חורבן הבית

ב"ה

חורבן הבית

גיטין נ"ה ע"ב: "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: (משלי כ"ח) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

סיפור זה המובא בגמ' משקף את הסיבה המוכרת לנו שחורבן בית שני בא עבור שנאת חינם.

מסופר כאן על סעודה שנערכה בירושלים שהוזמנו אליה חכמי ירושלים וגם ידידים אישיים של בעל הסעודה (לא מצוין שמו).בין המוזמנים היה קמצא, אך בטעות השליח זימן את בר קמצא שהיה הוא משונאיו. מכאן והילך הידרדרה הסעודה לזירת התגוששות שכל ניסיון פיוס מצד בר קמצא ניתקל בהתנגדות עיקשת מצדו של בעל הסעודה. גבר עלבונו של בר קמצא הנזוף והמנודה, ללא התערבות של מי מהחכמים שהיו נוכחים באותו מעמד, וגרם לכך שפנה לקיסר... עד שהוביל הדבר לחורבן הבית.

יש לעמוד על מספר היבטים בסיפור:

א. מה טיבה של אותה סעודה? סעודת מצוה, סעודת נישואין, או סתם סעודת מריעות?

ב. מיהו בעל הסעודה? שהרי מן הסתם אדם חשוב היה, שהצליח לכנס בה את כל חכמי ירושלים?

ג. מה פשר שמותם של עילת הסיפור ,קמצא ובר - קמצא?

הרושם המתקבל הוא שבעל הסעודה היה ממכובדי העיר - כנראה מעשירי העיר. מעמדו זה אפשר לו לערוך סעודה גדולה, והתכבד בנוכחותם של חכמי העיר. הנחה זו נותנת לנו להבין פשר התקלה הבלתי צפויה שנכונה לו כשלפתע פתאום התייצב מולו בר - קמצא - שהיה שונאו, עובדה ששיבשה לו את כל ייעוד הסעודה לההדרת שמו וכבודו. מובן, א"כ ,פשר סירובו של בעל בסעודה לכל ניסיון פישור שיאפשר המשך נוכחותו של בר - קמצא בסעודה, לבל יגרם לו בושת פנים. מבחינת בעל הסעודה, תכליתה הייתה מעין מפגן כח למעמדו החברתי בקרב שכבת העילית של העיר, ונוכחותו של בר - קמצא מפריעה לתדמית שאותה רצה בעל הסעודה לקבע.

לאור זאת מובנת המבוכה בה שרויים חכמי העיר, שמחד - הם רואים את בושת הפנים של בר – קמצא שנדחף החוצה לעיני כל, אך מאידך - הלוא הם קרואיו של בעל הסעודה שהזמינם לאותה סעודת יוקרה של בעלי המעמד הגבוה, והם מחויבים לו - ועליהם להבליג ולהמשיך לשתף עמו פעולה. ואכן, התוצאה הבלתי נמנעת היא, שבר – קמצא נשאר מבודד, חשוף לחלוטין לעלבונות התכופים, ללא כל סיוע מאיש הנוכחים בסעודה.

סיפור זה משקף את החולי החברתי של אותם הימים שבו נחלקו תושבי העיר לחבורות חבורות, שלא נתנו את ליבם אלו למצוקתם של חבריהם. בייחוד, מוסבים הדברים לבעלי המעמד הגבוה שהרגישו מורמים מעם, ומנותקים לחלוטין משאר בני העיר.

המהר"ל מבאר בכך את שמותיהם של קמצא ובר – קמצא, וכך אומר:

