מאמר מתוך הספר מלילות א
א. ברכת "מלביש ערומים" על לבישת בגד חדש
כתב מרן בשו"ע (או"ח רכג, ד):
"בשעת הקנין (של בגד חדש) יש לו לברך (שהחיינו) אע"פ שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן וכשילבשם מברך מלביש ערומים".
המקור להלכה זו הוא בירושלמי (פרק ט' דברכות ה"ג), והובא בתוספות (ברכות נט, ב ד"ה ורבי יוחנן אמר). אולם בגמרא דידן (ברכות ס, ב) נזכרה ברכת מלביש ערומים בברכות השחר בלבד, ולא כברכה לפני הנאת לבישה, לפי שחיוב ברכת הנהנין נאמר על הנאת אכילה שהגוף נהנה, או הנאת הריח שהנשמה נהנית ממנו, אבל שאר הנאות אינן חשובות לחייב ברכה. וכנראה לאחר שנתקנה ברכה על הנאת לבישה בבוקר בברכות השחר, אומרים הברכה גם בלבישה של בגד חדש.
ה"באר היטב" (שם סקי"ג בשם שו"ת הלק"ט ח"א סימן ה) הוסיף שהקונה כובע יברך עוטר ישראל בתפארה, והחוגר אזור חדש יברך אוזר ישראל בגבורה. והביא שם דעת החולקים שיש לברך על חגור ואבנט בלא שם ומלכות. ומדברי הלק"ט נראה שברכות השחר ברכות הנהנין הן, ועל כן יש לאומרם לאו דוקא בבוקר, וה"ה לכל הברכות ולאו דוקא מלביש ערומים. ולפ"ז גם ברכת זוקף כפופים, אם אדם יתעלף ביום כשיקום יש לו לברך מתיר אסורים וזוקף כפופים. ואם קנה מנעלים חדשים יברך שעשה לי כל צרכי, לפי שמצאנו ברכות על הנאות אלה בברכות השחר.
ב. ברכת "מתיר אסורים" על פדיון שבויים
בזמן תשועת ה', כשניצלו אחינו בני ישראל שנשבו במטוס באנטבה, בירכו חלק מהפדויים, מרוב שמחתם, ברכת "מתיר אסורים" בשם ומלכות. ובתחילה חשבתי שאינם אלא מן המתמיהין, שהרי ברכה זו נתקנה רק בברכות השחר, ואין לאומרה במקום הגומל. אולם לפי דברי הלק"ט לכאורה יש מקום לאומרה. ואם כי בברכות השחר הכוונה במתיר אסורים לא לאסורים בידי אדם, אלא לגוף שהתעורר במצב של שינה והיה אסור. ואילו אסורים בידי אדם נקראים אסירים ולא אסורים, ואין לדמות ולהשתמש בסגנון ברכה זו ליציאה ממאסר ופדיון שבויים. אולם גם בזאת ראיתי בקצות השולחן (סימן ס"ה) בבדי השולחן (שם סעיף ד) שכתב שמאחר ונחלקו הפוסקים אם חבוש על עסקי ממון חייב לברך הגומל, הרוצה לצאת ידי כולם יברך בברכות השחר ברכת מתיר אסורים בפני עשרה, ויכוון בזה לצאת גם ידי חיוב ברכת הגומל. ומבואר שאפשר להשתמש בסגנון זה גם בברכת הגומל. אולם יש לחלק שדבריו אמורים רק שבברכת השחר יכול לצאת גם ידי חובת ברכת הגומל, ולא שלכתחילה יברך ברכה זו על יציאה ממאסר.
והנה היה מקום לומר שאפשר לצאת ידי ברכת הגומל ע"י ברכת מתיר אסורים שהרי ברכת הגומל אינה כשאר ברכות שחייבים לברכם במטבע שטבעו חכמים דוקא, אלא בכל לשון וכוונה יכול הוא להודות. וכמבואר בגמרא (ברכות נד):
"רב יהודה חלש ואתפח (נתרפא, רש"י) על לגביה רב חנא בגדתא ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא, אמר להו פטרתון יתי מלאודויי".
