בס"ד
נשא-בענין "נזיר חוטא הוא"
וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא (ו' י"א)
איתא בתענית (יא.) אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, סבר כי האי תנא, דתניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ולשמואל, הא איקרי קדוש, ההוא אגידול פרע קאי (ששערו אסור בהנאה). ולרבי אלעזר, הא נקרא חוטא, ההוא דסאיב נפשיה (שנטמא במת).
ובפשטות ס"ל לר"א הקפר דאף נזיר טהור חוטא הוא, דהא קרי חוטא משום שציער עצמו מן היין, והכי מבואר בנדרים (י.) ונזיר (יט.)[1] דאיתא והא בנזיר טמא כתיב (מאשר חטא על הנפש), ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן, (ומשני) קסבר ר' אלעזר הקפר נזיר טהור נמי חוטא הוא, והיינו טעמא דכתיב בנזיר טמא, הואיל ושנה בחטא (יע"ש ברש"י ותוס').
ומאידך, בריש מס' נזיר מבואר דדוקא נזיר טמא מקרי חוטא, דאיתא במתני' האומר אהא נאה הרי זה נזיר, ואמר שמואל שתפוס בשערו ואמר אנאה. ופריך נזירא מילתא דעבירה, ואמרי' ליה נאה, ומשני, אין, דאפילו לרבי אלעזר הקפר, דאמר נזיר חוטא, הני מילי גבי נזיר טמא, דאיידי דבעי מיסתר, דאמר רחמנא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו, התם הוא דלמא אתי למיעבר על נזירותיה, אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ביה, ע"כ, הרי דדוקא בנזיר טמא אמר ר"א הקפר דמקרי חוטא, וצ"ע. וכן הקשו בתוספות (נזיר ב:, ב"ק צא:, סוטה טו.) ועוד ראשונים.
עוד הקשו תוס' בהא דאמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא מהא דמוקי שמואל בפ' החובל (ב"ק צא:) גבי נשבע להרע בעצמו רשות ביושב בתענית, אלמא דיושב בתענית אינו נקרא חוטא.
ותירצו תוס'[2] דנזיר טהור ותענית קצת קרי ליה חוטא, ומכל מקום המצוה רבה על החטא, דמצוה לידור כדאמר (סוטה ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין[3], ולכך קרי ליה "נאה", וכן עושה מצוה בתעניתו וגדול יותר מן העבירה, ומידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דיש לו מצוה לבטל החלום וקצת עבירה עשה שהתענה בשבת שהרי צריך לישב בתענית למחרת השבת לכפר על שהתענה בשבת, וה"ק בנזיר אפי' ר' אליעזר דאמר נזיר חוטא ה"מ נזיר טמא שהוא עיקר חוטא, לפי שהוא סותר את נזרו וצריך לחזור לנזירתו ותוהה על הראשונות, אבל נזיר טהור לא חשיב ר"א כ"כ חוטא.
ובגבורת ארי בתענית שם הקשה על דבריהם, דכיון דאי אפשר לנזירות ותענית אלא אם כן מצער עצמו נזיר מן היין ומתענה מכל דבר, ע"כ נזירות ותענית דחי מצותם לאיסור צער, ואין כאן שום חטא כלל ואין צריך כפרה, ודמי להא דקי"ל עשה דוחה ל"ת, משום דעשה אלימא מלא תעשה משום הכי דחי לה, והתם ודאי לאו חוטא מיקרי הואיל דבדין הוא דדחי, ה"נ גבי נזירות ותענית כיון דהמצוה רבה על העבירה בדין הוא דדחי לה ולאו חוטא מיקרי[4]. וכן הק' הנצי"ב במרומי שדה סוטה (טו.)[5], יע"ש בדבריהם.
עוד הקשו האחרונים[6] על דברי תוס' מהא דתענית דפריך לשמואל והא אקרי קדוש ומשני אגידול פרע קאי, ומאי הוקשה להגמ', תיפוק ליה דמקרי קדוש מצד המצוה שבה, וכדאמר' דכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, ונהי דמקרי חוטא מ"מ הא גם מקרי קדוש מצד המצוה שבה, וצ"ע.
