א. רקע
בשנים האחרונות רווחת מאוד המציאות בגני הילדים ובכל מיני הפעלות להכין עיסה גדולה ולחלק אותה בין הילדים על מנת שימשיכו ללוש אותה ולעצב להם צורה יחודית עבור עצמם. פעמים אף דואגים לציין את שמו של כל ילד או ילדה על מנת שיוכל לקחת את מה שהכין במו ידיו ולאכול אותו. לאחר שכל ילד יצר את הצורה שרצה או עשה בעיסה כאוות רצונו אופים את כל העיסות הקטנות בתנור של הגן ומחלקים אותן חזרה לילדים לאחר שהן נאספו לסל גדול.
פעילות אחרת הנפוצה יותר בתנועות נוער או בימי הפנינג היא אפיית פיתות על גבי סאג' (פח עגול כטאבון המחומם על ידי גחלים הבוערות מתחתיו). במקרה זה מכינים עיסה גדולה וכל משתתף לוקח חתיכת עיסה ויוצר לעצמו את הפיתה שלו, אופה אותה כרצונו על גבי הסאג' ואוכל אותה.
כך גם, הפך להיות מנהג של נשים רבות שרוצות לעורר רחמי שמיים ומפרישות יחד חלה אך כל אחת מכינה את עיסתה לבדה ובד"כ אין בה שיעור הפרשת חלה ומצרפות הכל יחד ומפרישות אע"פ שכל אחת נוטלת לאחר מכן את הבצק שלה ואופה אותו בתנור הביתי שלה.
שלושת המקרים מעוררים שאלה גדולה ביחס לשאלה אם יש להפריש חלה מן העיסה שנעשית בתחילה גם אם היה בה שיעור הפרשה מן הדין. הסיבה לכך היא משום שבעת שנוצרה העיסה לא היתה כל כונה לשמר את כולה לאותו בעלים אלא המטרה היתה לחלק אותה לאנשים רבים וממילא מופקע החיוב של הפרשת חלה בנידון זה כיון שאין שיעור המחייב.
בדברינו ננסה לבחון את יסודות חיוב הפרשת חלה וממילא את מהות הפקעת החיוב בעיסה שנעשתה לחלק ואת יישומה האפשרי במקרים שהצגנו לעיל[1].
ב. הגדרת מועד החיוב בחלה
בפסוקי מצוות חלה (במדבר טו, יט-כ) נאמר: "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה': רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ". משמע שהחיוב הוא בעת שהדבר לחם או עיסה כפי שנברר לקמן, אך ברור שלא ניתן להפריש בשעה שעדיין קמח לבדו שהרי נאמר "עריסותכם". כך גם מבואר במשנה בחלה (ב, ה) ונפסק בשו"ע (שכז, א). אולם במקום אחר במשנה (שם ג, א) הוזכרו שני זמנים אפשריים להפרשה: האחד, זמן נתינת מים; והשני, לאחר "גלגול" (היינו אחר שלשו והפכה לעיסה אחת).
רוב הראשונים וביניהם הרא"ש (חלה ה), הר"ש משאנץ (ד"ה מגבהת), הראב"ד (ביכורים ח, ב) והרשב"א (פסקי חלה שער ד) ביארו שהכוונה היא שלכתחילה יפריש לאחר לישה, ורק בדיעבד יצא ידי חובה מזמן נתינת המים. אולם הרמב"ם (ביכורים ח, ב-ג) כתב להפך: לכתחילה יפריש בזמן נתינת הקמח במים, אלא שמשעת הגלגול כבר אי אפשר לאכול עראי מהעיסה כי נתחייבה לגמרי. הראב"ד השיג עליו, ואילו הבית יוסף ביאר שהרמב"ם סבור כרוב הראשונים וכתב את הזמן המוקדם ביותר שניתן להפריש בו. הריטב"א (קידושין מו ע"ב ד"ה ומיהו) הקביל את שלושת הזמנים הללו לשלושת השלבים בתרומות ומעשרות:
תבואה לפני שהביאה שליש = קמח (אין ההפרשה מועילה בה כלום, ומותרת אכילת קבע).
תבואה לאחר שהביאה שליש = נתינת מים (ההפרשה מועילה בה, אך לכתחילה לא יפריש).
גמר מלאכה = גלגול (חיוב גמור בהפרשה, ואיסור אכילה עד לאחר ההפרשה).
להלכה העתיק השו"ע (שכז, ב-ד) את לשון הרמב"ם, אך כתב שכעת עדיף להפריש אחרי שכבר סיים לגלגל את כל העיסה, כי ממילא אוכלים בטומאה ואין למהר כדי למנוע זאת.
