אגדות החורבן

המאמר לקוח מתוך דבר חברון חלק מועדים

 

האגדה

בדברי האגדה הטמיעו חז"ל את יסודות האמונה. בניגוד להלכה בה אמר החכם דברים כפשוטם, האגדה מדברת בלשון מליצית ובמשלים, וביטוי מסוים יכול להופיע במקומות שונים בהוראה אחרת[1]. חז"ל אמרו ש"אין משיבים באגדה"[2], מפני שאי אפשר לדעת בדיוק למה התכוון בעל האגדה.

לכן, על מנת להבין את דברי האגדה יש לרדת לעומקם של דברים כפי שידעו לעשות גדולי ישראל האמיתיים[3].

 

קמצא ובר קמצא

בניגוד לבית ראשון, שעניינו היה השראת וגילוי השכינה, וכשעברו ישראל על העבירות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבכולן כתוב טומאה, ודחקו את השכינה - גלו, סיבת חורבנו של בית שני הייתה שנאת חינם[4] שכילתה כל חלקה טובה בעם. אמנם לא היה פילוג של שתי ממלכות, הייתה ממלכה אחת המסמלת אחדות, אך הרבו לחטוא בשנאת חינם. במשכן ובמקדש משתקפת האחדות של עם ישראל, ולכן נאמר עליו "והיה המשכן אחד"[5]. אך כשיש שנאת חינם, הבית לא יכול לשקף, מפני שאין לו את מה לשקף.

הגמרא[6] אומרת: "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספק (אופן של מרכבה) חרוב ביתר".

מסביר המהר"ל[7] שקמצא ובר קמצא הם לאו דווקא שמות אנשים שהיו באותה תקופה אלא שמות תואר. בלשון המקרא קמיצה זו לקיחת קצת מתוך הרבה. ארבה בארמית נקרא קמצא, כמו שתרגם האונקלוס עה"פ "ונהי בעינינו כחגבים" - "כקמצין", ונקרא כך בשל ריבויו, כמו שאומר הפסוק[8]: "מלך אין לארבה". כשיש אחדות אין ריבוי, הארבה מרוב ריבויים הם מפורדים. לכן אין להם מלך כי המלך מאחד את כולם. חז"ל רצו להדגיש את הפיצול, את הפירוט, ואת הפיזור שהיה בעם ישראל באותו דור. במילים "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים" רצו לומר שבגלל השנאה ובת השנאה חרבה ירושלים.

המהר"ל ממשיך ומבאר שאמנם קמצא לא עשה כל דבר רע ובכל זאת אמרו חז"ל שירושלים חרבה בגללו, כיוון שגם הוא תמך וסייע והיה בחבורה האוהדת של אותו אדם ששנא את בר קמצא. לכן הוא נקרא קמצא והשני בר קמצא שמשמעותו יותר שנאה. הוא נולד כביכול מתוך שנאה. אם לא היו לאותו אדם ששנא את בר קמצא אוהדים, יכול להיות שהשנאה הייתה דועכת, אך כיוון שראה שתומכים בו ויש לו חבר מרעים, המשיך בשנאתו. נמצא ששמות אלו הם כינויים המבטאים את החטא של אותו דור, כמו שמצינו בחז"ל ששמו של אדם נקבע על שם מעשה מסוים שעשה[9].

 

טור מלכא

"אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא". טור מלכא סימלה את ריבוי האוכלוסין שהיה בעם ישראל. לינאי המלך היו שישים ריבוא ערים בהר המלך[10]. עולא מעיר שבאותו מקום אי אפשר להעמיד אפילו שישים ריבוא קנים. הביאור הוא שזאת סגולתה של ארץ ישראל הנקראת ארץ הצבי. כמו שעור הצבי מתכווץ אחר שהצבי נשחט, כך גם ארץ ישראל, ואם יבואו אפילו עשרה מיליון יהודים, יהיה מקום ליישב את כולם[11].