מוכח שברכת הגומל ניתנת להאמר בכל לשון שהוא, ועיין מה שכתבו בזה בשו"ת בניין אב ח"א סימן ו'. אולם מאחר ונפסק בשו"ע (ריט, ב) שנוסח הגומל הוא "הגומל לחייבים טובות" ולא הנוסח "גומל לחסדים טובים" שנזכר בגמרא שם, אי אפשר לצאת בברכת מתיר אסורים, שהרי אין בנוסח הברכה של מתיר אסורים הודאה של חייבים טובות. ואינו דומה למה שאמרו תלמידי ר' יהודה, משום שהם הדגישו שם "ולא יהבך לעפרא", שהוא במקום "לחייבים טובות".
ג. ברכות השחר אם ברכות הנהנין הן
כתב המאירי בברכות שם וז"ל:
"יש מי שאומר שלא נתקנו ברכות אלה, אלא פעם אחת ביום, והוא בזמן שכיבה וקימה לרוב העולם. אבל אם ישן ביום אינו צריך לברכם, שלא על מעשה של עצמו נתקנו אלא על נוהג שבעולם, לשכב בלילה ולעמוד ביום, ויש חולקים בדבר, ובברכת נקבים מיהא כל זמן שמצטרך לה מברך לה עם נטילת ידים".
ולכאורה הדעה הראשונה היא דלא כהלק"ט. ואפשר לחלק שדברי המאירי נאמרו על ברכת אלהי נשמה, שהיא מהברכות שנתקנו על נוהג שבעולם, אבל שאר ברכות נתקנו על הנאת עצמו וכדעת הרא"ש בפ"ט דברכות.
ועלינו לברר מה גדר ברכות השחר, אם ברכות הנהנין הן ויש מקום לאמרם לא רק בשחרית, או שתקנה מיוחדת היא לברכת השחר בלבד, ואין ללמוד מברכת "מלביש ערומים", שנזכרה בפירוש בירושלמי, לברך בשעת קנית בגד חדש.
המשנה ברורה בתחילת סימן מ"ו מקדים לבאר את גדר ברכות השחר וז"ל שם:
"כל הברכות האלו הוא משום שאסור לו לאדם להינות מהעולם הזה בלי ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלי ברכה כאילו מעל וכו' לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל ברכה על כל דבר ודבר מהנהגת העולם שהאדם נהנה ממנו".
משמע מדבריו שברכות השחר ברכות הנהנין הן שההנאה מחייבת הברכה. שההבחנה בין יום ובין לילה, ראית העיניים ועירנות הגוף, הם המחייבים את ברכת להבחין בין יום ובין לילה ברכת פוקח עורים ומתיר אסורים וכדומה. ואם לא אמר ברכות השחר ולא הודה עליהם הרי זה מעל. וכן משמע בתוספות (ברכות ס, ב ד"ה כי פריס) וז"ל: "וה"ה לכל כובע ולכל כיסוי, ודוקא כשנהנה, אבל אם אינו נהנה כגון שהוא שוכב על מטתו לא יברך לא זו ולא מלביש ערומים ולא ברכות כיוצא בהם כיון שלא נהנה" עכ"ל. ומבואר מלשון התוספות שהברכה היא על ההנאה ועל כן אם אינו נהנה אינו מברך.
ויש להבין הדברים שהרי ברכות השחר לא נתקנו על כל ההנאות ואם ברכת הנהנין הן יברכו על כל לבישה וכל קימה. ועוד הרי ברכות הנהנין נתקנו על הנאת אכילה או ריח, אבל שאר הנאות כשמיעה וראיה וכן שאר תופעות מהנות מותר ליהנות מהם בלא ברכה ולא תיקנו לברך בהם, ואפשר שהנאות אלה הקבועות כל יום תמיד בסדרי בראשית בהנהגת העולם, תיקנו לברך עליהם בכל יום על הנאתם, ואע"פ שאינם הנאות כאכילה, ואחר שתיקנו ברכות אלה, כל הנהנה בלא ברכה הרי זה מעל.
