בס"ד
בענין "קושית רע"א על מעשה המקושש"
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. (ט"ו ל"ב-ל"ד)
איתא בסנהדרין (עח:) ובב"ב (קיט.)[1] יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת (שמות ל"א י"ד), אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג שנאמר כי לא פרש מה יעשה לו.
וכתבו תוס' (ד"ה לא וד"ה שנאמר) וז"ל, ואף על גב דמיתה סתם חנק היא[2], מתוך הסברא היה מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה, דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר, דכופר במעשה בראשית[3], ע"כ.
והק' ר' עקיבא איגר בגליון הש"ס בסנהדרין שם דלפי זה לא היה ספיקו של משה רבינו ע"ה רק במחלל בפרהסיא דהוי ככופר בעיקר, אם כן עדיין מנא לן לדינא דמחלל שבת בצנעא בסקילה, דילמא הא דמקושש בסקילה היינו דהקב"ה הסכים עם משה רבינו ע"ה בסברא זו, ודוקא בפרהסיא, אבל בצנעא מנ"ל.
ועוד יש להקשות לאידך גיסא, לפי מש"כ בח"ס (ח"ו סי' נ"ו) דרק למ"ד מקושש מעביר ד' אמות הוה היה חטאו בפני כל העדה[4], דלמ"ד תולש או מעמר י"ל שלא הי' כאן עשרה מישראל, יע"ש, נמצא דלית בזה משום כופר בעיקר, כיון דלא חילל בפרהסיא, ומנ"ל למשה רבינו לדמות לעובד ע"ז דבסקילה, ונימא דסתם מיתה בחנק ומאי מספקא ליה למרע"ה[5].
וכן לפי מש"כ בביאור הלכה (סי' שמ"ה) לבאר הא דאיתא בגמ' דמעביר ד' אמות ברה"ר הוה, אע"ג דודאי לא עשה במלאכה בפרסום בפני כל, רק רחוק מן המחנה מדכתיב "וימצאו", ובודאי לא היה שם ששים ריבוא, מ"מ לפמש"כ הרא"ה דלא בעינן ששים רבוא ממש אלא מקום שיהא רגילין לילך שם אנשים רבים תדיר כששים רבוא, ניחא, דסגי בזה שהיה מקום שיש כאן דרך לששים ריבוא, עכ"ד, גם בזה יש להקשות לסברת דברי התוספות הנ"ל, דאם לא חילל שבת בפרהסיא מאי מספקא ליה למשה לדמות עונשו לעובד ע"ז[6]. ועוד ילה"ק היאך נעלמו דבריהם מדברי תוס' שכתבו דמעשה דמקושש היה בפרהסיא.
ויע' בהדר זקנים כאן ועוד[7] שכתבו דהסתפק מרע"ה אי ילפינן גזירה שוה חילול חילול מע"ז, מה ע"ז בסקילה אף חילול שבת בסקילה, ולפי"ז מתורץ קושיות הנ"ל, דלא ילפינן דוקא חילול שבת בפרהסיא מע"ז, אלא אף חילול שבת בצנעא ילפינן מע"ז דדינו בסקילה.
[אלא דיש לעיין בזה, דהא רק מצינו גזירה שוה דחילול חילול אליבא דר' אלעזר בר' שמעון (סנהדרין עד.), ויע"ש (עג:) דלרשב"י איכא הוה אמינא למילף דין רודף דשבת מחילול חילול מע"ז. עוד יל"ע אי באמת קי"ל כהך ג"ש, אמאי לא נימא דלעולם גם המחלל שבת בצנעא הוי מומר כיון דילפינן שבת מע"ז בכל גווני, וצ"ע. ואולי מהנך טעמי נאדו תוס' מלפרש ספיקת מרע"ה כדברי הראשונים הנ"ל].