בטור מלכא היו רגילים להוציא תרנגול ותרנגולת לפני חתן וכלה לרמוז שיפרו וירבו כתרנגולים. פעם באו הרומאים ולקחו את התרנגולים. היהודים התנגדו ונלחמו ולכן החריבו הרומאים את המקום.

בספר דניאל מופיעות ארבע חיות. רומי היא החיה הרביעית האימתנית שמושלת עד עצם היום הזה. ההשגחה האלוקית נתנה לה למשול בעולם מאז ועד היום. מלכות זו מתבטאת בעמים שונים; קיסרי רומי, קיסרי גרמניה, הצאר של רוסיה, אנגליה או אמריקה. הם לקחו את כוח הריבוי מעם ישראל שהיה בהר המלך.

 

ביתר

"אשקא דריספק חרוב ביתר". בביתר נהגו לטעת ארז (המסמל חוזק) כאשר נולד בן, וכאשר נולדה בת נטעו שיטה, ומעצים אלו היו עושים להם חופה. פעם עברו הרומאים, ונשבר להם גלגל מהמרכבה. קצצו את אחד הארזים ועשו ממנו גלגל. היהודים עלו עליהם ונלחמו, אך הרומאים גברו והחריבו את ביתר. חז"ל השתמשו בביטוי "כרך של ביתר" לרמוז שחוזקם וחוסנם של ישראל היה בכך שהם ישבו על אדמתם במבצרים, בכרכים חזקים, ויכלו לעמוד מול כל אויב ומתנכל. חז"ל דרשו[12] על הפסוק באיכה "גדע בחרי אף כל קרן ישראל", שבחורבן ביתר נגדעה קרנם של ישראל, ואינה עתידה לחזור אלא בימות המשיח. חורבן ביתר היה כשישים שנה לאחר חורבן הבית, וזאת הייתה המלחמה האחרונה שעם ישראל נלחם למען עצמאותו בארץ ישראל. אדריאנוס קיסר שחיק טמיא הכניע את המרד בדם ובאש. כמעט שלושה מיליון יהודים נרצחו אז. חורבן ביתר היה איום ונורא, ומאז נגדעה קרנם של ישראל.

בכל תקופת הגלות איננו מוצאים שעם ישראל נלחם. התפזרנו בגויים, עם ישראל נשאר כגחלת עמומה, בקושי חי[13], עד הדור שלנו.

בדורנו, ההשגחה האלוקית החזירה לעם ישראל את הכוח ואת הגבורה שהיו רדומים במשך שנות הגלות. כבר במרד גטו וורשה נראו סימני הגבורה, כשבמשך שלושה שבועות היהודים החזיקו מעמד נגד הגרמנים. הרשעים נאלצו להשתמש בתותחים וטנקים כדי להתגבר על קומץ המורדים. הגבורה היהודית המשיכה במלחמת השחרור ושאר מלחמות ישראל. הקב"ה החזיר את הכוח לעם ישראל, אלא שמפני הניתוק מתורת ישראל והפחד מאומות העולם הוא אינו מופעל בדרך הנכונה[14].

 

חורבן משולש

שואל המהר"ל, מדוע החורבן מחולק לשלושה, חורבן ירושלים, חורבן ביתר, וחורבן טור מלכא? ומסביר שהחורבן התבטא בשלושה תחומים: הקדושה, הריבוי והחוזק. ירושלים מקפלת בתוכה את הקדושה - בית המקדש עומד במרכזה וממנו הייתה מושפעת הקדושה. משם יצאה תורה לעולם, משם יצאה הוריה לעולם, משם יצאה אורה לעולם[15]. כשפשתה המספחת והתפשטה שנאת החינם, הסתלקה הקדושה מבית המקדש וירושלים חרבה.

חורבן טור מלכא סימל את נטילת הריבוי שהיה בעם ישראל וניתן לגויים, וחורבן ביתר סימל את נטילת חוסנם וחוזקם של ישראל.