ד. ברכות השחר נתקנו כדי להשלים מאה ברכות
הטור בסימן מ"ו כותב על ברכות השחר וז"ל:
"וחובה על כל יחיד ויחיד לברך אותם. דתניא היה ר' מאיר אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום. וסמכוה על דרש הפסוקים וכו', וע"כ תיקנו חכמים ז"ל אלו הברכות, על סדר העולם והנהגתו, להשלים מאה ברכות בכל יום".
מבואר בדבריו שתקנת ברכות השחר היא בכדי להשלים מאה ברכות ולא משום שאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, כפי שמשמע במשנה ברורה.
והנה בסדר אמירת ברכות השחר נחלקו הראשונים. מדינא דגמרא יש לברך הברכות לפי סדר הנהגתם בעובר לעשייתן או בסמוך להנאה, כלשון השו"ע (מו, א) "כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה, כשישמע קול תרנגול יברך הנותן לשכוי בינה, וכשלובש יברך מלביש ערומים".
אולם המנהג כיום לומר כל הברכות על הסדר, כפי שכתב שם בשו"ע סעיף ב: "עכשיו מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותם, נהגו לסדרן בבית הכנסת, ועונין אמן אחריהם, ויוצאים ידי חובתם".
הרא"ש בפ"ט דברכות כתב הטעם שנהגו לברך גם אחר הלבישה ולאחר שמיעת התרנגול, וז"ל:
"והא דאמרינן כל הברכות כולם מברך עליהם עובר לעשייתם היינו דוקא ברכת המצות שאומר בהם וציונו וכו', אבל ברכות של הודאה ושבח כגון אלו, יכול לברך גם אח"כ".
ומבואר בדבריו שהמנהג מוכיח שברכות השחר ברכות שבח והודאה הן, ולא ברכות הנהנין. הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ז ה"ט) הביא מנהג זה ודחה אותו, וכתב שיש לברך רק ששמע קול תרנגול, ואם לאו לא יברך. וכן כתבו התוספות שהזכרנו לעיל. הר"ן והרמב"ן שם כתבו בטעם המנהג, לפי שהברכה היא לא על הנאתו הפרטית של הקם בבוקר או הלובש, אלא על הנהגתו של העולם. על כן יש לברך הכל בבית הכנסת על הסדר, וגם מי שלא שמע או לא ישן, מברך כל ברכות השחר, על הנאות העולם בכל יום.
השו"ע (שם סעיף ח) כתב להחמיר כדעת הרמב"ם, שלא לברך בשם ומלכות כשלא שמע קול תרנגול או לא קם ממטתו. למעשה נהגו בכל תפוצות ישראל כסברת הר"ן והרמב"ן לברך כל ברכות השחר כאחד בבית הכנסת, גם אם לא נפגשו אישית בהנאות אלה. לפ"ז היה מקום לומר שמה שכתב המשנה ברורה בהקדמתו שברכות השחר ברכות הנהנין הן, ותיקנו אותם כדי לא למעול, הוא מדינא דגמרא. ומה שכתב הטור שברכות השחר הם בכדי להשלים מאה ברכות, הוא כפי שנקטינן הלכה למעשה, שנתקנו על סדר הנהגת העולם ולא על ההנאה הפרטית כברכת הנהנין. אולם נראה שאין חולק שעיקר התקנה היתה כדינא דגמרא, ורק אח"כ נהגו לברכם בבית הכנסת. ויש לציין שגם השו"ע שינה מדרכו בהלכה זו, וכתב תחילה בסעיף א' את דינא דגמרא בברכות השחר ורק אח"כ המנהג לאומרו בבית הכנסת.