ומצינו עוד תירוצים בדברי הראשונים, יע' בשיטה מקובצת ב"ק שם בשם תוס' שאנץ מתרץ הא דריש נזיר דכך הוא סבור האדם שרוצה לעשות נזיר ד"נאה" הוא, אבל מכל מקום האמת דאפילו נזיר טהור חוטא הוא, וכעי"ז תי' שם בשם מהר"י כץ. ועוד תי' שם לאידך גיסא, דהא דנזיר טהור נקרא חוטא היינו שלא השלים נזירותו כגון אשה שהפר לה בעלה, הואיל ולא השלימה נמצא שעל חנם ציערה עצמה, אבל השלים נזירותו צדיק הוא[7].
ובמאירי נדרים (ט:) כתב שזהו ענין התלמוד שהסוגיות מתחלפות תמיד וכל שכן במס' נדרים שאין לשונות שבה מדוקדקים כ"כ כשאר לשונות שבתלמוד. ובחידושיו במס' תענית כתב דרק נקרא חוטא מצד מה שהשקיע עצמו בגנות עד שהוא צריך לישב בתענית[8].
בשל"ה בפרשתן (אות כ"ג) תי' דאף שמואל מודה במי שפגם באיזה עבירה קלה או חמורה דודאי צריך לסגף עצמו, ורשאי להחמיר להתענות, ודברי שמואל לא נאמרו אלא במי שהוא חסיד טהור וקדוש ולא טעם טעם חטא, איש כזה לא יתענה, אבל מי שנפגם יתענה ויתענה. וכן בנזיר כשאיש טהור ונקי מחטא מזיר עצמו בנזירות רק כדי לקדש את עצמו בתוספות קדושה, לפי דעת שמואל יהיה חוטא. אבל אם הזיר את עצמו בשביל איזה פגם שבו, או לעשות גדר בשביל איזה פירצה שראה קלקולים, אזי מצוה עביד[9].
והנה, מדברי הר"מ מבואר דלא כדברי תוס' הנ"ל, וס"ל בדעת ר"א הקפר דנזיר טהור חוטא גמור הוא וליכא מצוה בזה, יע' בהל' דעות (ג' א') וז"ל, שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיו"ב דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כו', גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה וכו', עכ"ל. הרי דס"ל דאף נזיר טהור מקרי חוטא וכש"כ היושב בתענית. וכן דייקו האחרונים מדברי תוס' בסוטה הנ"ל שלא תירצו כדבריהם בכ"מ דהמצוה רבה על החטא, אלמא דס"ל דחוטא גמור מקרי.
ומעתה, הקשה בלח"מ דקשה לדעת הר"מ שתי קושיות ותירצום התוס', ואין תירוצם עולה לדעת הר"מ, דהם הקשו היאך אמר שמואל סבר דנקרא חוטא כר"א הקפר והא איהו גופיה אמר בפ' החובל דהיושב בתענית מותר, ועוד הקשו דמכמה סוגיות מוכח דר"א הקפר אפילו בנזיר טהור קאמר, ואילו בריש נזיר אמרינן איפכא דנזיר טהור לאו חוטא הוא, ותירצו דהא דאמרינן דלא הוי חוטא היינו שמצוה גדולה מן העבירה, ומ"מ קצת חטא יש וכו'. וידוע שאין תירוץ זה שייך לדעת הר"מ שסובר שאסור להתענות (ולהזיר), ולפי תירוצם מצוה ומצוה יותר מן העבירה, וא"כ הדרא קושית תוס' לדוכתא.
ולכן יישב לדעת הר"מ דהא דמשמע דר"א הקפר ס"ל דאף נזיר טהור אקרי חוטא אסמכתא בעלמא הוא, דעיקר קרא מיירי בנזיר טמא. וסוגיא דפרקא קמא דנזיר דקאמר דמקרי "נאה" אף על גב דמדרבנן עבד איסורא מ"מ כיון דמדאורייתא לא עבד איסורא קרי ליה נאה. והשתא א"ש קושיא דשמואל אדשמואל, דמאי דאמר שמואל בתענית (יא.) דהיושב בתענית נקרא חוטא היינו מדרבנן, ולהכי קאמר בסוגיא דהחובל דחייל עליה שבועה משום דהוי מדרבנן ושבועה חלה על איסור דרבנן, עכת"ד.
