בדין אין מבטלים איסור לכתחילה

22.11.2017

מאמר מתוך הספר מלילות ב

 

א. כתב בשו"ת אבני מילואים סימן י"ח: "בגמ' יומא ת"ר מי שאחזו בולבוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה. טבל ותרומה תנאי הוא, דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה אבל לא טבל והרב בעל מש"ל בספר פרשת דרכים הקשה למה לא נעשה תיקון אחר להנצל מאיסור טבל ומאיסור תרומה והוא שיתקן ויפריש תרומה ויחזור ויערב עם החולין דהשתא ליכא איסור תורה כלל דהא מהתורה חד בתרי בטיל וכו'. ותירץ דכל איסור שנעשה שהוא לצורך החולה וכגון טבל ותרומה דאכילת הטבל או התרומה הוא צורך החולה וכן לשחוט לחולה או להאכילו נבלה דעל כרחך לצורך החולה צריכים אנו להתיר איסור דנטילת נשמה או איסור אכילת נבלה בזה הוא שאנו משערין האיסורין איזה קל ואיזהו חמור ומאכילין אותו הקל הקל תחלה אבל הכא באיסור זה שאנו מבטלים איסור אין בו צורך לחולה כלל דמאי אכפת ליה אם אנו מבטלים האיסור אם לאו ואף שאנו מצילים אותו מאיסור חמור מ"מ כיון שאין בו צורך לחולה לא ניתן איסור זה לדחות אף שהוא איסור קל ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור שהוא צורך החולה ממה שנעבור על איסור קל כיון שאיסור זה אין בו צורך לחולה וכו" עכ"ל.

   ויש לעיין מהו גדר האיסור של אין מבטלים איסור: האם עצם הביטול יש בו איסור שלא רצו חכמים [או התורה - לדעת הראב"ד - שאין מבטלים איסור הוא איסור תורה] שיבטלו איסורים או שגדר האיסור הוא שעל ידי הביטול גורם תוצאה שיאכל אדם איסור מבוטל, שאף שמותר הדבר מ"מ אין זה היתר גמור ולא התירו חכמים רק בדיעבד אבל לכתחילה אין לסמוך על ביטול. והנה סברה זו שאיסור מבוטל אינו היתר גמור יש להוכיח ממה שכתב רש"י ביצה (ג:) שהטעם למה "דבר שיש לו מתירים לא בטל" משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ומעתה ק"ו, אם איסור שנתבטל אסור לסמוך על הביטול אם ניתן לאוכלו בלי ביטול ק"ו שאסור לבטל לכתחילה מאחר שיכול לאכול ההיתר בלי שיבטל בתוכו איסור.

ב. עוד יש להוכיח סברה זו ממה שאמרו בגמ' קידושין (נז:) שציפור המשולחת מותרת בהנאה משעה ששלחה שלא אמרה תורה "שלח" לתקלה. ונתקשה בשער המלך (פ' ט"ו ממאכלות אסורות הלכה כה') מה תקלה יש בזה שיצוד אחד את הציפור המשולחת והרי הציפור נתבטלה ברוב ציפורים שבעולם, ומזה יש הוכחה לדעת הראב"ד שזה שאסור לבטל איסור לכתחילה הוא מן התורה. הרי שלדעת הראב"ד גדר האיסור לבטל איסור הוא משום שגורם תקלה שיאכל איסור שנתבטל. ובנוב"י כתב שלבטל איסור יבש ביבש לכו"ע אסור מן התורה, וכתב זה ליישב מה שהקשו לו - למה אמרה תורה לתת נבלה לגר והרי בידו לבטלה ברוב ויאכל בעצמו? - ותירץ שיבש אסור לבטל מן התורה. והנה חילוק זה יש לו מקום אם גדר האיסור לבטל איסור משום שגורם לאכול דבר אסור מבוטל. מובן שיש חילוק בין יבש שנתבטל שלא נהפך המיעוט להיתר גמור שהרי האיסור קיים רק אין מכירים אותו משא"כ לח שנתבטל שמתערב עם הרוב ונהפך לדבר אחר בזה נהפך האיסור להיתר גמור. ויסוד החילוק הוא מה שמוכח ברמב"ם סוף פ"א מאבות הטומאה שלענין טומאת משא תערובות של יבש ביבש אינו בטל ותערובות לח בלח בטל, וכמבואר שם בכס"מ בשם מהר"י קורקוס. וכל זה אם גדר האיסור של ביטול איסורים שלא יאכל בסוף דבר האסור, אבל אם גדר האיסור לא לבטל איסורים היינו שלא רצתה תורה שישנה איסורים א"כ מה סברה לחלק שאיסור יבש אסור לבטל ולח מותר?