וכאשר תדקדק בלשון 'קמצא', כי השם הזה מורה על חלוק, שקורא 'קמצא' על שם החלוק והפירוד, כי זה הוא לשון קמיצה, כמו (ויקרא ב, ב) "וקמץ משם". ובלשון חכמים (ב"ב קז.) גבי האחים שחלקו, ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם, ואמר שם 'מקמצים', כלומר שגובין מעט מכל אחד. ולפיכך הנפרד והנחלק מהכל נקרא 'קמצא', רוצה לומר קומץ מהכל. ובלשון חכמים (עדיות פ"ח, מ"ד) נקרא החגב 'קמצא', ותרגום אונקלוס (במדבר יג, לג) "ונהי בעינינו כחגבים" - 'כקמצין'. וזה מפני כי יש בהם רבוי גדול, ולכך נקרא 'ארבה' על שם הרבוי. והרבוי הוא מכח חילוק ופירוד, כי הדבר אשר הוא מתאחד אין שייך בו רבוי, כי לא יתרבה רק המחולק והנפרד. לכך נקרא המין אשר הוא מתרבה, כמו הארבה, 'קמצא' שמו, שהוא מחולק.

כלומר, שמות האנשים הללו משקפים את החילוק והפירוד שבין יושבי העיר. אמנם, קמצא הרי לא עשה מאומה בתקרית זו, אך עצם שיוכו הקרוב לבעל הסעודה מזה הוא לוקח צד ומזדהה עם תפישותיו החברתיות המעוותות של בעל הסעודה. וממשיך המהר"ל ומבאר:

ומפני כי אלו אנשים היו מחולקים בשנאת חנם, ראוי שיקרא שמם 'קמצא' ו'בר קמצא', כי בית המקדש שני נחרב בשביל שנאת חנם (יומא ט ע"ב), ובודאי היה זה על ידי אנשים שהיו מוכנים לחלוק ופירוד. ולפיכך אמר 'אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים', כי אין ספק כי שמם של אלו אנשים היה נקרא על ענין שלהם, שהיו מיוחדים בפירוד ובחלוק, ולכך על ידם חרב הבית, שהוא לאחדות ישראל, ולקשר אותם באחדות:

אמנם, מעשית נחרב הבית בט' באב, אך חכמינו כבר אמרו על טיטוס "קמח טחון טחנת". הוי אומר, שהרי כל ייעודו של המקדש להיות המקור לאחדות ישראל, ולפיכך ניבנה הוא במקום שלא היה נחלת שום שבט. כאשר המצב החברתי והרוחני הוא כזה שיש פילוג כה עמוק בעם, הרי אין שום משמעות לקיומו הפיזי של המקדש, ולכך הוא נחרב.

לשם אהבת הזולת, זה שאינו קרוב אליך – להשקפתך, לאורחות חייך ולמעמדך, נידרש כל איש ואיש להארת פנים, להקדימו לשלום, ולדרוש למצוקותיו ולקשייו, לגלות הבנה והזדהות עם מצבו, ובאם יכול – לנסות לסייע לו במידת האפשר.

אהבת חינם – פירושה, נתינה מעצמך, הקרבה אישית והתמסרות למען הזולת.

שנאת חינם - פירושה, התרחקות והתנתקות גם כשאתה ניזוק מכך, העיקר שהשני יפגע.

אכן, בעל הסעודה ליבו אטום להצעותיו המפליגות של בר – קמצא לכסות את כל הוצאות הסעודה, וזאת אך ורק משום שנאתו לו.

על כך אומרת הגמ' ביומא ט', ע"ב "מקדש שני מפני מה חרב? מפני שנאת חינם".

סיפור זה משמש ביטוי מוחשי לשחיתות החברתית – דתית באותם ימי ערב החורבן, ומהווים רקע ממשי למחלוקות הקשות בין יושבי העיר, עד ששרפו את מחסני החירום של המזון ובכך סייעו לחורבן העיר, ולמקדש.

המלצת העורך
ארכיון
Archive
תגיות
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

זמני התפילות במכון

ימים א' – ה'

שחרית 6:15
ראש חודש 6:00

מנחה

מנין ראשון 13:15,

מנין שני 20 דק' לפני שקיעה

ערבית

מנין ראשון 20 דק' אחרי שקיעה,

מנין שני 19:00

מנין שלישי 21:00

 

צור קשר

 

ת.ד. 1613 קרית ארבע 9010000

טל  02-9964722

פקס 02-9963253

מייל marabanim@gmail.com

waze.png