בס"ד
בענין "לאו דלא תכבה"
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (ו' ב'). וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים (ו' ה'). אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה (ו' ו').
פירש"י (פסוק ו') לא תכבה, המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין. הרי דס"ל דהא דכתיב שני פעמים בפרשה "לא תכבה" היינו לעבור עליו בשני לאוין.
אמנם, הרמב"ן כאן חולק על פירושו, וס"ל דאיכא ב' פרשיות נפרדות כאן עם ב' איסורים נפרדים, א' איסור לכהן שלא יכבה, וב' איסור על כל אדם שלא יכבה, וחלוקים האיסורים ביסודם, וכדיבואר.
הרמב"ן כתב (פסוק ב') וז"ל, ולפי דעתי, מה שאמר (פסוק ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, מצוה לכהנים בקיום האש, כמו שאמר (פסוק ה') ובער עליה הכהן עצים, וצוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה אם נתעצלו הכהנים וכבתה האש עברו בלאו כו'.
ומה שאמר והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה (פסוק ה'), מקרא יתר, ונדרש לרבותינו (תורת כהנים ב' ז') בכל אדם, מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה, ואפילו כבה מן המערכה גחלת אחת לוקה, בין שכבה אותה בראשו של מזבח בין שהורידה וכבה אותה למטה וכו', עכ"ל.
הרי דס"ל להרמב"ן דהלאו דלא תכבה בפסוק ו' נאמר לכהנים, והוכיח כן מדכתיב ובער עליה הכהן עצים כו' ואח"כ כתיב אש תמיד וכו'. ואף אם לא כיבו הכהנים בידים, אלא שכבתה מאליה, עברו על "לא תכבה". אלא דליכא איסור עד דתכבה כל האש של המזבח, דאילו כבו גחלת אחת ליכא איסור.
לא כן האיסור של כיבוי הנאמר לכל אדם, דהוא איסור דוקא בכיבו בידים ולא בנתעצלו וכבתה מאליה, דלא עליהם הזהרו הכתוב על קיום האש תמיד, ולכן ליכא איסור אלא בכיבו בפועל, ואף בכיבוי גחלת אחת איכא הך איסור. וודאי אף כהן שכיבה גחלת א' עובר בהך לאו, דהרי הוא בכלל "כל אדם", אלא דבכה"ג רק עובר בלאו א' מהך קרא דוהאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, ולא עובר הלאו של אש תמיד כו' לא תכבה.
והא דלא פירש הרמב"ן כפשוטו, דהנך קראי קאי על הכהנים, וכתיב "לא תכבה" שני פעמים להורות דהמכבה אש עובר בשני לאווין וכדפירש"י, ביאר בפנים יפות כאן דדברי הרמב"ן מוכרחין כפירושו מיניה וביה, והוא ע"פ מש"כ תוס' בב"מ (סא. ד"ה לעבור) גבי לאו דגזילה, דלא שייך לומר לעבור עליו ב' לאווין כיון דאינו לוקין עליו יע"ש, א"כ ה"נ דאין לוקין עליו כיון דהוי לאו שאין בו מעשה במה שנתעצלו הכהנים וכבתה האש[1]. וכי תימא דאדרבה, דשני הלאווין נאמרו על המכבה גחלת שעושה מעשה, ולוקין שמונים, אין לומר כן, דהא פשוטו דקרא משמע דקאי על הכהנים, דכתיב צו את אהרן ואת בניו כו', ובער עליה הכהן וכו'.
ונראה להוסיף ולדייק הפסוקים ע"פ דברי הרמב"ן, דמאי שנא דבלאו הנאמר לכהנים כתיב אש "תמיד" תוקד על המזבח לא תכבה, ואילו בקרא דלעיל מיניה כתיב ואש המזבח תוקד בו ולא כתיב "תמיד", ולדברי הרמב"ן אתי שפיר, דהא בפסוק ו' מיירי בלאו הנאמר לכהנים, דליכא איסור להם אלא בכיבוי כל אש המזבח, ולכן כתיב תמיד, להורות שלא תכבה לעולם, משא"כ בלאו הנאמר לכל אדם לא כתיב תמיד כיון דאפילו כבה גחלת אחת לוקה, וא"כ אפילו אם נשאר עדיין אש על המזבח בכה"ג מ"מ עובר על הלאו. ולכן דוקא אצל הכהנים דקפיד הקרא בכיבוי האש מהמזבח לגמרי כתיב תמיד, משא"כ אצל כל אדם דעובר אף בכיבוי האש היכא דליכא חסרון של "אש תמיד"[2].