   ולפי כל זה יש להקשות על תירוצו של הפרשת דרכים שאסור לבטל איסור כדי להאכיל לחולה ואף שהוא איסור קל יותר מאכילת איסור עצמו על ידי החולה, וטעם הדבר שאין הביטול מסייע ומרפא לחולה ואין היתר לעבור עליו משא"כ אכילת האיסור על ידי החולה שהאכילה תועלת לחולה. וסברה זו נכונה אם גדר האיסור הוא הביטול עצמו ואיסור זה אין בו תועלת לחולה, אבל אם גדר האיסור לבטל מה שלבסוף יאכל דבר האסור א"כ כאן בחולה שמותר לו לאכול דבר האסור אפילו בעינו כש"כ שאין אני מכשילו בזה שאני מבטל כדי שיאכל החולה.

   ג. והמג"א בסימן תרכ"ו סק"ג הביא את המרדכי גבי סכך פסול שמותר לערבן עם סכך כשר: "יש לומר דקודם יו"ט שאינו אסור עדיין נתבטל ולפי"ז אסור בחוה"מ. עוד יש לומר דה"מ במקום שנהנה אבל מצוות לאו ליהנות ניתנו ב"ח מרדכי" וכו' עכ"ל. ולסברה זו נראה שגדר האיסור לבטל איסורים הוא שהקפידה תורה או חכמים שלא לשנות דברים האסורים, לכן יש לומר שלפני שחל האיסור מותר לבטל שרק איסורים שכבר נמצאים בעולם אסור לבטלם. וכן הטעם השני שרק במבטל ליהנות אסרו אבל לקיים מצווה באיסור מבוטל כיון שמצוות לאו ליהנות נתנו מותר לבטל. לכאורה מתפרש שכל שהדבר אסור ליהנות ממנו איסור כזה אסרו לבטל, אבל מה שאסור רק למצוה איסור זה כיון שאין בו הנאה לאדם לא אסרוהו. וטעם זה לא נוח כ"כ אם גדר האיסור הוא במה שגורם לסמוך על רוב שאינו היתר גמור, שא"כ גם מה שגורם לקיים מצוה על פי רוב נמי אינו מצוה גמורה. ולפי סברה זו קשה א"כ למה דבר שיש לו מתירין אינו בטל אם מותר לבטל לכתחילה כש"כ שאין צריך להמתין עד שיסתלק האיסור מהמיעוט? וצריך לומר שלדעה זו הטעם שדבר שיש לו מתירין לא בטל הוא מטעם שכתב הר"ן בנדרים, שלכן דבר שיש לו מתירים לא בטל שאין ביטול אלא בתערובות של שני מינים מנוגדים בזה הרוב מתגבר על המיעוט וכל התערובות מתיחס ונקרא על הרוב אבל כל שהתערבו רוב ומיעוט ואין ניגוד בין הרוב למיעוט אין המיעוט בטל. ודעת ר' יהודה שביטול הוא במציאות הטבעית של הדברים ולכן מין במינו לא בטיל. ולדעת רבנן הביטול הוא בדינים, ולכן כל שהרוב היתר והמיעוט איסור בטל, אבל אם נתערבו היתר בהיתר כגון לחם שנתבשל בבשר אין הבשר בטל בלחם ואסור לאכול הלחם עם חלב. ומטעם זה דבר שיש לו מתירין לא בטיל, שדבר שיש לו מתירין נחשב כאילו היתר כבר עכשיו מדרבנן ואין היתר בטל בהיתר. ולפי סברה זו אין לנו ראיה שביטול ברוב אינו היתר גמור וביותר שיש ראיה שהוא כן היתר גמור חדא מזה שדבר שיש לו מתירים בטל באינו מינו ומזה הוכיח הר"ן דלא כסברת רש"י בטעם דבר שיש לו מתירין שלא בטל אלא מטעם שכתב הוא שזה מצד שאין ניגוד בין הרוב למיעוט, וכיון שדבר שיש לו מתירין אינו היתר גמור שעכשיו עדיין אסור לכן זקוקים גם שיהיה מין במינו במציאות כדי שלא יתבטל. ואם איתא כסברת רש"י קשה שמ"מ לא יתבטל דבר שיש לו מתירים גם באינו מינו מטעם רש"י שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ואין לומר שאף שאינו היתר גמור מ"מ אין מזקיקים לאדם להמתין לזמן אחר ומתירין לו מיד שהרי בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין מבואר בגמ' ביצה שאסור ובע"כ ששם מוכרחין לומר טעם רש"י שעד שתאכלו באיסור בספק דרבנן תאכלנו בהיתר הרי אף שספק דרבנן התירו חכמים. מ"מ כל שבידו להמתין להיתר גמור עליו להמתין וא"כ למה בביטול הרוב לא מזדקק להמתין? ע"כ שלדעת הר"ן ביטול הוא היתר גמור.