ה. ברכות השחר כחלק מהלכות תפילה
ונראה להוכיח שגם לשיטת הרמב"ם ומדינא דגמרא, ברכות השחר אינם בגדר ברכות הנהנין, ולא נתקנו אלא בכדי להשלים מאה ברכות, כפי שכתוב בטור.
הרמב"ם מבאר כל דיני הברכות בחלק מיוחד לכך בהלכות ברכות, בו מפורטים כל הברכות, ברכות הנהנין, ברכות המצוות, וברכות השבח, כפי שכתבם בפרק א' שם. ואילו ברכות השחר נכתבו בפ"ז מהלכות תפילה, והדברים אומרים דרשני. ואין לומר שברכות השחר צמודים לתפילת השחר בבית הכנסת, שהרי לשיטת הרמב"ם ברכות השחר נאמרים בבית עם הקימה וכסדר הנהגתן, וגם בפרק ז' שם כתבם הרמב"ם לא כחלק מתפילת שחרית, אלא לאחר כל דיני התפילה. כמו כן יש להתבונן שאת ההלכה לומר מאה ברכות בכל יום, נראית לכאורה הלכה בהלכות ברכות, מביא הרמב"ם באותו פרק שם בהל' תפילה, לאחר דיני ברכות השחר, ומוכח כדברי הטור שיש קשר בין הדברים. וחיוב ברכות השחר אינו מדין ברכות הנהנין.
ונראה מסדר הרמב"ם, שגם ברכות השחר, וגם ההלכה שצריך לברך מאה ברכות בכל יום יסודם בהלכות תפילה ולא בהלכות ברכות. והדברים מפורשים ברמב"ם בפרק ז' מהל' תפילה, וז"ל "כשתיקנו חכמים תפילות אלו תיקנו ברכות אחרות לברך אותם בכל יום ואלו הן", וכאן מונה הרמב"ם ברכת המפיל, ולאחריה ברכת אלהי נשמה, וכל דיני ברכות השחר לפרטיהם, ובסוף הפרק מביא ההלכה שחייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה. ופירוש דבריו הוא כשם שתיקנו חכמים תפילות, לפי שמצות עשה להתפלל בכל יום מהכתוב "ולעבדו בכל לבבכם", וחכמים תיקנו לנו התפילות בזמניהם בנוסחתם ובהלכותיהם, בכדי לקיים בפועל את המצוה מן התורה, כמו כן תיקנו לנו גם ברכות לאומרם בכל יום, שיסודם ותכליתם הוא מצוות התפילה לעבדו בכל לבבכם, והם ברכות השחר הנאמרים בכל יום.
והנה המקור לתקנה של מאה ברכות בכל יום, הוא בגמרא (מנחות מג, ב) מהפסוק "מה ה' אלוקיך שואל מעמך" אל תקרי מה אלא מאה. השאלה הנדרשת בפסוק מבוארת בהמשך, "ליראה את ה' אלוקיך ולאהבה אוותו ללכת בדרכיו ולעובדו בכל לבבך ובכל נפשך". ולפ"ז החיוב לברך מאה ברכות בכל יום הוא בכדי להגיע ליראה ולאהבה ולעובדו בכל נפשך, שזו תכלית מצות התפילה. לפי שבברכות שאדם מברך להקב"ה כשמתבונן במעשיו ובחסדיו ומודה עליהם, בא הוא לידי אהבה ויראה, וזו היא עבודה שבלב, כמו התפילה. ונרמז בפסוק שיש לברך מאה פעמים ביום בכדי להרגיש את חסדיו ולעובדו בלבב שלם. ועל כן מביא הרמב"ם הלכה זו בהלכות תפילה, לפי שיסודה לא מחיוב ברכות מדין כל הנהנה בלא ברכה, אלא מדין מצוות התפילה. ולפי שיש בברכות שני גדרים, חילק הרמב"ם בין כל הברכות שנשנו בהלכות ברכות, לברכות השחר שנשנו בהלכות תפילה.
