פרשת וישב

בס"ד

חיי אברהם

פרשת וישב תשע"ט

בענין "דין בן נח או ישראל קודם מ"ת"

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ (ל"ח י"א)

ופירש"י כלומר דוחה היה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו, כי אמר פן ימות מוחזקת היא זו שימותו אנשיה[1]. והקשה הרמב"ן וז"ל, ולא ידעתי למה יתבייש יהודה המושל בדורו מן האשה הזאת ולא יאמר אליה לכי לשלום מביתי, ולמה יטעה אותה, והיא אסורה לשלה, כמו שאמרו (יבמות סד:) בנשואים בתרי זמני הויא חזקה וכו'. ותירץ שהיה שלה ראוי ליבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו, אין לאחד מהם שתים עשרה שנה, וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו אז יתננה לו לאשה וכו'.

ובנודע ביהודה (מהדו"ק אבה"ע סי' י') תי' קושית הרמב"ן וביאר הקרא באופן אחר, דזה פשוט דבאיסור אזלינן בתר רובא ובסכנה לא אזלינן בתר רובא וכדאיתא במסכת חולין (י.), ולדעת ר"מ דחייש למעוטא קטן אסור לייבם שמא ימצא סריס (יבמות קיט.) אלא דקיי"ל כרבנן דאזלינן בתר רובא, ובעובדא דתמר שהיה שלה קטן שם נזדמנו שניהם איסור וסכנה וחדא תליא באידך, אם הוא סריס אין כאן מצות יבום ויש כאן איסור אשת אח וגם סכנתא דקטלנית, ואם אינו סריס יש כאן מצות יבום וממילא ליכא סכנתא (משום שומר מצוה לא ידע דבר רע[2]). והורה יהודה כהלכה שצריכה להמתין עד יגדל שלה לדעת שאינו סריס, ואף דלענין איסור אזלינן בתר רובא, מ"מ פן ימות וכו', ולענין סכנה חיישינן למיעוט, וממילא לא דחה אותה בקש, והורה כתורה[3], עכת"ד הידועים והנפלאים. וראיה לדבר, דלא חייש יהודה לשמא ימצא סריס בעצם ואזל' בתר רובא, מהא דייבם אונן, והא כתב המהרש"א (סוטה י.) ועוד דאונן היה קטן, חזינן דסמך ארובא ולא חייש לשמא ימצא סריס ואין כאן עדיין סכנת קטלנית. והוקשה לי מדברי הנודע ביהודה (תניינא אבה"ע סי' מ"ב מבן המחבר) שכתב דרק בישראל אזלינן בתר רובא, אבל לגבי ב"נ לא ידעינן דנילך אחר רובא וממילא חיישינן לחומרא למיעוט דשכיח. והביא דשוב מצא כן בפמ"ג (יו"ד ריש שער התערובות חקירה ג', וביו"ד סי' ס"ב).

ובזה יישב קושית השאגת אריה (סי' מ"ט) במה שפסק הר"מ (מלכים פ"ח) שבני קטורה חייבים במילה והואיל ונתערבו בני ישמעאל בבני קטורה כולם חייבים במילה. וצ"ע מדברי הר"מ בהל' איסורי ביאה (י"ב כ"ה) דגר עמוני ואדומי ומצרי ומואבי מותרין לבוא בקהל בזה"ז כיון דעלה סנחריב ובלבל האומות, וכל דפריש מרובא פריש, וחזקתו שפירש מן הרוב שהם מותרין לבוא בקהל, ואיך פסק הרמב"ם דנתחייבו הכל במילה שמא מבני קטורה הם, הא סנחריב בלבל כל האומות ולא נשאר אומה במקומה וכל דפריש מרובא פריש דלאו מבני קטורה הם. וכתב לתרץ ע"פ הנ"ל, דגבי מצרי ואדומי שנתגיירו מותרים לישא בת ישראל הואיל ובלבל סנחריב כל האומות ואזלינן בתר רובא ומותרים לבוא בקהל דכיון דכבר נתגיירו יש להם כל דין ישראל וגבי ישראל אזלינן בתר רובא, משא"כ לענין חיוב מילה בדין ב"נ דיינינן להו, שפיר פסק הרמב"ם דכולם צריכין למול מספק שמא הם מבני קטורה דחייבין במילה הואיל ולגבי ב"נ לא אזלינן בתר רובא וחיישינן למיעוטא להחמיר שמא הם מבני קטורה עכ"ד[4]. ומעתה ק"ל במה שכתב דלא חיישינן בשלה שהוא סריס כיון דאזלינן בתר רובא, ורק משום חשש קטלנית חיישינן למיעוטא ולכן אמר יהודה פן ימות, תיפוק ליה דקודם מ"ת דין בן נח אית להו, וא"כ גם באיסור חיישינן למיעוטא שמא ימצא סריס אף לרבנן דר"מ כיון דבב"נ לא גלי לן קרא דאזל' בתר רובא, ומהאי טעמא לא רצה אביו שייבם אותה דהא אין כאן מצוה בקטנותו, ולא מדין קטלנית, ומאי קאמר פן ימות וכו', והל"ל פן ימצא סריס, וצ"ע[5].