   ד. והנה בגמ' ביצה ד' ב' עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים ומסיקן וכו' והא קא מבטל איסור לכתחילה ותנן אין מבטלים איסור לכתחילה? הני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן מבטלים. ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר? הני מילי היכא דאיתיה לאיסוריה בעיניה הכא מיקלי קלי ליה לאיסורא ע"כ.

   ובשו"ע (יו"ד סימן צ"ט ס"ו) כתב: "איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו…  אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו ומבטלו". ואילו בדבר שיש לו מתירים הדין שאינו בטל אפילו איסור דרבנן, וקשה, איך יתכן דבר שמותר לבטל לכתחילה ואעפ"כ אם יש לו מתירים אינו בטל זולת במקלי קלי איסורא ואיך נבטל לכתחילה? ובע"כ שמה שדבר שיש לו מתירין לא בטל אינו מטעם שביטול ברוב אינו היתר גמור אלא מטעם הר"ן.

   ויש לדחות שכל שכבר נתערב האיסור בהיתר אלא שאין בהיתר שיעור ביטול בזה שמבטל לכתחילה אין ק"ו מיש לו מתירים, שביש לו מתירים אינו מפסיד כלום שאחר זמן יותר הכל אבל בנתערב ואין בו שיעור ביטול בזה אם לא נתיר לו לבטל לכתחילה מפסיד ההיתר שנתערב בו האיסור. ודעת הרא"ש וכן פסק הרמ"א שגם איסור דרבנן אין מבטלים רק במקלי קלי איסורא ונראה שהגמ' ביצה מתפרש כך והא קא מבטל איסור לכתחילה וכו' הני מילי בדאורייתא אבל דרבנן מבטלים ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירים אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר [פירוש לרב אשי לא יתכן התירוץ שאמרנו שבדרבנן מבטלים לכתחילה שהרי אם הוא דבר שיש לו מתירין לא בטיל איסור דרבנן בע"כ שאסור לבטל גם איסור דרבנן וכמו שכתבנו] ומתרץ הני מילי היכא דאיתא בעיניא לא בטיל ביש מתירין ומובן בזה מה שכתב הרא"ש (פ"ק דביצה סימן ב'): "ה"מ היכא דאיתא לאיסור בעיניה אבל הכא מיקלי קלי איסורא והא דאמרינן נמי דמבטלים איסור דרבנן לכתחילה היינו דוקא בקלי לאיסורו אבל בעלמא אין מבטלים לכתחילה אפילו איסורא דרבנן ואפילו אם לו מתירים" עכ"ל. ולפי שיטת המרדכי מהר"ן מה שכתב המל"מ שחולה הזקוק לאכול מאכלות אסורות אסור לבטל האיסור ולהאכיל לחולה כיון שאין איסור זה שאני עובר כשמבטלים האיסור מרפא לחולה ואינו אלא להציל מאיסור אחר חמור ולזה אין היתר לעבור איסור, ולפי סברתם מובן שאין לעבור איסור אין מבטלים שהוא אסור מצד עצמו ואינו מטעם שבסוף יביא תקלה שיאכל איסור מבוטל ולכן אסור גם לחולה שמותר לו לאכול דברים אסורים.

   ה. ולסברת רש"י יש לתרץ קושית המל"מ בתירוץ האחר שכתב האבני מילואים שאסור לבטל תרומה מן התורה ומטעם שבזה שמבטל התרומה ומפקיע קדושת תרומה עובר באיסור של משמרת תרומותי. ולפי סברתו מיושב גם מה שהקשינו שאף שאיסור משמרת הוא איסור קל מאיסור אכילת תרומה שאינה אלא עשה ואילו אכילת תרומה לזר אסור בלאו וחייב מיתה בידי שמים מ"מ אסור לבטל שאינו מרפא לחולה מה שעובר על משמרת תרומתו, וכיון שהוא איסור מצד עצמו ולא כאיסור אין מבטלים שהוא איסור שגורם איסור לבסוף, לכן אסור.