בשאר ברכות החיוב לברך הוא מסברא, כמבואר בגמרא (ברכות לה, א) שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. וברכות אלה הם ברכות הנהנין, ברכת המצוות, וברכת השבח, כפי שפרטן הרמב"ם בריש הלכות ברכות. אולם מלבד החיוב למעשה בכל ברכה, יש מצוה של עבודת ה' יראתו ועבודתו, שהרי בכל ברכה האדם מכיר בנפלאות הבורא וחסדיו, ומבטא הודאתו וברכתו, וזו היא עבודה שבלב. ומכאן החיוב להשלים מאה ברכות בכל יום, לברך ולהתבונן בחסדיו, לפארו ולשבחו לפחות מאה פעמים ביום. וזה שהזכיר בהלכות תפילה שמלבד שתיקנו חכמים תפילות כדי לקיים עבודה שבלב זו היא תפילה, תיקנו ברכות, ולא משום שאסור ליהנות בלא ברכה, אלא בכדי לקיים "מה ה' אלוקיך שואל מעמך". ואילו ברכות השחר, עיקר תקנתם להשלים מאה ברכות בכל יום, ופירושו לעבוד את ה' בברכה על כל הנאותיו מדי יום.
ו. ברכות השחר כחלק מברכות השבח
לאור הדברים, ברור שגדר ברכות השחר גם לדעת הרמב"ם אינו מדין ברכת הנהנין, ותיקנו ברכות אלו כדרך שתיקנו תפילות בכדי להשלים מאה ברכות בכל יום. ולפ"ז גם לדעת הרמב"ם ברכות השחר אינה על ההנאה עצמה, ואין לברך ברכות השחר על שאר הנאות מחוץ לבוקר. ומה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן ושאר ראשונים, אם לברך גם אם לא שמע קול תרנגול, לדעת הרמב"ם כשתיקנו חכמים תפילות אלה בכדי להשלים מאה ברכות, תיקנו רק בבוקר עם שמיעת קול התרנגול, משום שרק כשנפגש עם חסדי ה' יש לו ההתעוררות לברך, ובזה מקיים "מה ה' אלוקיך שואל מעמך", אבל אם מברך בבית הכנסת על הנהגת העולם, אינה מתקנת הברכה. ואילו שאר הראשונים סוברים, שאע"פ שלכתחילה ברור שתיקנו לברך עם שמיעת קול התרנגול, כיון שעיקרם ברכות השבח על יסוד הפסוק "מה ה' אלוקיך שואל מעמך", המנהג היום לברך על הסדר, ועל הנאות העולם, גם אם לא נהנה באופן פרטי. עכ"פ לכ"ע לא שייך לברך ברכה מברכות השחר, כגון "אוזר ישראל בגבורה" על אבנט חדש וכדומה. ומה שנזכר בירושלמי לברך "מלביש ערומים" על בגד חדש חידוש הוא נזכר במפורש, והבו דלא להוסיף עלה.
ונראה להוכיח הדברים, דלכ"ע ברכות השחר ברכות השבח הן, מדברי הגמרא (מנחות מד, א) שהביאה ההלכה שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, וכן ההלכה לברך ג' ברכות, שלא עשני גוי, שלא עשני עבד, ושלא עשני אשה. והנה עצם ברכות אלה אינם ברכות הנהנין שהרי יש כאן מעלה תמידית ולא הנאה, מה עוד שנאמרו במניעת השלילה ולא כברכה על ההנאה שעשני ישראל. ועוד, למ"ד שהאשה מברכת שעשני כרצונו, הרי שזהו רק כמצדיקה בריאתה ולא ברכת הנהנין. ומבואר שג' ברכות אלה באים בכדי להשלים מאה ברכות בכל יום.
ולדברינו יש להבין באר היטב מקומה של הלכה זו, וכן של ההלכה לברך מאה ברכות בכל יום במנחות שם, לפי שבסוגיא שם בסוף הלכות ציצית ותפילין ומזוזה, מבארת הסוגיא מעלות מצוות אלה, הסובבות את האדם ומחזקות אותו שלא יחטא, לפי שהם מזכירים לאדם את בוראו בכל יום תמיד. ובהמשך לכך נאמר שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שגם הלכה זו יסודה לעובדו בכל לבבך, וללכת בדרכיו, ולזכור את בוראו בכל יום תמיד.