והנראה ליישב ע"פ מש"כ בפרשת דרכים (דרוש א') דפליגי רבוותא קמאי ובתראי אם קודם מתן תורה יצאו ישראל מכלל בני נח לגמרי או לא יצאו אלא להחמיר ולא להקל. וביאר דבזה גופא פליגי יוסף והשבטים בריש פרשתן וכדיבואר.

ובהקדם, הנה ברש"י (ל"ז ב') מובא דברי המדרש דיוסף הגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ורבו הפירושים במאי פליגי.

בשל"ה (דרך חיים תוכחת מוסר אות נ"ז) כתב דאאע"ה עשה ספר יצירה, ומסרו ליצחק, ויצחק ליעקב, והוא לבניו המיוחסים כי אין מוסרין סתרי תורה אלא למיוחסים שבכל דור, ולכן לא מסרו לבני השפחות, ומצינו בסנהדרין (סה.) דר' חסדא ור' הונא בראו עגלא תילתא בכל ערב שבת ע"י ספר יצירה בצירוף שמות. ובודאי אי"ז צריך שחיטה ומותר לאכלו חי. וכך עשו השבטים ולא ידע יוסף וסבור שנולד, וזהו לישנא דבתם רעה, הוא מוציא שקר, דהם עשו כדין. וביאר עפ"ז המשך המדרש, דאיתא שם בגמ' דרבא ברא גברא ע"י שמות, והשבטים בראו נקבה, ויוסף לא ידע, וסבור שהיא אשה הנולד, והודיע ליעקב אביו שחשודים על עריות. וכשעסקו השבטים בצירוף סודות אלו ורצו להתחבר אליהם בני השפחות, אמרו השבטים אתם בני השפחות, וכוונתם היתה לשם שמים, כי לא נמסרו אלו העניינים אלא למיוחסים שבדור הזה. ויוסף לא ידע זה, וסבר שהיו מזלזלים בכבוד אחיהם לקרוא אותם עבדים, ובא והגיד לאביו. הרי לך כי השבטים היו צדיקים, וגם יוסף הוא צדיק יסוד עולם, עכת"ד, יע"ש.

ובמזרחי כתב שיוסף היה טועה בדין, והיה דן אותם שעשו שלא כדין, והוא שהשבטים היו חותכים בשר מבית השחיטה בעודה מפרכסת, ומניחין אותה עד שתמות, ויוסף היה סבור שכיון שחותכין אותו בעודה מפרכסת יש בו משום אבר מן החי, ואין הדבר כן, משום דאפילו לרב אחא בר יעקב דאמר דאית ביה משום אבר מן החי, הני מילי בגוי משום דגוים לית להו שחיטה אלא אפילו בנחירה בעלמא סגי, וכיון דבמיתה תליא מלתא, אינה יוצאה מידי אבר מן החי שהם מוזהרים בו עד שתמות, אבל בעודה מפרכסת לא, אבל בישראל דבשחיטה תליא מילתא, כיון דשחט בה שחיטה מעליא כבר יצאת מידי איסור אבר מן החי. או אפילו למ"ד דגוי שרי אפילו בעודה מפרכסת, ואף על גב דלגוים במיתה תליא מילתא וכל זמן שהיא מפרכסת יש בה משום אבר מן החי, אפילו הכי שרי משום דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, וא"כ כיון דלישראל שרי משום דבשחיטה תליא מלתא אף לגוי דבמיתה תליא מלתא לית ביה משום אבר מן החי, משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. נמצא דלרב אחא בר יעקב דמפליג דלישראל שרי ולגוי אסור, טעותו של יוסף היתה שלא חילק חילוק זה, והיה סבור שגם לישראל יש בו משום אבר מן החי כיון שהיא מפרכסת, ולאידך מאן דאמר דאחד גוי ואחד ישראל שרי, טעותו של יוסף היה שלא ידע דין זה דליכא מלתא דלישראל שרי ולגוי אסור.