וכתבו האחרונים דתירוצו דחוק, בפרט איך נקרא הנזיר "נאה" אם עבר אאיסור דרבנן כשהזיר עצמו[10]. ועוד העירו מדברי הר"מ גופיה בסוף הל' נזירות (י' י"ד) וז"ל, האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיו"ב הרי זה רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא, אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח וכו'. אלמא דמודה הר"מ דאין הנזיר חוטא בכל גוונא.
ובקרן אורה (תענית שם) ומעשה רקח (הל' דעות שם) כתבו לדייק ממש"כ הר"מ בהל' דעות ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ומשמע מדבריו דלא מיקרי חוטא אלא היושב בתענית תמיד, אבל אם יושב בתענית לצורך תשובה על איזה חטא או על איזה צרה דרך טובה הוא, ולפי"ז לא תיקשי מפ' החובל, דהתם ביושב בתענית לאיזה צורך מיירי, ובזה לא נקרא חוטא[11], עכ"ל. ועדיין קשה, דגבי נזיר משמע דאף באקראי מקרי חוטא גמור, דלא הזכיר הר"מ דדוקא בתמידית אסור להזיר, וא"כ במאי קמיירי הך דריש נזיר דהאומר אהא נאה לאו חוטא הוא, וכן הך דהרואה סוטה כו' דמצוה הוא, וצ"ע.
ולכן נראה בדעת הר"מ כמש"כ כמה אחרונים[12] דכל דהזיר לש"ש ודרך קדושה, כגון שלא לבוא לידי עבירה ע"ד הך מעשה דשמעון הצדיק בנדרים (ט:) יע"ש[13], וכגון הרואה סוטה בקלקולה, נקרא קדוש ואיכא מצוה בהכי, וכגון שכתב הר"מ בהל' נזירות, וכל הנודר סתם ומתוך כעס וכיוצא בזה ה"ז חוטא, וזהו שכ' הר"מ בהל' דעות דלהזיר עצמו לסיגוף בעלמא נקרא חוטא[14].
ובמרומי שדה בסוטה שם כתב וז"ל, ולי נראה דנזיר בא לתכלית גדול להשיג רוח הקודש ומעלה גדולה, שהרי הכתוב קראו קדוש כו' מיהו אין כל אדם זוכה לכך, ומי שמנזר עצמו ואינו בא לידי מעלה זו ודאי ה"ז חוטא אפי' הוא טהור[15], אבל מי שבא ומשיג המעלה אינו חוטא כלל שהרי כדאי הוא לו ולא מקרי מצער את הגוף כלל. אבל מי שנעשה טמא אפי' באונס מ"מ יש חשש דלמא אתי למעבר על נזירותו וא"כ ודאי חוטא מקרי[16], ובזה ניחא הכל, דר"א הקפר אמר בנזיר טמא ודאי, ובנזיר טהור לפי מה שהוא אדם, והא דאיתא בנזיר שקורא עצמו נאה הי' שכסבור הוא שראוי לכך הוא נאה בודאי[17]. ויע"ש שמחלק עד"ז בתעניות, דיש המקבל ע"ע תענית משום תשובה, ויש שמתענין לצער עצמם. וביאר בעמק הנצי"ב דלא תקשי מהא דפריך בתענית לשמואל והא איקרי קדוש, דאין לומר דקאי אנזיר דרך קדושה ושם שמים דזה ילפ' מקרא ד"קדוש הוא לה'" בנדרים (ט:), ואילו הכא פריך מקרא קדוש יהיה גבי גידול פרע.
וע"פ זה ביאר הגרי"פ (מ"ע ק') דמי שמקבל ע"ע נזירות יש לו מצוה לקיים נזירתו באופן שיהיה לשם שמים כדי שלא יהא חוטא, ולכן יש מקצת ממוני המצות דמנו מצות עשה של נזירות.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]וכן מבואר בסוטה (טו.) ובתוס' שם.
[2]נזיר שם, ב"ק שם, תענית שם, בשינוי לשון קצת.
