ביכורים ותלמוד תורה אין להם שיעור

ביכורים ותלמוד תורה אין להם שיעור

במשנה במסכת פאה (פרק א משנה א) למדנו: "אלו דברים שאין להם שיעור הפיאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה. ומיד אח"כ שנינו: "אין פוחתין לפאה מששים". כלומר אע"פ שאמרו שאין להם שיעור, מכל מקום חכמים חייבו לתת פאה אחד משישים.

לפי זה מסתבר שכך הוא גם בביכורים, ואכן כך אמרו בירושלמי ביכורים פרק ג הלכה א:

"תני (גירסת הר"ש: רבי שמעון) הבכורים אחד מששים. תני רבי ישמעאל הבכורים אחד מששים".

אלא שיש להקשות על זה מהמשנה בביכורים (פרק ב משנה ג):

"יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בבכורים, שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן ויש להם שיעור... הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שאין כן בבכורים".

לתרומה אין שיעור מדאורייתא, ועל כרחך מה שאמרו במשנה שתרומה בשישים הוא מדרבנן, ואם כן קשה, מה ההבדל בין תרומה לביכורים הרי לשניהם אין שיעור מדאורייתא ויש שיעור מדרבנן.

המאירי (חגיגה דף ז ע"א) והרע"ב (בפירוש המשנה ביכורים פ"ב מ"ג) כתבו שלפי המשנה לבכורים אין להם שיעור אפילו מדרבנן, וזו מחלוקת. אך דבריהם קשים כי בהמשך אותה משנה בביכורים איתא: "תרומת המעשר שוה לביכורים בשתי דרכים ולתרומה בשתי דרכים. ניטלת מן הטהורה על הטמאה ושלא מן המוקף כביכורים, ואוסר את הגורן ויש לה שיעור כתרומה". וצריך להבין מהי נטילה מן הטהור על הטמא בביכורים, הרי בכורים אינם טובלים את הפירות כמפורש במשנה זו, וכיון שאינו מביא ביכורים טמאים למה צריך להפריש עליהם מהטהור. אלא ודאי משמע שצריך להפריש אחד משישים של מה שביכר, וכאשר חלק ממה שביכר נטמא אנו אומרים שיכול להחשיב את החלק שטמא כהביכורים שמהם מפריש שישים. ואכן הרמב"ם (הלכות ביכורים פרק ב הלכה יז) פסק "מדבריהם צריך להפריש אחד מששים", ואם המשנה סוברת שאין לביכורים שיעור לא היה פוסק כברייתא נגד המשנה.

הגר"א מתרץ בדרך אחרת. ולהבנת דבריו יש להקדים מה שאמרו בביכורים פ"ג (משניות י, יא) "ר"ש אומר שלש מדות בבכורים: הבכורים, ותוספת הבכורים ועיטור הבכורים. תוספת הבכורים מין במינו.... תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ופטורה מן הדמאי, ועטור הבכורים חייב בדמאי. אימתי אמרו תוספת הבכורים כבכורים בזמן שהיא באה מן הארץ, ואם אינה באה מן הארץ אינה כבכורים".

ועל פי זה כתב הרמב"ם הלכות ביכורים פרק ב הלכה יח:

"הפריש בכוריו, וחזר והוסיף עליהן או עטרן הרי התוספת כבכורים, בד"א כשהביא מא"י אבל אם הביא מעבר הירדן או מסוריא אינה כבכורים, ואף על פי שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה, ואין מעטרין את הבכורים בכל מקום אלא משבעת המינים".

על פי זה כתב הגר"א בשנות אליהו (פירוש הארןך לפאה א, א וכן בביכורים ג, א):

"י"ל הא דאיתא בירושלמי השיעור בביכורים עד שישים הוי תוספת ביכורים, דחשיב בפ"ג שלש מידות בביכורים, פירוש הביכורים הם עיקר הבכורים רואה תאנה שבכרה וכו', ויש לה דין ביכורים אף שלא נתן אלא רק התאנה לבד, ומה שמוסיף עד שישים הוי תוספת ביכורים, והכי פירושה שהתרומה יש לה שיעור מדרבנן (כלומר אחד משישים), ואם פיחת משיעור שתקנו חכמים עדיין התרומה בטבלה וצריך להוסיף עוד עד השיעור, ומה שמוסיף יש לה דין תרומה. אבל בביכורים אף שלא נתן התוספת אינו מעכב, ומה שמוסיף אח"כ אין לה דין ביכורים רק דין תוספת ביכורים, וכשבא מחוצה לארץ אינו כביכורים כדאיתא בפ"ג".

ואם כן לפי הגר"א מתורץ איך אמרו שלביכורים אין שיעור דהכוונה היא שאין לו דין של ביכורים ממש אלא דין של תוספת ביכורים, בניגוד לתרומה שכל עוד שלא נתן שישים כל מה שנותן יש לו דין ממש של תרומה, ובלי שיתן את התוספת לשישים ישאר בטבלה. ונראה שאין כוונת הגר"א לומר שכל דין תוספת ביכורים נאמר רק עד שישים, אלא שאדם יורד לתוך שדהו ומסמן רק תאנה שביכרה, וכשקוטף מוסיף עליה עד שישים משדהו ויש לתוספת זו דין של תוספת ביכורים בלבד, ומכל מקום גם אם יוסיף יותר משישים יקרא תוספת ביכורים.