ז. אם צריך כל אחד לברך בנפרד ברכות השחר כברכות הנהנין
כתב הטור בסימן מ"ו וז"ל:
"תקנו שיסדרום בבית הכנסת ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתם, אבל חובה הוא על כל יחיד ויחיד לברך אותם".
ופירש הב"י:
"נראה שרוצה לומר דסד"א שלא נתקנו לברכן אלא בציבור שאחד מברך וכולם עונים אמן אבל לא ביחיד קמ"ל".
ובכף החיים הביא בשם הכנה"ג דס"ל לטור, שברכות השחר ברכות הנהנין הן, ואין אדם יוצא בהם ידי חובתו, אא"כ אינו בקי, אבל אם הוא בקי צריך לברך לעצמו. והוסיף שם שיש מן האחרונים שהשיגו עליו בזה, וכתבו שגם הטור ס"ל דאפילו בקי יוצא בברכות חבירו, ועיין שם שהביא כן בשם הפר"ח.
ולכאורה תלוי הדבר במחלוקת הראשונים אם כדינא דגמרא, או שהברכות על מנהגו של עולם. ולדברינו גם לדעת הרמב"ם ברכות השחר תקנות הם כתפלה, ואע"פ שנתקנו לאומרם על הסדר.
נחלקו הראשונים בדין זמן אמירת ברכות השחר, ולהלכה נקטינן שאם שכח או נאנס ולא בירך בשחר, מברך כל היום. ונסתפקו האחרונים מה דינו של אונן שלא ברך ברכות השחר בבוקר, אם יברך אחר הצהרים. במגן אברהם (עא ס"ק א) כתב שאונן אינו מברך כיון שבשעת חובתו היה פטור. ודומה הדבר לאונן שלא עשה הבדלה במוצאי שבת, שאינו חייב להשלים. וכן אם לא התפלל שאינו משלים, כיון שהיה פטור בשעת חיובו. ובשו"ת זרע אמת (ח"א סימן יא) כתב שדברי המג"א אמורים גם לשיטה שמברכים על הנהגת העולם, לפי שעיקר התקנה לברך בבוקר בבית הכנסת, ומדינא דגמרא התקנה לברך כשמתעורר וכשמתלבש, וכיון שבשעת החיוב פטור מדין אונן, אינו צריך לברך. אולם בשו"ת רב פעלים (ח"ב סימן ח) הביא דברי המגן אברהם, וכתב שרבים חולקים עליו כיון שברכות השחר המנהג לאומרם בבית הכנסת, וזמן אמירתם כל היום. וסברת המג"א אמורה רק על דינא דגמרא. והעיד שכן המנהג שאבלים מברכים ברכות השחר לאחר הקבורה, גם אחר הצהרים, ודן שם אם יעשו כן גם בלילה לאחר השקיעה.
ולדברינו יש לצדד כמנהג, וכדברי הרב פעלים, ולא רק מטעמיה. שהרי יסוד ברכות השחר הוא כדי להשלים מאה ברכות בכל יום. וא"כ להרמב"ם עבר זמנם כיון שהתקנה היתה רק בהנאות העולם בבוקר אולם להלכה דנקטינן לאומרם בבית הכנסת, עיקר החיוב הוא לאומרם כתפילה, וכיון שלא קבעו להם זמן ויסודם כדי להשלים מאה ברכות, כדברי הטור, חוב זה הוא כל היום כולו. ולפ"ז יש לומר שיברך עד השקיעה ותו לא, כיון שאחר השקיעה חשבון מאה ברכות הוא של היום הבא, ועיין מה שכתב בזה ברב פעלים שם.