   והנה מה שכתבנו באות ג' שהמרדכי שמתיר לבטל איסור לפני זמן איסורו אינו סובר כסברת רש"י שדבר שיש לו מתירים לא בטיל הוא מטעם שאסור לאכול דבר מבוטל לכתחילה בשיש לו אפשרות להמתין, שאם כרש"י מה טעם מותר לבטל האיסור לפני הזמן סוף סוף גורם שיאכל איסור מבוטל, יש לדחות ולומר כך: שהנה דעת המרדכי שזה שיש לו מתירין לא בטיל הני מילי כשהיה האיסור בפני עצמו ואח"כ נתערב בהיתר, אבל נולד האיסור בתערובות בטל גם אם יש לו מתירים. וכן פסק הרמ"א בסימן ק"ב ס"ד: "כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוי בטל אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירים." ובש"ך אות יב': "כגון גיגית מלאה ענבים בעוטים והיה בו הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח מן היין ואע"פ שיוצא גם עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר וכו'". ויש לומר שכל שנולד בתערובות לא חל עליו שם איסור שיש כח ברוב למנוע שם איסור על המיעוט וביטול ברוב כזה אינו איסור כלל ולכן מותר ביש לו מתירים וכן אין בזה משום אין מבטלים איסור לכתחילה.

   והנה יש מקום לומר שרק באיסור דרבנן כך הוא שלא אסרו חכמים דבר מבוטל אבל באיסור דאורייתא אינו כן וגם במבוטל חל איסור אלא שההיתר מטעם ביטול ברוב. אכן ממה שכתבו האחרונים שם ברע"א שהתוס' (ב"ק ס"ט ד"ה כל הנקלט) לכאורה חולק על זה והתוס' מדברים ברבעי שנולד בתערובות של רבעי שנפדה שאינו בטל מחמת שהוא דבר שיש לו מתירין מוכח שסובר שגם איסור דאורייתא בטל ברוב לגמרי אם נולד בתערובות, ולפי זה יש לומר שלכן מותר לבטל איסור קודם הזמן שחל האיסור. והנה המל"מ הקשה איך אמרו בגמ' שבחולה שצריך לאכול ויש לפנינו פירות טבל בשבת מותר להפריש תרו"מ ולא להאכיל טבל והקשה והרי אין הפרשת תרו"מ מצילה את החולה מחוליו ואינו אלא למנוע מהחולה איסור חמור וזה לא הותר? ונשאר בצ"ע.

   ואולי יש לתרץ לפי מה שכתב הראב"ד (הביא הר"ן יומא ד' ב' בדפי הר"ן): "ונשאל הראב"ד בלשון הזה אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו ונאכילנה נבלה שאין בה איסור לאו ולא נשחוט ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה? והשיב שזה החולה איזה איסור עומד ומעכבו? ודאי איסור שבת לא איסור נבלה. תדע שאילו לא היה שבת לא היינו מבקשים לו נבלה אלא שחוטה, וכיון שכן האיסור העומד עליו ומעכבו הוא ששבה היתר גמור לא איסור אחר ולהיפך מתירים לו איסור נבלה עכ"ל. ותמהני שא"כ מצא תרנגולת נחורה נאכילנה אותו ולא נשחוט לו שכשם שאתה אומר שאיסור שבת מעכבו מלשחוט כך איסור נבלה מעכבו מלאכול נבלה זו שאם לא היה איסור נבלה מעכבו היה אוכל אותה ולמה עומד לפניו איסור שבת יותר מאיסור נבלה וכו'" עכ"ל הר"ן. והר"ן עצמו דעתו שעדיף לשחוט עבור החולה ולא לאכול נבלה שבנבלה עוברים על כל כזית וכזית, והרשב"א (הובא בב"י סימן שכ"ח) כתב שהדבר תלוי בזה אם שבת הותרה לחולה שוחטין ואין מאכילין נבלה, ואם שבת דחויה מאכילין נבלה. והב"ח (שם) דעתו שגם בדחויה יש לשחוט עבורו ולא להאכילו נבלה. והרא"ש הביא מהמהר"ם מרוטנברג שיש לשחוט עבורו ולא להאכילו נבלה וכדאשכחן ביו"ט ששוחטין ביו"ט משום אוכל נפש ואין אוכלים נבלה אפילו נבלת עוף גם למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה. והרא"ש עצמו כתב טעם שיש לשחוט עבורו ולא להאכילו נבלה שהחולה קץ באכילת נבלה ויזיקנו ע"כ.

