פרשת בחוקותי

בס״ד

השבת מסיימים לקרא בתורה את ספר ויקרא: והמעיין בכתוב מוצא תופעה המעוררת תמיהה, כי לכאורה יש לספר הזה סיום כפול. הרי הפסוק האחרון של הספר (פרק כ״ז פסוק ל״ד) אומר : ״אלה המצוות אשר ציווה ד׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני״; אבל גם הפרק הקודם (פרק כ״ו) מסתיים בנוסח דומה ואף רחב וחגיגי יותר שנאמר שם (פסוק מ״ו):״אלה החוקים והמשפטים והתורות אשת נתן ד׳ בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה״.

יתכן שנוכל להבין את התופעה הספרותית המוזרה הנ״ל אם נשים לב לתוכנו של הפרק האחרון (כ״ז) של ספרנו.

באותו פרק מדובר על האפשרות שאדם מיוזמתו ובנדיבותו יקדיש ממון או רכוש לאוצר המקדש, ולמרות שהרצון הזה ביטוי הוא של בחירה חופשית, ללא צו אלוקי, הכסף הזה מתקדש על ידי דיבורו של אותו האדם הפרטי ומתקבל למטרת שיפוצו וצרכים אחרים של מקדש ד׳ במסגרת הלכתית —תורנית מלאה. ורישומם של פרטי אותה מסגרת מסתיים בהכרזה שאף אלו מצוות שנתנו לנו בהר סיני. לאחר האבחון הזה נפנה תשומת ליבנו לפתיחת ספרנו ונמצא ששלושת פרקי הספר הראשונים מתייחסים לקורבנות רשות של היחיד בישראל בלבוש של קורבן עולה או מנחה או שלמים. גם פרטי יזמות אלו נכנסים למסגרת הלכתית —תורנית מלאה על אף שהבאתם היא בנדיבות ולא כמצווים ועושים. יוצא, אם כן, שספר ויקרא ממנו נפרדים אנו השבת , לפסק זמן מסוים, למרות היותו כולל ברובו חוקים ומשפטים ותורות היוצרים מחויבות בלתי מתפשרת, ושדרכה נהפכנו להיות בני ברית עם בורא עולם ; בכל זאת גם בפתיחתו וגם בסיומו הוא מגלה פתיחות לחופש הביטוי וליזמות ולנדיבות של היחיד בישראל בעבודת ד׳.

אמנם נכון הוא שהתורה ניתנה לאומה הישראלית להתקיים כולה כציבור מלוכד ואין היחיד יכול לקיים לבדו את כל מצוות התורה; ועל כן נאלץ הוא לכלול את עצמו בתוך הכלל ; ואף על פי כן אין הוא בגלל מציאות זאת מאבד את ערכו וחשיבותו בתור יחיד העובד את ד׳. נדמה שפתיחותו וסיומו של ספר ויקרא מוכיחים אמת זאת ואף מחזקים את תפיסת חז״ל האומרת בארמית ״רחמנא לבא בעי״ (מסכת סנהדרין דף כ״ו עמ' ב׳ ) פירוש= הקב״ה מבקש את ליבו של האדם ולא חיצוניותו.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

המלצת העורך