והנה בגליוני הש"ס סנהדרין שם, ובכלי חמדה (פ' פנחס עמ' 220), ובקובץ שיעורים ב"ב (אות שנ"ו) תירצו קושית רע"א הנ"ל, דלעולם אין כוונת התוס' כלל דהיתה סברת משה לחלק במיתת מחלל שבת דבפרהסיא יהיה בסקילה ובצנעא בחנק, דודאי אין לחלק במיתה כלל, דהא קרא סתמא כתיב מחלליה מות יומת, וקאי בין אצנעא ובין אפרהסיא, ורק דמרע"ה הסתפק דנהי דסתם מיתה היא בחנק, מ"מ כאן דבפרהסיא יש סברא שיהיה בסקילה דומיא דע"ז דבשניהם כופרים בעיקר, ע"כ זה מכריע שלא לפרושי קרא על חנק כסתם מיתה דעלמא כיון דקרא כולל גם פרהסיא ובפרהסיא הא הסברא נותנת שיהא בסקילה, וא"כ יהא כל מחלל שבת בסקילה ממילא אף בצנעא, דכך ניתנה מיתת סקילה לחילול שבת דכוונת מות יומת דקרא הוא לסקילה. והסתפק מרע"ה אם סברתו דחילול שבת בפרהסיא הוא בסקילה צודקת או לא, וכיון דהשיב לו הקב"ה דמקושש בסקילה, א"כ כוונת מות יומת אסקילה ואפי' בצענא, עכ"ד.
ונמצא לפי דבריהם דאין זה מוכרח דמש"כ תוס' דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר דקאי אמעשה דמקושש בדוקא לומר שהיה בפרהסיא, אלא דבאו דבריהם לבאר אמאי הסתפק מרע"ה בעונש המיתה למי שמחלל שבת בעלמא, כיון דאיכא סברא דהמחלל שבת בפרהסיא דינו בסקילה[8].
וא"כ מיושב כל הקושיות, דהקשינו לעיל לדברי הח"ס והביאור הלכה דמעשה דמקושש היה בצנעא, אמאי הסתפק מרע"ה בעונש מיתת המקושש, נימא דסתם מיתה האמורה בתורה היא בחנק, ואין לדמותו לעובד ע"ז, דהא רק מדמינן חילול שבת בפרהסיא לעע"ז כדאיתא בסוגיא דעירובין גבי מומר, וכיון דלא חטא בפרהסיא מהכ"ת לחייבו בסקילה. ועוד, הלא כתבו תוס' דמעשה דמקושש היה בפרהסיא ולא בצנעא. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דאפילו אם חטא המקושש היה בצנעא[9], מ"מ הסתפק מרע"ה בעונשו דדלמא מיתתו בסקילה הוא, כיון דאיכא סברא דהמחלל בפרהסיא מיתתו בסקילה, ממילא ה"ה המחלל בצנעא מיתתו בסקילה, דלא שנא פרהסיא לא שנא צנעא דין א' אית להו לענין עונש מיתה כדכתיב סתמא דקרא מחלליה מות יומת (משא"כ לענין מומר אמרינן דדוקא המחלל בפרהסיא הוי מומר משום דדמי לע"ז, ופשוט).
והנה, השיב הקב"ה למרע"ה מות יומת האיש רגום אותו באבנים. ויש להעיר, דלכאורה מות יומת הוי מיותר, דהא איתא בגמ' דיודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שנא' מחלליה מות יומת, וא"כ לא הוצרך הקב"ה להשיב למרע"ה מות יומת[10]. וי"ל דהקב"ה גילה בזה דמיתת המחלל שבת בכל מקום יהא בסקילה, בין בפרהסיא ובין בצענא, ולהוציא מקושית רע"א בדעת התוס' דמנ"ל דהמחלל בצנעא דינו בסקילה, אלא אמר הקב"ה דבכל מקום הדין של המחלל שבת הוא בסקילה, דלכן כתיב סתמא מות יומת ואח"כ רגום אותו באבנים, ללמד דסתם מיתה גבי שבת הוא בסקילה, וכדכתיב בפ' כי תשא גבי שבת סתמא מחלליה מות יומת.
ושו"ר שכ"כ בהעמק דבר כאן, והביא מהספרי דאיתא מות יומת לדורות, וביאר דמש"ה כתיב גם במקושש מות יומת כו' ללמד דגם הא דכתיב במחלל שבת מות יומת הוא בסקילה אף להמחלל בצענא וכנ"ל. וכ"כ רבינו בחיי דמות יומת הכתוב כאן אתי להורות דמחלליה מות יומת פירושו בסקילה[11].
ובדרך פלפול ראיתי בפרדס יוסף (החדש) שביאר לפי כל הנ"ל דלעולם מרע"ה הסתפק דוקא בחילול שבת בפרהסיא דהוי כעובד ע"ז ובסקילה, אבל בצנעא פשיטא ליה שהדין בחנק, וכקושית רע"א בגליון הש"ס, והקב"ה השיב מות יומת האיש רגום וכו' דלעולם החיוב מיתה לכל מי שמחלל שבת אף בצענא הוי בסקילה, ולכן כתיב מות יומת להורות דגם המחלל בצנעא דינו בסקילה, והוא דין לדורות כדאיתא בספרי, וכדכתיב סתם מחלליה מות יומת, לא שנא בפרהסיא ול"ש בצנעא, וכדברי שאר האחרונים הנ"ל.