והק' המהר"ש יפה, דיוסף לא טעה בדין, ומן הדין היה אסור להם בשר מפרכסת אם הדין כרב אחא בר יעקב דמחלק בין ישראל לגוי דקודם מ"ת דין ב"נ אית להו. ולכן יישב שטעות יוסף היה שראה את אחיו אוכלים בן פקועה בלא שחיטה דשרי, ויוסף לא ידע שהיה בן פקועה.

ובפרשת דרכים הק' שהרי כל מה שהקשה להרא"ם קשה גם כן לדידיה, שהרי בן פקועה דכשרה בלא שחיטה הוא דוקא לדידן, דבשחיטה תליא מלתא ואפילו מפרכסת שרי, א"כ בן פקועה דחשיבה כשחוטה בשחיטת אמו ולא בעיא שחיטה אין בה משום אבר מן החי משום דחשיבא כמפרכסת, אבל לבני נח דבמיתה תליא מלתא ומפרכסת אסור להו, איך יתכן דבבן פקועה ליכא איסור דאבר מן החי, מי גרע בן פקועה ממפרכסת. וא"כ יוסף לא טעה בדין, דמן הדין בן פקועה אסור לבני נח משום אבר מן החי, יע"ש מה שהקשה עוד שם בזה. ולכן ביאר, דלעולם ראה יוסף שהשבטים אכלו בהמה מפרכסת, וכולם היו בקיאים בדין וסלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, וסבירא להו כרב אחא בר יעקב דאית ליה דמפרכסת שרי לישראל משום דבשחיטה תליא מלתא, ואסור לבני נח משום דלדידהו במיתה תליא מלתא, אך מחלוקתם של השבטים עם יוסף היה, דהשבטים היו סוברים שיצאו מכלל בני נח אף להקל, ויש להם דין ישראל גמור אף להקל, ומש"ה היו אוכלים מפרכסת כיון דשרי לישראל, אך יוסף מרוב חסידותו היה סובר דלא יצאו מכלל בני נח להקל, ולעולם חייבים בחומרות בני נח ובחומרות ישראל ואסור לאכול מהבמה זו כדין ב"נ.

וביאר בזה הא דיש להקשות דבשלמא יהודה לא ידע דכלתו היא, אך תמר היאך שכבה עם חמיה והכשילה יהודה לבוא על כלתו, ולמה יהודה לא חרה אפו לשורפה באש[6]. ותי' דער ואונן שלא כדרכן שמשו כדאיתא בימבות (לד:), ואם כן לא קנו את תמר לאשה, מאחר שבאותה ביאה נתחייבו מיתה[7], וא"כ לא היתה אשת ער ואונן, ולא חשיבא כלתו דיהודה[8]. וכל זה הוא בבני נח, דאילו בישראל קונה אותה בביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה כמש"כ הר"מ (אישות ג' ה'), ותמר היתה סבורה שדין בן נח יש להם כל זמן שלא ניתנה תורה, וא"כ ער ואונן לא קנו את תמר לאשה, שהרי בני נח אין להם קדושין כי אם בבעילה תליא מלתא, ואותה בעילה כיון שהיתה שלא כדרכה דחייב עליה מיתה, לא קנאה באותה בעילה. ומשמיא הסכימו לדעתה דיצתה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים כבושים, וזהו דאמר יהודה צדקה ממני, דלעולם דין ב"נ לחומרא אית להו, ואין להרגה, עכת"ד. [ולפי זה, הא דאמר יהודה ויבם אותה גבי אונן, היא סברה באמת דאין כאן מקום יבום דלא היתה קנויה לער. עוד יש להעיר, דהא דלא קנו אותה היינו משום דמחמירין על הצד ב"נ דאיכא חיוב מיתה בביאה שלא כדרכה ואין כאן קידושין, הא לכאורה אדרבה, נחמיר על הצד דישראל היתה ולהחמיר, דיש כאן קידושין, ואסור משום כלתו].