[3]ובבאר שבע ריש סוטה כ' דליכא ראיה כ"כ מכאן דדלמא ר"ל יפרוש עצמו מן היין בלא נדר. ושו"ר שכ"כ בריב"א עה"ת כאן. ולדידי צ"ע, דהלא מהאי טעמא סמכינן מס' נזיר למס' סוטה כדאיתא התם בהדיא. ובשפ"ח כאן כתב דליכא ראיה מכאן דמצוה לידור די"ל דמיירי דוקא ביין המשכר, אבל ביין חדש דאינו משכר מקרי חוטא.
[4]ויע"ש שדן דדלמא יש לחלק דשאני נזיר ותענית מעשה דוחה ל"ת דכאן לא רמי עליה חיובא להזיר עצמו ולישב בתענית יע"ש.
[5]ובנזיר (ג.), ובעמק הנצי"ב בספרי כאן.
[6]עמק הנצי"ב שם, ועוד.
[7]על תי' קמא לכאורה יש להקשות מהא דכל הרואה סוטה כו' דאלמא דמצוה היא, ועל תי' ב' ילה"ק בשו"ט בתענית הנ"ל.
[8]ומסתמא יש ליישב כן גבי נזיר ג"כ, אלא דילה"ק מסוגיא דתענית כנ"ל, וכן צ"ע מעיקר המימרא דמשמע דהחטא הוא על שציער עצמו מן היין.
[9]ויע' בשו"ת זרע אמת (סי' פ"ט) שתמה על דבריו, דהא אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, וא"כ לדבריו לא שייך הך איסור לישב בתענית ולהזיר בנזירות.
[10]וע"ע מש"כ הפר"ח בס' הליקטים שם שתי' דנזיר טהור אינו נקרא חוטא לגבי נזיר טמא. וגם בזה צ"ע דא"כ אמאי מקרי "נאה".
[11]ויע' בהעמק שאלה (ס"ז ח').
[12]כאו"א בלשונם, יע' בשו"ת זרע אמת (סי' פ"ט), מרומי שדה סוטה (טו.) ונזיר (ג.) ועמק נצי"ב כאן, באר בשדה כאן, ביאור הגרי"פ על רס"ג (מ"ע ק'), עבודת דוד (הל' דעות שם), וע"ע ס' סדר משנה באורך.
[13]ויע' בפי' הרא"ש (י.) דדוקא בכה"ג טהור וקדוש, אבל שאר אדם חוטא הוא דמתחרט. ולפי"ז נראה בדעת הר"מ דהא דקאמר הגמ' שם דר"א הקפר ושמעון הצדיק בשיטה א' הן דנזיר חוטא הוא, ופי' הר"ן ל"ד דהא שמעון הצדיק בנזיר טמא קמיירי ור"א הקפר אפי' בנזיר טהור קמיירי, לעולם שיטה א' ממש הן לדעת הר"מ, דלשניהם רק בנודר דרך קדושה ולש"ש לא מקרי חוטא, וכן פירש בשו"ת זרע אמת שם ועמק הנצי"ב שם.
[14]ואולי ה"נ ס"ל לתוס' דמיירי שמואל דוקא כשהזיר לשם שמים, וכמש"כ דמצוה לידור כדאמר' כל הרואה סוטה כו' אלמא דדוקא בכה"ג איכא מצוה, ובזה כתבו דאעפ"כ מקרי חוטא לשמואל ור"א הקפר.
[15]ובזה פליגי אמוראי בתענית אם נקרא קדוש או חוטא.
[16]ובעמק הנצי"ב שם כ' בדרך אחרת בזה יע"ש.
[17]אלא דהק' ע"ז (בנזיר) דלא ה"ל להגמ' התם לחלק בין נזיר טמא ונזיר טהור אלא לומר דה"מ דנזיר טהור הוי חוטא הי' בסתם אבל הכא דעשה לש"ש לא הוי מילתא דעבירה. ואילו לדברי תוס' ה"ק נהי דהוי מילתא דעבירה כדס"ד, מ"מ בנזיר טהור לאו חוטא הוא כיון דהמצוה רבה עליה.