עוד נפקא מינה לדינא בין הנך לאוין כתב בחי' הגרי"ז (זבחים צא:), דבלאו הנאמר לכהנים יתחייב על ההורדה עצמה מקודם המעשה כיבוי, דהא מצווין על קיום האש וליכא, ואילו בלאו הנאמר לכל אדם אינו עובר בזה עד שמכבה הגלחת ולא סגי בהורדה בעלמא, וכמדוקדק בסוף דברי הרמב"ן. וע"ע במנ"ח (מ' קל"ג). והנה, איתא בזבחים שם, אמר שמואל, המתנדב יין, מביא ומזלפו על גבי האישים. מאי טעמא, אמר קרא, ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה'. ותמה הגמ' והא קא מכבי, ומשני, כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי. ושוב הקשה איני, והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה חייב, ומשני דליכא אלא האי. איבעית אימא, כיבוי דמצוה שאני וכו'. ושוב הביא ב' ברייתות דלעולם יין לספלים, ולא לאישים, ומשני דשמואל אתיא כר' שמעון דדבר שאינו מתכוון מותר, ע"כ הסוגיא. הרי דאיכא ג' תירוצים בהך סוגיא היאך שרי לזלף יין על האישים, א' כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי, ב' כיבוי דמצוה שאני, ג' אין מתכוון לכבות ושרי לר"ש.
והקשה החלקת יואב (הובא בכלי חמדה צו אות ב') על דברי המקור חיים דס"ל דבלאו שאין בו מעשה גם דבר שאינו מתכוון אסור, דלא צריך כוונה לאיסור אלא במעשה, ובזה דבר שאינו מתכוון מותר, אבל ליכא פטור דבר שאינו מתכוון באיסור הנעשה מאליו, וקשה לדעת הרמב"ן דכהנים עוברים בלאו דלא תכבה גם בנכבה מאליו, היאך שרי לזלף ע"ג האישים משום דבר שאינו מתכוון, כיון דאסרה תורה אף בלי מעשה. ותירצו בכל"ח ובקובץ שיעורים (פסחים אות קי"ז) דכל האיסור הנאמר לכהנים אינו אלא בכיבוי אש מכל המזבח, ורק האיסור הנאמר לכל אדם שהוא במכבה בידים, בזה אמר' דאפי' מכבה גחלת א' חייב, והגמ' דזילוף מיירי בכיבוי במקצת, וא"כ ממילא אם אינו מתכוון לאיסור דלא תכבה שרי לר' שמעון[3]. ובעיקר ביאור דברי הגמ', בפשטות לדברי הרמב"ן נראה דלמסקנא חזרה הגמ' מתי' דכיבוי במקצת לא שמיה כיבוי, דהא כתב אפילו המכבה גחלת א' חייב, וכן פסק הר"מ (תמידין ומוספין ב' ו'), וא"כ כשהגמ' תי' דשמואל אתיא כדעת ר"ש דדבר שאינו מתכוון מותר, חזרה הגמ' ממה דסברה בתחילה, ולעולם כיבוי במקצת אסור, ושאני הכא דשרי משום דהוי דבר שאינו מתכוון לכבות אש המזבח. אולם, בחמדת ישראל[4] ביאר השקלא וטריא לפי הרמב"ן באופן אחר, דלעולם שני תירוצים הראשונים צריכין להדדי, דבתחילה כשתירץ דכיבוי במקצת לא שמיה כיבוי, שוב לא שייך הלאו הנאמר לכהנים, דזה גופה בא להורות דדוקא כשמכבה כל אש המזבח איכא הך לאו וכמש"נ[5], אלא דעדיין תקשי דהלא עובר על הלאו הנאמר לכל אדם דהמכבה גחלת א' חייב, וע"ז משני דכיבוי דמצוה שאני, והיינו ר"ל דבזה נימא עשה דזילוף הנסכים דוחה הלאו של לא תכבה[6]. ובהוה אמינא סברה הגמ' דליכא היתר דזילוף כשיטות הסוברים דאין עשה דוחה ב' לאוין (יע' תוס' יבמות ג:, נזיר מא:, שושנת העמקים כלל ב'). וכעי"ז כתב באור שמח (תמידין ומוספין ב' ו') בביאור השו"ט, דאיכא עשה דוהאש על המזבח תוקד בו, ובזה ודאי לא עובר בכבוי במקצת, ורק בלאו דלא תכבה עובר בכיבוי במקצת כמסקנת הרמב"ם ורמב"ן, ולכן, בהוה אמינא הקשה והא קא מכבי דהא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ומשני כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי הי' דליכא עשה, ושוב משני דכיבוי דמצוה שאני דליכא רק לאו לחודא, ואתי עשה דזילוף ודוחה לא תעשה דלא תכבה יע"ש[7].
