חורבן וגאולה

המאמר לקוח מתוך דבר חברון חלק מועדים

 

חורבן וגאולה

אמונתנו הבסיסית היא שהמאורעות העוברים על עם ישראל אינם מקריים, אלא ישנה השגחה על כל אחד ואחד מישראל, וכל שכן על הנהגת כלל ישראל.

המהר"ל מפראג, שהיה מגדולי ישראל בתחום מדע[1] האמונה, חיבר ספרים רבים המבררים את יסודות האמונה, ובהם שני ספרים העוסקים בענייני הגאולה. חיבור אחד עוסק בגלות וגאולת מצרים, ולכן נקרא 'גבורות ה''. חיבור שני עוסק בגאולה העתידה ונקרא 'נצח ישראל'.

אי אפשר ללמוד על הגאולה העתידה מבלי ללמוד קודם על החורבן, הגלות וסיבותיהם.

 

גאולת מצרים היא שורש לכל הגאולות

המהר"ל[2] מביא את המשנה[3] האומרת "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: (דברים טז) למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות. וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח".

ובגמרא שם: "אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו, לא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו".

נשאלת השאלה, מדוע צריכה יציאת מצרים להיזכר לעתיד לבוא. מסביר המהר"ל שישנן בעולם סיבות מהותיות לדבר מסוים, וישנן סיבות המסייעות לדבר אך אינן מהותיות לקיומו. לדוגמה, נגר שבנה שולחן ע"י חיבור חלקי עץ ביחד, הוא סיבה להיווצרותו של השולחן, אך איננו סיבה להמשך קיומו. גם כשהנגר מסתלק מן העולם, השולחן ממשיך להתקיים. לעומת זאת הבורא ברא את העולם, והוא גם סיבה להמשך קיומו. אם חלילה הקדוש ברוך הוא היה עוזב כביכול את העולם - לא היה העולם יכול להמשיך להתקיים אפילו רגע אחד. בחסידות מסבירים ע"פ הפסוק[4] "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", שכשאמר הקב"ה "יהי רקיע" בזמן בריאת העולם, הוא לא רק ברא את הרקיע, אלא ממשיך להקרין לו חַיוּת כל רגע ורגע, ואילולא כן, ח"ו היו השמים נופלים. יציאת מצרים והניסים שהתרחשו במהלכה, הינן סיבות מהותיות לגאולות העתידיות. לכן חשוב לדבר גם על הגאולה הראשונה, גאולת מצרים, וממנה נבין גם את ענייני הגאולה העתידה.

יש ביטוי האומר: 'ידיעת ההפכים אחת היא'[5]. לדוגמה, ע"י ידיעה מהו שחור, ממילא יודעים מהו לבן. וכן אור וחושך, מתוך שלילת החושך מבינים מהו האור.

לכן, אומר המהר"ל[6], אם נבאר ונכיר תחילה את עניין הגלות והשלכותיה, מתוך כך נבין גם את גודל ערכה של הגאולה. התורה מספרת לאורך כמה פרשיות על העינוי הגדול שעברנו בגלות מצרים, על מנת שמתוך הבנת גודל העינוי, נבין גם את גודל החשיבות והערך של גאולת ישראל.

 

הגלות - נגד הטבע של ישראל

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כך שכל עם יהיה ברשות עצמו ולא משועבד לעמים אחרים. כל המין האנושי וכל אדם בפרט צריך להיות אדון לעצמו. הרב זצ"ל[7] כותב שהמציאות של עבדות אינה המצב אידיאלי, אלא שתנאי החיים בדורות הקודמים יצרו מציאות שהעבדות הייתה בה הכרח בל יגונה.

מבאר המהר"ל, שעם ישראל הוא עם אחד, וכל דבר שהוא אחד מוכרח להיות במקום אחד, ואם הוא יוצא ממקומו הטבעי, תמיד שואף לשוב אליו, מכיוון שאם ישאר במקומו הלא טבעי, הרי שהלא טבעי יהפוך לטבעי, וזה לא ייתכן.

המקום הטבעי שהבורא ייעד לעם ישראל הוא ארץ ישראל, ופיזורם בארצות הגולה אינו טבעי. לכן גם אם תמשך הגלות ארבע מאות שנה או אלפיים שנה, זהו מצב עראי שאינו יכול להמשך לנצח, אלא מוכרח להגיע לקיצו והגאולה מוכרחת לבוא. התורה בפרשות ניצבים-וילך ובספרי הנביאים הבטיחה שתהיה גאולה. אחד משלושה עשר העיקרים הוא האמונה בביאת גואל צדק, משיח ממשפחת בית דוד.