ויש סמך להגר"א מירושלמי בפאה א, א:

"הפיאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן. הביכורים והראיון אין שיעור לא למעלן ולא למטן (וכן הוא לפנינו בתוספתא). אית תנא תני הפיאה והביכורים והראיון אין להם שיעור לא למעלן ולא למטן. מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים. מאן דמר הפיאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן 'מה שנתן נתן חזר והוסיף חייב במעשר עד שעה שישלים'. מאן דמר הפיאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן מה שנתן כבר נפטר, חזר והוסיף חייב במעשרות".

גירסא זו אינה מובנת, כי יוצא ממנה שאין הבדל לגבי מה שמוסיף בפעם השניה לגבי חיוב מעשר בין אם אנו אומרים שאין לפאה שיעור ובין אם אנו אומרים שיש לפאה שיעור, והגר"א כתב שיש לגרוס "מה שנתן נתן, חזר והוסיף פטור במעשרות עד שעה שישלים".

ומעתה מובן שפיר מה שכתב הגר"א לפרש במה שאמרו במשנה בביכורים פ"ב שרק לתרומה יש שיעור בגלל שמה שמוסיף עליה גם הוא יחשב תרומה, שכן בביכורים מה שמוסיף לאחר שקבע בתחילה פחות משישים אינו כביכורים וחייב במעשר, וזה יקרא שאין לביכורים שיעור, כשם שבפאה אם אנו אומרים שאם התוספת להשלמה אינה פטורה ממעשרות, דבר זה מחשיב אותה כאין לה שיעור, כי כדי להדגיש את חשיבות המיעוט שנתן בתחלה, אמרו שגם כשמוסיף לשיעור שישים הוא כבר אינו ביכורים גמורים, ודינו כתוספת ביכורים חייבת במעשר.

ובזה מיושב קושי נוסף. דהנה מפשט המשנה בביכורים הנ"ל עולה שתוספת ביכורים פטורה רק מדמאי, אבל בברייתא המובאת שם בירושלמי כתוב שפטורה גם מודאי, ולכאורה כוונת התוספתא שכך גם דעת המשנה, ומה שנקטה המשנה רק פטור מדמאי, הוא אגב סיפא שבא לחדש שעיטור ביכורים חייב גם בדמאי. וכן נוקט הר"ש. אבל הרמב"ם פסק שהתוספת פטורה רק מדמאי. ולפי האמור מובן שפסק כך לפי שהבין כמו שכתב הגר"א שהמשנה האומרת שאין לביכורים שיעור בהכרח סבורה שתוספת הביכורים לשישים היא דין שונה לגמרי וחייבת במעשרות.

נמצא שלפי המשנה בביכורים אין לו שיעור יותר מאשר בתרומה, כי בהם גם אם מוסיף אינו חלק מהמצוה הראשונה, ואינו ביכורים דאורייתא אלא הוא דין בפני עצמו. ודבר זה מדגיש את חשיבות המצוה הראשונה שסימן כשירד לשדהו בתחילה.

את העיקרון של חשיבות המיעוט בהיות דינו נפרד ממה שמוסיף אנו מוצאים גם בתלמוד תורה כפי שכתב הגר"א בשנות אליהו (פאה פ"א מ"א):

"ותלמוד תורה נמי אין לה שיעור לא למטה ולא למעלה דכתיב והגית בו יומם ולילה ואם כן אין לה שיעור למעלה. ולמטה נמי דפעמים בתיבה אחת פוטר. והא דאיתא בגמרא (מנחות צט ע"ב) קרא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, לא בא לאפוקי שאינו יוצא בתיבה אחת, אלא קריאת שמע הוא חיוב על כל אחד לקרות שחרית וערבית, ועל זה אמר ושאם קרא כו' אז אפילו תיבה אחת אין צריך ללמוד ויוצא בקריאת שמע. והא דכתיב והגית וכו' כיון שיוצא בתיבה אחת היינו דאילו לא הוי כתיב והגית הוא אמינא שאינו צריך אלא תיבה אחת ולא יותר אף שיש לו פנאי ללמוד לכך נאמר והגית וכו' לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה, אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ שהוא גם כן מצוה אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת. ונקט התנא הא דאין לתלמוד תורה שיעור למטה להורות שצריך האדם מאד מאד לחבב את התורה דבכל תיבה ותיבה שלומד בה היא מ"ע בפני עצמה, והראיה שיוצא בתיבה אחת מצות לימוד התורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. והכלל בזה שאין מבטלין תלמוד תורה אפילו למצוה אם יכולה להעשות על ידי אחרים. והשכל מחייב בזה מפי שכל תיבה ותיבה בפני עצמה הוא מצוה גדולה והיא שקולה נגד כולם, אם כן כשלומד למשל דף אחד מקיים כמה מאות מצוות, ואם כן בודאי טוב יותר לקיים מאה מצוות ממצוה אחת. רק כשאי אפשר לקיים על ידי אחר, אזי רשאי לבטל, ולזה שונה התנא הא דתלמוד תורה אין לה שיעור למטה להורות כנ"ל, או כשצריך לאכול שהוא גם כן מצוה ולולא זאת לא היה לנו פנאי לעשות איזה מצוה או לאכול דכתיב והגית בו יומם ולילה, לכך משמיענו דלפעמים אף בתיבה אחת יוצא".