[ולפי"ז מיושב קושית הדברי שאול כאן שהק' אמאי לא חישב הך דהכא בכלל הדברים שעשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום (יבמות סב.) דהיה נראה לו שדינו בסקילה (כ"ה לשון התוס' בב"ב) וכך אמר לו הקב"ה (ואולי י"ל דלא עשה משה כלום אלא היה נראה לו הדין כן משא"כ באחריני). ולפי הנ"ל י"ל דאדרבה לא הסכים הקב"ה לדעתו, דאיהו סבר דוקא המחלל בפרהסיא בסקילה והמחלל בצנעא בחנק, ואילו הקב"ה השיב לו דאף בצנעא הדין בסקילה, דקרא קאי בין אפרהסיא ובין אצנעא.]
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]הובא ברש"י עה"ת כאן.
[2]והעירו המפרשים דעדיין לא נכתבה התורה עד סוף ארבעים שנה, ולפיכך לא נוכל למילף שהוא בחנק, יע' בגור אריה וע"ע בגרי"ז כעי"ז, ועוד. עוד העירו דהלא משה שמע מפי הגבורה מסיני מה דינו, יע' בריב"א כאן וחזו"א (או"ח סי' קכ"ה) בזה.
[3]ע"פ הגמ' בעירובין (סט:) לענין מומר דחמירא ליה שבת כע"ז, ומיירי בחילול בפרהסיא, וכ' במזרחי כאן ובח"ס (ח"ו סי' פ"ג וחי' בגיטין כג.) דמפיק ליה מהא דהובא ברש"י בשם ר"מ הדרשן בסוף הפרשה למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה, לומר שהמחלל שבת כעובד עבודה זרה, דכל א' מהן שקולה כנגד כל המצוות. וגם בזה העיר בשרידי אש (אבה"ע סי' קט"ו) היאך דרש מרע"ה סמיכות הפרשיות אם עדיין לא נכתבה, יע"ש.
[4]ויע' מה שדן בדבריו בשו"ת להורות נתן (חלק ט"ו סי' י"ג).
[5]וע"ק דהא החתם סופר גופיה (הובא בהערה לעיל) כתב דילפינן דהמחלל שבת בפרהסיא הוי מומר דחמירא כעובדי ע"ז משום דנסמכה פרשת מקושש לפ' ע"ז, ופ' מקושש בפרהסיא הוי עכ"ד, ונמצא לדידיה דהל"ל דאף המחלל שבת בצנעא הוי מומר, וצ"ע, וכן הק' בשרידי אש (אבה"ע סי' קט"ו), ויל"ד ליישב דאינו מוכח דהיה בצנעא רק די"ל כן, ולכן אין להוכיח דאף המחלל בצנעא הוי מומר.
[6]ואולי יש לדחות דנהי דהיה רחוק מן המחנה ולא בפני ששים רבוא, מ"מ עדיין חטא בפרהסיא בפני עשרה, וממילא יש לדמות חטאו לעע"ז. ועל זה שפיר שייך קרא "וימצאו" כיון שאר העדה מצאו אותו רחוק מן המחנה.
[7]ריב"א, חזקוני (וכתבו המגיהים דצ"ל סקילה במקום סייף יע"ש), מושב זקנים, רש"ש סנהדרין שם, טל תורה ב"ב שם (וע"ע ברע"ב עה"ת כאן). ויע' בראשונים בב"ב שם שכתבו דאתקש שבת לע"ז ולא הזכירו חילול שבת בפרהסיא דוקא, ויל"ע בזה.
[8]וכ"כ הכלי חמדה שם בהדיא, דאף תוס' ס"ל דמעשה דמקושש היה בצנעא.
[9]ולפי"ז צ"ל דהא דהמחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לעולם לא ילפ' מסמיכות פ' מקושש לפ' ע"ז אלא ממקום אחר.
[10]וכן גבי המגדף באמת לא כתיב מות יומת, אלא ורגמו אתו כל העדה, ותו לא.
[11]ובזה מתורץ מה שהוקשה לדברי שאול עה"ת כאן יע"ש. ובהעמק דבר שם כ' דעוד יש לפרש דסד"א דהוראת שעה שהדין בסקילה אבל לדורות בחנק, קמ"ל מות יומת דבכל מקום כן הוא הדין.