 

התגרות היצר הרע בישראל

הגלות באה כתוצאה מחטא המרגלים, כדברי חז"ל[8]: "כתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם - ואני קובע לכם בכיה לדורות". בנוסף לחטא זה, חטאו אנשי בית ראשון בעבירות חמורות שטימאו את הארץ. מהכתובים נראה, שהקפידא על עם ישראל הייתה גדולה ביותר, כאילו חטאו יותר מהגויים.

חוקיות הטבע בעולם היא שכל דבר שומר על ייחודו. בעלי חיים מולידים כמותם, זרעי צמחים מגדלים כדוגמתם. סוס לא מוליד חמור, וכשזורעים חיטה, צומחת חיטה ולא שעורה. אם נתבונן על תולדות עמנו, נראה שרוב הזמן לא שמר רובו של העם תורה ומצוות.

שואל המהר"ל[9], איך ייתכן שבני אברהם, יצחק ויעקב, שהיו אנשים כל כך גדולים, הגיעו למצב נורא כל כך עד שנאמר עליהם[10]: "והוליד בן פריץ שופך דמים", מדוע לא זכו להוליד צדיקים?

התשובה תתברר מתוך התבוננות פנימית יותר. שורש נשמתם של ישראל גבוה הרבה יותר משורש נשמתם של אומות העולם, כמש"כ הרב זצ"ל[11] ש"ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי". בהבדלה אנו אומרים: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". כלומר, כמו ההבדל בין אור לחושך, כך ההבדל המהותי בין עם ישראל ליתר העמים. משום מעלתם הגדולה של ישראל, היצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות, מתגרה בהם יותר מאשר באומות העולם. ע"פ רעיון זה, מובנים דברי חז"ל[12] שכשישראל הולכים אחר העבודה זרה, הם נדבקים בה יותר מאשר הגויים[13].

וכן דברי הגמרא[14] האומרת: "תנו רבנן ואת הצפוני ארחיק מעליכם - זה יצר הרע, שצפוּן ועומד בלבו של אדם, והדחתיו אל ארץ ציה ושממה - למקום שאין בני אדם מצויין להתגרות בהן, את פניו אל הים הקדמוני - שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו, וסופו אל הים האחרון - שנתן עיניו במקדש שני והחריבו, והרג תלמידי חכמים שבו, ועלה באשו ותעל צחנתו - שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל, כי הגדיל לעשות - אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם".

הנמצא במעלה גבוהה יותר, היצר הרע - השטן, מתגרה בו יותר. לכן, למרות שאומות העולם שקועות בתאוותיהן הרבה יותר מאשר ישראל, בכל זאת השטן מתגרה בהן פחות מאשר בישראל.

חסידים מספרים שפעם שאלו עגלונים פשוטים את הרבי מדוע בזמן התפילה מטרידות אותם מחשבות רעות, ואילו ובזמן הנסיעה בעגלה אין שום מחשבה שמטרידה אותם? ענה להם הרבי: בזמן שאתם מתפללים ועוסקים בקדושה, היצה"ר רוצה למנוע זאת ולכן מכניס בראשכם מחשבות זרות, אך כשאתם נוהגים בעגלה, בלאו הכי אינכם עוסקים בדבר שבקדושה, מה לו להתגרות בכם?

נמצא שבגלל מעלתם של ישראל השטן מתגרה בהם יותר, וקשה מאוד לעמוד מולו. רק מי שחדור ביראת שמים אמיתית יש בכוחו להתגבר עליו. אמנם קשה לעמוד בזה, אך חלילה מלומר שהתורה ציותה דבר בלתי אפשרי לרוב העם!

חטא העגל התרחש בזמן שקיבלו את הלוחות והיו בדרגה גבוהה. חז"ל[15] דרשו על הפסוק "אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון" - הייתם יכולים להיות כמו המלאכים, אך נפלתם.

ללא דביקות אמיתית בתורה וקבלת עול מלכות שמים מוחלטת, אין בכוחו של האדם לתקן את עצמו ולהילחם נגד ההשפעות השליליות.

התורה, לימודה, וקיום מצוותיה בפועל, מרוממים את האדם, ומצעידים אותו לשלמותו.

החטא נובע מהסתת היצר. אומות העולם אינן זקוקות לכך, הן בלאו הכי נמצאות בדיוטה תחתונה, אך בגלל מעלתם של ישראל, יש להם יותר חטאים מאשר לעמים אחרים, (כמש"כ חז"ל[16] "כשהם יורדים יורדים עד עפר"). ההתמודדות של אדם מישראל קשה הרבה יותר מאשר ההתמודדות בה צריכים לעמוד אומות העולם.