ח. ברכות התורה מובאות ברמב"ם בהלכות תפילה ולא בהלכות ברכות
המפרשים נחלקו בגדר ברכות התורה, אם הם ברכות המצוות או ברכות השבח, לפי ששונים הם בסגנונם, וכן בחיובם שלרוב הדעות הם מהתורה. יש שכתבו שיש בברכות התורה שני דינים, הברכה הראשונה היא ברכת המצוות כסגנונה, והברכה האחרונה היא ברכת השבח.
וראיתי בחדושי מרן רי"ז הלוי הלכות ברכות שכתב בשם אביו הגר"ח זצ"ל, שברכת התורה אינה ברכת המצוה על החיוב ללמוד תורה, אלא שעצם התורה טעונה ברכה. כדילפינן מהכתוב "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו". וביאר בזה שנשים מברכות ברכות התורה אע"פ שאינם מצוות בלימוד, משום שהברכה היא על עצם מציאות לימוד התורה ולא על החיוב או המצוה. ויש להבין גדר ברכה זו מן התורה.
ולאור הדברים אפשר לבאר באר היטב דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות תפילה. בהלכה א' כתב הרמב"ם כשם שחכמים תיקנו התפילות כך תיקנו ברכות, וביארנו כוונתו שיש ברכות שיסודם בדין עבודת התפילה ולאחר שהביא דיני ברכות השחר הביא דין ברכת התורה. ומבואר שגם ברכת התורה אינה ברכת המצוות, שא"כ היתה נכתבת בהלכות ברכות, אלא חלק היא ממצות התפילה של "לעבדו בכל לבבכם" שכשם שתיקנו תפילות ותיקנו ברכות השחר להשלים מאה ברכות, ותיקנו מאה ברכות בכדי לקיים מה ה' אלוקיך שואל מעמך לאהבה ליראה ולעובדו, שזה תכלית התפילה, כך גם תקנו ברכת התורה לברך תחילה על לימוד תורה.
ט. ברכות השחר וברכות התורה, יש בקיומם מצות אהבה ויראה
הצד השוה שברכות השחר וברכות התורה, יסודם לא מחיוב הברכות אלא בעצם הברכה יש בה אהבה ויראת ה', וכמו שכתב הרמב"ם (יסודי התורה פ"ב ה"ב) על מצות אהבה ויראת ה', וז"ל:
"וכיצד הוא הדרך לאהבתו וליראתו, בשעה שיתבונן האדם על מעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ואין לה קץ, מיד הוא עומד ומשבח ומפאר ואוהב".
וזה מה שתיקנו לנו חכמים בברכות השחר להתבונן בכל יום בחסדי ה' בהנהגת העולם, ולשבח ולפאר לפוקח עיורים מלביש ערומים וכו', על נפלאותיו וחסדיו, וע"י כך באים ליראה ולאהבה. ומכאן גם החיוב בכל יום לברך מאה ברכות כדי לאהבה וליראה. הרמב"ם בספר המצוות מצוה ג' הגדיר את מצות אהבת ה' וז"ל:
"וציונו לאהבתו ויראתו, וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמרו ופעליו".
והנה כאן הקדים שהדרך לאהבה וליראה היא ע"י התבוננות בתורה במצוותיו ובמאמריו, ועיין במגילת אסתר ובלב שמח שם מה שביארו בזה, ועכ"פ ברור ששני הדרכים אמת. הדרך לאהבה וליראה היא ע"י לימוד התורה, כשמתבוננים במצוותיו ומאמריו רואים גדולתו ובאים לידי אהבה ויראה, וכן ע"י התבוננות במפעליו במעשיו ובחסדיו. ועל שני אלו תיקנו לנו הברכה תחלה. להתבונן ע"י לימוד תורה בגדלותו, וכן בבוקר להתבונן ולשבח להקב"ה על סדר הנהגת העולם. ועל כן כתב הרמב"ם שני ברכות הללו ברכות השחר וברכת התורה בהלכות תפילה, שעיקר יסודם הוא ליראה ולאהבה ולעובדו בכל לבבך זו תפילה.