ובאמת, לפי פירש"י דעובר בב' לאוין דלא תכבה בכיבוי האש, כתב בחמדת ישראל הנ"ל דבפשטות לפי המסקנא דקיימא שמואל כר' שמעון דדבר שאינו מתכוון מותר שוב לא קיימא כתירוץ דכיבוי דמצוה שאני, ואמאי, הא נימא עשה דוחה לא תעשה וכנ"ל, אלא דכיון דאיכא ב' לאוין לכן לא אמר' כיבוי דמצוה שאני, עכ"ד.
ולפי"ז יש לפלפל בביאור השו"ט, דמעיקרא מאי קסבר כשמשני כיבוי דמצוה שאני, וי"ל דהך תי' ס"ל כדעות דעשה דוחה ב' לאוין, ומסיק דאין דוחה, ולכן הוצרך לומר דרק משום דס"ל כר"ש דדשא"מ שרי לכן זילוף באישים שרי, א"נ י"ל דבהוה אמינא סבר כדעת הרמב"ן דליכא כאן אלא לאו א' הנאמר לכל אדם, ולכן עשה דוחה לא תעשה, ומסיק דלעולם איכא ב' לאוין, וכדעת רש"י דכפל הלאוין של לא תכבה, ולית ליה לגמ' במסקנא החילוק הלאוין שכתב הרמב"ן דלאו א' נאמר לכהנים ולאו א' נאמר לכל אדם, כ"ז י"ל בדרך פלפול.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]ותו כתב דה"ל לאו הניתק לעשה כיון דכתיב אש תמיד תוקד וכו', א"כ בעמוד והדלק קאי.
[2]אלא דיש לעיין מהא דלא הזכיר "תמיד" בפסוק ב' אע"ג דהתם מיירי בכהנים, וי"ל.
[3]והא דלא סגי בתי' דכיבוי במקצת לא שמיה כיבוי, היינו כמו שיבואר לקמיה, או משום דעתה חזרה הגמ' מהך תי' וס"ל דגם כיבוי במקצת שמיה כיבוי, א"נ דהתם מיירי בלאו הנאמר לכהנים, ועדיין איכא איסור הנאמר לכל אדם, א"נ דהתם אינו מתיר אלא העשה ולא הלאו.
[4]לבעל הכל"ח, קונטרס נר מצוה חלק הלאויין (אות כ"ג).
[5]ויש לדייק כן ברש"י שכתב דלא קפיד קרא אלא אאש תמיד תוקד על המזבח, ולפי מש"נ הך קרא נאמר לכהנים לכ"ע.
[6]וצ"ע, דאם כן מאי קמקשה מהמוריד גחלת וכיבה דחייב, הא נהי דליכא הלאו הנאמר לכהנים מ"מ עדיין איכא לאו הנאמר לכל אדם, וליכא מצוה בכה"ג, ושפיר חייב על כיבויו, וצ"ע.
[7] גם בזה צ"ע כנ"ל דלפי דבריו מאי קמקשה מהמוריד גחלת וכיבה חייב, נהי דליכא העשה בכיבוי במקצת מ"מ הא איכא לאו ושפיר חייב על כיבוי במקצת דהא ליכא מצוה בהוריד גחלת וכיבה, וצ"ע.