 

ההבדל בין ישראל לאוה"ע

מסביר המהר"ל[17], שההבדל המהותי בין שורש נשמתם של ישראל ובין שורש נשמתם של אומות העולם נובע מחטא אדם הראשון, בו התערבבו יחד הטוב והרע[18]. אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב, עמלו להפריד בין הטוב לרע, והנחילו זאת לישראל. אך אצל אומות העולם נותרו הטוב והרע מעורבים זה בזה. לכן, אצל ישראל החטא הוא חיצוני ולא פנימי, הוא אינו נובע מעומק נפשו של האדם[19], משא"כ באומות העולם. מאמר חז"ל "אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה"[20], נאמר על ישראל בלבד, בעוד אצל אומות העולם אם חשב לעשות עברה, ולא עשה, נחשב לו כאילו עשאה, ואם חשב לעשות מצווה ולא עשאה, אין מחשיבים לו אותה. לכאורה זהו חוסר צדק ועיוות המשפט האלוקי.

בתורת הפנימיות מבואר שכיוון ששורש נשמתם של ישראל הוא מאברהם, יצחק ויעקב, כשרוצה יהודי לעשות מעשה טוב, הדבר נובע מעמקי נשמתו, ואם נמנע מלעשותו היה זה בגלל השפעות חיצוניות. נמצא שכשגמלה בליבו החלטה לעשות דבר מצווה, הייתה זו החלטה גמורה, ובפועל לא עשאה בגלל החולשות. אך הרצון לעשות רע שמנוגד לשורש נשמתו השואפת לטוב, נובע מהשפעה חיצונית, ולכן כיוון שבפועל לא ביצע, לא נחשב הדבר לחובתו. היפך הדבר באומות העולם, שנפשם איוותה רעה, ומחשבתם הרעה נובעת מרצונם הפנימי, למרות שבפועל לפעמים נמנע מהם לעשות רע. מצד שני, כשגוי עושה מעשה טוב, אין זה נובע מעומק נשמתו, אלא רק מתוך נגיעות, כדברי הגמרא[21] "חסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו".

דוגמה לדבר: כשחיפש פרעה פותר לחלומותיו אמר לו שר המשקים "ושם איתנו נער עברי עבד", ופרש"י: "ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה". גם כשנאלץ שר המשקים להזכיר את יוסף עשה זאת בצורה שמקטינה את יוסף, לכן אמר "נער" - והוא כנראה שוטה, "עברי" - שאינו יודע את לשוננו (למרות שידע את לשונם יותר טוב מהם[22]), "עבד" - ולפי נימוסי מצרים אין עבד יכול למלוך.

חז"ל[23] דרשו: "'לא יהיה בך אל זר' - איזהו אל זר שבליבו של האדם, הווי אומר זה היצר הרע". היצה"ר לא בא מבחוץ, אלא גרוע יותר, הוא מטעה את האדם מבפנים.

אדם צריך להתמודד עם עצמו, ואומרים בשם הגר"א שנקל לו לאדם ללמוד את כל הש"ס כולו מאשר לשבור מידה אחת. לשבור מידה מקולקלת, כגון גאווה, שנאה, כעס או תאווה, זו מלחמה פנימית גדולה בנפשו של האדם.

 

טעות בענייני השקפה - שורש כל הטעויות

מדוע עבודה זרה חמורה יותר מחטאים אחרים?

מסביר המהר"ל, שעבודה זרה היא טעות בענייני השקפה ואמונה, וטעות בנושאים אלו חמורה הרבה יותר מאשר בתחומים אחרים. הרב זצ"ל כותב[24] שכל הטעויות בעולם נובעות מכך שמודעות האדם להכרת מציאות ה' ואחדותו אינה מושלמת, וכיוון שהוא טועה בזה, ממילא טועה גם בדברים אחרים. אדם הטועה בראייתו הגשמית, יכול להבין בשכל שטעה ולהגיע למסקנה הנכונה. אולם לטעות בשכל ובהשקפה, במיוחד בתחום הרוחני, יש השלכות רחבות הרבה יותר (כשרואים אנשים הטועים בתחומים רבים, בד"כ הטעות היא בנקודת היסוד, וממנה נובעות הטעויות האחרות).

הגמרא[25] אומרת ש"שור בן יומו קרוי שור", וברגע שהעגל נמלט ממעי אמו כבר נקרא שור, וכל התפתחותו ושלמותו שלו היא לגדול בגופו. לעומת זאת, אדם שנולד קרוי תינוק או פעוט, אחר כך נקרא ילד, נער, בחור, עד שגדל ונקרא איש. ככל ששלמותו של דבר גדולה יותר, נצרך זמן רב יותר להגיע אליה. לכן עם ישראל עלה על במותי ההיסטוריה כאלפיים שנה לאחר בריאת העולם. בתחילה הופיעו האבות והניחו את היסודות, ורק במצרים הגיעה ההתפתחות לכדי היווצרותו של עם.

הדבר נרמז גם אצל יעקב אבינו. יעקב אמר לעשיו: "ויהי לי שור וחמור". וכי יעקב צריך להודיע לעשיו שיש לו שוורים וחמורים? אלא ודאי הדבר