החפץ חיים בספרו בפתיחה (עשין) כתב שהגר"א למד כן מהירושלמי, וצריך להבין הרי הגר"א רק אומר זאת כפירוש למשנה. ונראה שהוא משום שבתחילת דברי הגר"א בפירושו לפאה הביא את דברי הירושלמי דכל אלו השנויים אין להם שיעור לא למעלה ולא למטה הם דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בתוספות מצוה, ולכן מסיים שם הגר"א נמי אמרינן שדומה לביכורים ולמצוות האחרות שהוזכרו שם, ובביכורים אנו לומדים מהירושלמי דחשיב כאין לו שיעור אף שגם ביכורים בשישים משום דאמרינן שאם קבע ליתן פחות משישים, כל מה שיוסיף על זה כבר לא יחשב כחלק מאותה מצוה ראשונית, ויש בתוספת מצוה, והיינו שכדי להדגיש את חשיבות המצוה אמרו שיחשב לו מצוה אף בכל דבר שנותן אף בפחות משישים. וכעין זה כאן אמרו שכבר יצא ידי חובה לגמרי במילה אחת של תורה שאמר. והצד השוה הוא שענין זה נאמר כדי להדגיש את חשיבות המצוה.

ויש להסביר עוד בזה שדימו במיוחד ביכורים ללימוד תורה, כיון שהיא ניתנה ביום הביכורים שהוא ביכורי קציר חיטים, וכתבו בתיקוני זוהר (תקונא שתין ותשע) "חטה דאורייתא דאיהי מלגאו כ"ב אתוון דאורייתא, דסלקין לחושבן חט"ה". ובשפתי כהן (דברים פרשת עקב) כתב "חיטה ושערה, בגימטריא תרי"ג".

וענין זה מתפרש יפה על ידי תלמודה של ארץ ישראל, כי בארץ ישראל יוצא אדם לעבודתו וגם זה ייחשב לו מצוה כמי שמניח תפילין, כמפורסם מדברי החת"ס על כך שבועז ראש הסנהדרין היה קוצר חיטים בשדה, וצריכים העובדים לדעת שמעט לימוד יחשב כמצוה של כל היום כשהם עוסקים בבניה של הארץ, אך יחד עם זאת כל רגע פנוי שיש עליהם להקדיש ללימוד התורה שערכה עצום, וכשם שישוב הארץ שקול כנגד כל המצוות כך לימוד תורה, וכל מילה של תורה היא מצוה, כשם שבביכורים גם חיטה אחת תחשב לביכורים, ושניהם נחשבים דבר שאין לו שיעור, ויצא אפילו במעט בגלל חשיבותם, אך יחד עם זאת כשיכול יוסיף ככל שיוכל.

  1. הברייתות שאומרות שיעור ביכורים אחד משישים סותרות לכאורה למשנה.

  2. מהירושלמי בפאה מוכח שהביטוי "אין לו שיעור" יכול להאמר גם כשיש שיעור של שישים אם חכמים תקנו שכאשר אדם נותן פחות מזה, כבר הושלמה מצוותו ומה שנותן אח"כ לא יחשב כעיקר המצוה. ונראה שכן הוא בביכורים כפי שכתב הגר"א.

  3. גם בתלמוד תורה אנו מוצאים שכל מילה נחשבת למצוה שלמה בפני עצמה, וזה בא ללמדנו על חשיבות המצוה.

  4. השואת ביכורים לתלמוד תורה מלמדת את העוסקים בעמל יישוב הארץ על הערך הגדול של כל מילה של תורה שהם אומרים, ומחזקת אותם הן בעמל יישוב הארץ והן בלימוד התורה.

![endif]--![endif]--

![endif]--

![endif]--![endif]--![endif]--

![endif]--![endif]--

המלצת העורך
ארכיון
Archive
תגיות
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

זמני התפילות במכון

ימים א' – ה'

שחרית 6:15
ראש חודש 6:00

מנחה

מנין ראשון 13:15,

מנין שני 20 דק' לפני שקיעה

ערבית

מנין ראשון 20 דק' אחרי שקיעה,

מנין שני 19:00

מנין שלישי 21:00

 

צור קשר

 

ת.ד. 1613 קרית ארבע 9010000

טל  02-9964722

פקס 02-9963253

מייל marabanim@gmail.com

waze.png