והשתא דאתית להכי, יש ליישב דעת הנוד"ב הנ"ל, דהקשינו לעיל לשיטתו דבב"נ חיישינן למיעוטא אף באיסור, אמאי חייש דוקא לסכנתא דקטלנית, תיפוק ליה דאין כאן יבום משום שמא ימצא סריס ומן הדין אין כאן מצוה, אלא י"ל דיהודה לשיטתו (קודם שהודה לתמר בזה) כשאר השבטים חוץ מיוסף דיצאו מכלל ב"נ לגמרי, וסמכינן ארובא, ורק בסכנתא חיישינן למיעוטא, ולכן נקט פן ימות[9]. אבל תמר ס"ל דדין ב"נ אית להו, ויש לחשוש דאין כאן מצות יבום מצד המצוה דשמא ימצא סריס.

אשמח לקבל הערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com

[1]וקשה, דשאנ"ה שהם עשו הרע בעיני ה', יע' בזה בס' באר בשדה, ופרד"י, ועוד.

[2]והאריכו המפרשים בענין זה, יע' בכס"מ (איס"ב כ"א א'), מהר"ם אלשקר (סי' ע"ט) בשם הרמב"ם דלא אמר' קטלנית ביבמה, וכ"כ הרמב"ם בפאר הדור (סי' קמ"ז)[רי"ח] (ולא מטעם שומר מצוה), ויע' שו"ת ר"א מזרחי (א' כ"ב) וחכ"צ (סי' א') דרש"י ורמב"ן חולקים בזה. ע"ע מזרחי כאן, וברכ"י אבה"ע (סי' ט'), ובגרי"ז כאן, ועוד הרבה, ואכמ"ל.

[3]ויע' בשואל ומשיב (תניינא ח"א סי' י"ד) שהק' דלמה באמת שינה יהודה מאמרו ולא נתן לה כמו שהבטיח עד כי יגדל שלה בני. ויע' בפי' הרא"ש עה"ת ומושב זקנים כאן. והנה משמעות הנוד"ב כאן דיש כאן מצות יבום אפי' בקטן, וכן העיר עליו בעמודי אור (סי' פ"א). ויע' בדברות משה (פ"ב הערה י"ט) דשייך מצות יבום בקטן, ויש להאריך בזה, ואכ"מ.

[4]ויע' במנ"ח (מצוה ב') שהק' דא"כ יתחייבו כל האומות במילה שמא מבני קטורה הם.

[5]ושו"ר שהק' כן בס' עטרות יהושע (אבה"ע הל' אישות סי' ט'). וכעי"ז הק' בשואל ומשיב הנ"ל על דרכו בביאור כוונת יהודה לדחות תמר, יע"ש. והנה לחדד הקושיא קצת, דעת הרמב"ן ביבמות (צח.) דליכא איסור אשת אח קודם מ"ת, וכן ליכא מצות יבום רק מנהג. והרשב"א שם כתב דדוקא במקום יבום ליכא איסור אשת אח. ובמושב זקנים הובא דברי המדרש דנצטווה יהודה ביבום. ויע' בר"מ מלכים (ט' א'). ומדברי הנוד"ב מוכח דקאי כדיעות דאיכא איסור אשת מדחייש לסריס. וא"כ ק' כנ"ל תפ"ל משום דאין כאן מקום יבום ואמאי נקט הקרא פן ימות וכו'.

[6]ובענין איסור כלתו כאן, יע' ברמב"ן כאן וביבמות (צח.) ורש"י בסוטה (י.) ומהרש"א שם, ובמזרחי ולבוש אורה בארוכה ועוד.

[7]אולם יע' בערוך לנר יבמות (לד: תד"ה לא, צז: ד"ה בר) ומנחת חינוך (ל"ה ט"ז), שהק' דאי"ז מסקנת הגמ' דסנהדרין, יע"ש.

[8]ובמנ"ח שם כ' בשם הפנ"י דב"נ אינה נקנית בביאה שלא כדרכה גבי תמר, וכ"כ הריטב"א בקידושין (ט:), וכדברי מסקנת הפרש"ד, וכ"כ במושב זקנים כאן.

[9]וכן מדויק בדבריו מהא דנקט מצות יבום, ואילו בב"נ לא מצינו מצות יבום דא"כ גם קודם זמן יהודה יהא ציווי, וזו לא מצינו.