   והנה כל הסברות יש לעיין בהם טובא להבינם, ועכ"פ יש להקשות למה מותר לשחוט והרי אין השחיטה תועלת לחולה ורק האכילה היא המרפאה לחולה ונאכילו נבלה שהאיסור מרפא, ולא נשחוט שאינו מרפא אלא בא למנוע מעבירה אחרת. וקשה לכל הסברות חוץ מסברת הרא"ש שלא להאכילו נבלה שיש חשש שיסתכן על ידי שהוא קץ באכילת איסור. ולסברה זו מובן ג"כ למה מותר להפריש תרו"מ ולא להאכילו טבל שאדם קץ באכילת טבל, אבל להתיר לבטל איסור עבורו לפי הסברה שכתבנו שגדר האיסור שאוכל איסור המבוטל יש לומר שגם בזה קץ אף שבדיעבד מותר מ"מ אם היה איסור לבטל שוב אסור למי שנתבטל עבורו. אבל כבר כתבנו שלסברה זו אין מקום לאסור לבטל אם יאכל האיסור עצמו. אכן גם לסברת האבני מילואים קשה למה מאכילים אותו תרומה והרי אדם קץ באכילת איסור זולת אם נאמר שאין אדם קץ מתרומה שאינה אסורה ולכל ישראל מחמת קדושתה נאסרה, אבל א"כ קשה מה נחלקו בגמ' אם קץ. ובאמת מפורש בגמ' (בכורות ל"ז): "ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן נבלות וטרפות שקצים ורמשים ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן בכורות טבלים ויין נסך". ועיין שם בתוס' ויין נסך. אכן לסברת שאר הראשונים יש לעיין ונראה בהקדם מה שיש ליישב קושית הר"ן על הראב"ד, שקשה לו למה סובר הראב"ד שאיסור שבת עומד לפני החולה ולא איסור נבלה, ונראה שסובר הראב"ד שזה דרכו של אדם מישראל לשחוט ולאכול ואינו אוכל נבלה לעולם, לכן נחשב ששבת הוא העומד לפני החולה, שאילו לא היה שבת היה דרכו לשחוט ולאכול משא"כ נבלה שאין דרכו לאכול לעולם לכן נחשב נבלה כאינו עומד לפני החולה. ולפי סברה זו נראה שאיסור להפריש תרומה ומעשר הוא זה שעומד לפני שהרי כך דרכו של אדם לעולם להפריש תרו"מ ולאכול לכן צריך להפריש בשבת ולאכול, ואין זה דומה לביטול איסורים שאין דרכו של אדם בכך לעולם והרי זה כאכילת נבלה ולכן נחשב מה שמפריש תרו"מ בשבת לא שבא למנוע איסור מהחולה אלא בא להכשיר המאכל. ולדעת הר"ן יש לעיין למה מותר לשחוט ואין אסור כיון שהשחיטה אינו מרפא לחולה, ויש לומר כיון שהשחיטה מכשירה הבשר לאכילה במציאות ולא רק בא להתיר שהרי לא ניתן לאכול בהמה חיה במציאות ולכן השחיטה נחשב שמרפא לחולה ואינה כביטול איסור או הפרשת תרו"מ שאינה גורמת להכשיר במציאות המאכל. אכן אם יש לפניו נבלה לכאורה מה ששוחט אינו משום הכשר הבשר לאכילה שהרי יש בידו בשר אחד לאכילה וא"כ בא השחיטה למנוע איסור  מהחולה ובע"כ שהר"ן מודה לסברה שכתבנו בראב"ד שכל שדרך אכילה לעולם נחשב כמכשיר הבשר אף שיש לו אפשרות לאכול במציאות בשר נבלה, רק הר"ן פליג רק בזה שסובר שלענין מה עומד נגד החולה זה גם נבלה ולא רק בשר אבל לענין להתיר השחיטה כמכשיר הבשר מודה הר"ן.

   ועיין רמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק ט"ו הלכה כט) שנתבאר שם שזה שאסרה תורה לחלל בתו להזנותה הטעם שעל ידי כך "ומלאה הארץ זימה" שאח נושא אחותו אבל בדיעבד שזנתה אין אוסרים לולד לינשא מחשש זה. ונתבאר בארוכה בתחומין ובמצות על פי טעמיהן.