אי"ז "נר מערבי"[4].

ויש להעיר על ישוב דבריהם כמש"נ לעיל, דעדיין אין הנר מערבי דלוק "תמיד" ממש, דהא איכא שהות דאינו דלוק, ומה שהישנה הוי דלוק אין זה בגדר נר מערבי כשאינו במקומו. וראיתי בשו"ת חתם סופר (או"ח ס' מ"ג) שיישב דברי רש"י באופן אחר, דכל זה היה מהנס שיהיה יכול לתפוס עוד הישנה בידו להדליק ממנו החדשה ומיד כשהדליק את החדש מיד נתבטל הישן ונעשה אפר, כיון שכל עצמו לא היה אלא מעשה ניסים שע"פ טבע לא היה בו כח להדליק רק ממעשה ניסים, א"כ מיד שהדליק החדשה לא היה צריך תו לנס (וממילא א"א להדליק השאר ממנה).

ומעתה, י"ל עפ"י דברי תוס' והחתם סופר דאיכא ב' דינים בנר מערבי, יש קיום דין של "נר מערבי", והוא רק היכא שהוא קבוע ומונח במקומו כמש"כ תוס' במנחות הנ"ל, ויש עוד דין "נר תמיד" והוא עדות שהשכינה שורה בישראל בדרך נס, ואיכא קיום של נר תמיד גם היכא דאין הנר מערבי במקומו כל היכא דדלוק. וממילא גם כשאוחז הישנה בידו או בכלי שפיר הוי קיום של נר תמיד כיון דהוא ע"י הנס והיא היא העדות שהשכינה שורה בישראל.

והשתא דאתית להכי יש ליישב דעת הראשונים בהא דמבטלין דין "תמיד" דמנורה כשמסלקה להטבילה, די"ל דה"נ היכא דהטבילו המנורה לעולם אחזו נר המערבי ביד או בכלי והיה נשאר דלוק[5], והוא חלק מהנס, דכמו דהיה צורך לזה בכל לילה כדי להדליק נר המערבי החדשה ומיד אח"כ נכבה הישנה כמש"כ החתם סופר, ה"נ היה צורך שישאר דלוק כדי לסלק המנורה ולהטבילה, וליכא בזה ביטול דין "תמיד", דכל רגע שהוא דלוק איכא קיום בדין "תמיד" גם היכא דטבלו המנורה. ויש להוסיף דלפי"ז אתי שפיר הא דאיתא במס' חגיגה "מנורה לא כתיב ביה תמיד", ולכן אפשר לסלקה ולהטבילה[6], דיש לדייק מזה אבל נר מערבי לעולם כן כתיב תמיד, והיינו דקפדינן דאפילו כשסילקו המנורה להטבילה שפיר שייך לקיים הדין "תמיד" בנר מערבי כשאוחז הנר בידו או בכלי[7].

[1]וע"ע ברש"י בשבת (כב: ד"ה ובה) דמשמע דדרשינן מ"תמיד" לתמידות דנר מערבי, וגם קצת משמע דהוי דרשה גמורה.

[2]וכן קצת משמע מתוס' במנחות (פו:) ד"ה ממנה.

[3]ויע' בס' עטרת כהנים (ד' ז' ד"ה צורת) באורך בזה. ובמתני' חגיגה שם איתא כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהן. והק' המפרשים שם א"כ אמאי היו צריכים ליזהר שלא יגעו בשלחן, וכן יש להקשות לתנא דברייתא שהיו צריכים ליזהר לא ליגע במנורה ג"כ, והביא המאירי דרק היה אחד. אמנם יע' בשו"ת רדב"ז (ב' אלפים קע"ח) שכ' דלא יועיל עוד שלחן דבשעה שהיו מגביהים הלחם מעל הראשון להניחו על השני אינו על השלחן לפני תמיד.

[4]ומ"מ אין קפידא בזה להדליק הנר מערבי עצמו מנר שאינו קבוע.

[5]ובדעת הרמב"ם דהדין תמיד קאי אכל הנרות אולי י"ל שאחזו כל הנרות בשעה שסלקו המנורה להטבילה, אבל קשה לחדש דהיה נס בכל הנרות שנשארו דלוקים בשעת טבילת המנורה. ויותר נראה לומר דס"ל דהיכא דליכא מנורה במקומו ליכא דין תמיד, ע"ד המקדש דוד הנ"ל, דלכאורה ליכא צורך שיהו כל הנרות דלוקים תמיד ממש, דלדעתו כוונת הכתוב הוא להדלקת כל יום וכל ולילה.

[6]משא"כ בשלחן לא יועיל לאחוז הלחם ביד בשעת טבילה, דהא בעינן ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד וליכא, וכמש"כ הרדב"ז הובא בהערה לעיל, וכדברי הדברי מלכיאל לעיל.

[7]ולפי"ז יש להעיר בדעת רש"י אמאי הוצרך לפרש ד"תמיד" פירושו הוא מלילה ללילה, הא ה"ל לפרש דקאי על נר מערבי כדברי חז"ל בכל מקום וכדהביא רש"י בפ' אמור ובשבת (כב:), ואעפ"כ אתי שפיר הא ד"לא כתיב תמיד גבי מנורה" דהא שפיר אפשר לקיים הדין תמיד גם בלי מנורה, וצ"ע. (וכן יש להעיר על דברי הגור אריה ותוה"ר הנ"ל דה"ל לרש"י לפרש דהא דכת' תמיד בנר מערבי הי' רק היכא דאיכא מנורה או רק כדי להדליק האחרים, ויע' במזרחי בזה.) ומש"כ במזרחי דלא רצה רש"י לפרש דקאי תמיד אנר מערבי כיון דלפי פשוטו של מקרא קאי אכל הנרות, אי"ז משמע מדברי רש"י בשבת הנ"ל. ואם נימא דס"ל דדרשת נר מערבי הוי אסמכתא בעלמא, ניחא.