 

בין המצרים

"כל רודפיה השיגוה בין המצרים" - חז"ל דרשו[16] שהמצרים הם י"ז בתמוז ותשעה באב. בי"ז בתמוז ארעו חמישה דברים[17], ואחד מהם הוא פריצת חומות העיר. מגיני ירושלים נלחמו סביב המקדש עד תשעה באב בו גבר אויב ולעת ערב נחרב בית המקדש. נמצא ששלושת השבועות הללו הם ימי אבלות. הרמב"ן[18] מכנה את האבלות של ימים אלו בשם 'אבלות ישנה' מפני שהבית נחרב לפני כאלפיים שנה.

בעוד שבאבלות רגילה אנו הולכים מן החמור אל הקל: יום המיתה, שבעה ושלושים (על הורים אבלים שנה משום כבודם ולא מפני דיני אבלות), ב'אבלות ישנה' נוהגים הפוך, מן הקל אל החמור, דהיינו, ככל שמתקרבים ליום החורבן מ-י"ז בתמוז עד תשעה באב[19] האבלות הולכת ומחמירה. יהודי אשכנז נוהגים שלא לערוך חתונות וריקודים כבר מ-י"ז בתמוז. המחבר מחמיר בימים אלה לא לברך "שהחיינו", למרות שלשיטתו אין דיני אבלות ומותר לערוך חתונות עד ראש חודש, אלא שהזמן לא מתאים.

הגר"א שואל, מדוע א"א לברך "שהחיינו", הרי מי שמת לו מת ונפלה לו ירושה מברך גם "דיין האמת" על המת וגם "שהחיינו" על הירושה (אין זו סתירה והוא עובד את ה' גם בברכה הזאת וגם בברכה השניה. יהודי מתפלל באותה כוונה גם בתשעה באב וגם בשמחת תורה. נוסח התפילה הוא אחר, אבל הכוונה היא אחת). אלא שיש להבחין בין אבלות של אדם פרטי לבין אבלות מצד הזמן. אדם פרטי שמת לו מת, הזמן מצד עצמו הוא זמן טוב, למרות שלו אישית אירע אסון, לכן יכול לברך "שהחיינו", אך בבין המצרים הזמן עצמו מועד לפורענות ולכן אין לברך "שהחיינו".

אנחנו מכריעים להלכה שאדם יכול לברך "שהחיינו" בשבתות. אך אם נזדמן לו פרי שהוא חושב שלא יהיה לו אחר כך, יכול לברך גם בימות החול. אם יש מצווה שהגיע זמנה, כגון ברית מילה או פדיון הבן, פשוט שמברכים "שהחיינו".

 

מדוע מתאבלים

נשאלת השאלה, מה העניין להתאבל היום על מה שאירע לפני אלפיים שנה. שאלה זו נשאלת גם על ימי הספירה. הטור[20] מביא שנוהגים אבלות בימי הספירה משום שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. וכי על כל מי שנפטר בדורות הקודמים אנחנו מתאבלים?! אלא שעניין האבלות הוא על החיסרון שאנו חשים היום באובדנם. חז"ל אומרים[21] שבזמן שמתו תלמידי רבי עקיבא היה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא לרבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי שמעון, רבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו את התורה אותה שעה. נתאר לעצמנו אם אותם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא לא היו מתים, אף אם נאמר שהם לא היו כמו רבי מאיר ורבי יהודה, מן הסתם הם היו בדרגה קרובה אליהם, יכול להיות שהרמה התורנית בדורנו הייתה אולי כמו בתקופת הראשונים, כמו בתקופת בעלי התוספות!

בעל ה'אורחות צדיקים'[22] מתאר איך למדו בישיבה של הר"י בעל התוספות. כל אחד היה צריך להיות בקי במסכת מסוימת מתחילה ועד סוף כמו שיודעים את 'אשרי' בעל פה. אם הר"י הקשה קושייה ממסכת למסכת ואמר תירוץ, כל אחד מהתלמידים היה צריך לבדוק אם במסכת שלו אין סתירה לתירוץ זה. זאת אומרת, שכל תירוצי התוספות עברו את מבחן תלמידי בעלי התוספות. יכול להיות שאילו