כאמור לעיל, עולה מן הפסוקים מעין סתירה. מצד אחד כתוב שיש להפריש חלה מ"לחם הארץ", ומצד שני כתוב כי יש להרים את "ראשית עריסתכם". אם כן, ממה צריך להפריש - מהלחם או מהעיסה? במובן הפשוט, נראה שזו מחלוקת התנאים בספרי (שלח פיסקא ד):
איזו היא גמר מלאכתה? קרימתה בתנור, דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אומר: משתגלגל בחיטים ותטמטם בשעורים. הרי שלא הפריש חלה מן העיסה, שומע אני שלא יפריש חלה מן הלחם? ת"ל 'והיה באכלכם מלחם הארץ' מכל מקום או יפריש מן העיסה אחת ומן הלחם אחת ויפריש שתי חלות? ת"ל 'כתרומת גורן כן תרימו אותה' מה תרומת גורן אחת אף תרומת חלה אחת.
הספרי מבאר בדעת ר' יוחנן בן נורי שהחיוב הוא בעיסה אולם גם אם אפו אותה החיוב לא הופקע וניתן לקיים את המצווה גם בהיותה לחם. אשר לדעת ר"ע הספרי לא מבאר את הביטוי "עריסותיכם" המופיע בפסוק אך ניתן לומר שמצווה מן המובחר להפריש כאשר הדבר גמור והוא הדין שמועד ההפרשה מתחיל מעת עשיית העיסה.
להלכה, פוסק השו"ע (שכז, סעיפים ב, ה) כר' יוחנן בן נורי ולכן החיוב הוא מזמן הגלגול ולכתחילה יש להפריש מיד. אמנם אם לא הפריש אז בדיעבד יוצא ידי חובתו בהפרשה מן הלחם. אמנם 'זכר' לשיטת ר' עקיבא נשאר ביחס לבצק שאינו עבה וסמיך, כפי המצוי בעוגות "בחושות" החייבות בחלה (מה שאינו כל כך מעשי בבתים פרטיים), שאינו מתחייב בהפרשה אלא משעת האפייה נעשית כלחם (תורת הארץ פרק ד, צב-צד; דרך אמונה הלכות ביכורים פרק ח, ס"ק כה), ועדיף להפריש בטרם התקררה העוגה מן האפייה (משנה ברורה תסא, ס"ק יד; חזו"א או"ח קכ, ס"ק יז).
ג. עיסה על מנת לחלק
במצבים מסוימים, על אף שהעיסה בכמות מספקת להתחייב בהפרשה, בכל זאת אין חיוב הפרשת חלה אם הוא מתכוון בזמן הלישה להפקיע את החיוב. לעיל ראינו כי מועד החיוב בחלה הוא מעת הלישה ולא בעת האפיה. אם כך, נותר לשאול מה הוא הגורם המחייב את העיסה בחלה: המציאות הפיסית של הבצק בעת לישתו וכאן הלוא ישנו שיעור החייב בחלה או מחשבת האדם בעת גלגול העיסה וכיון שדעתו לחלק יופקע החיוב.
1. הגורם המחייב בחלה: העיסה או מחשבת הלש
הירושלמי בחלה א, ה דן בשאלה זו. בירושלמי עולה סתירה בין שני מקורות תנאיים. מחד מופיע במשנה בחלה (א, ז): "נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה" ומאידך בבריתא נאמר "העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה". מיישב ר' יוחנן שיש לחלק בין אשה שהכל תלוי בדעתה לבין נחתום שאין הכל תלוי בדעתו כיון שהוא תולה אותה בדעת הלקוחות וכיון שכך "שמא ימצא לקוחות והוא חוזר ועושה אותה עיסה". כלומר, ר' יוחנן סבר שמדובר בדין ייחודי בנחתום שכן הוא תולה דעתו בלקוחות, ואם לא יימצא לקוחות יעשה זאת פת לעצמו (רמב"ם ו, יט), או לחלופין שאם יבוא לקוח אחד ויקנה הכול, הנחתום לא יחלק את העיסה (רא"ש חלה א, ג) כך שנמצא שגם במועד הגלגול לא היתה מחשבה ודאית להפקיע את חיוב החלה, אך אדם רגיל שמתכוון לחלק נפטר כי הזמן הקובע הוא מועד הגלגול וכיון שנפטר לא יכול לחזור ולהתחייב בשנית.
אולם, ריש לקיש החולק שם עליו סבור שדין המשנה שנאמר בנחתום הרי הוא בכל אדם, שמא יימלך והראב"ד (שם) פסק כמותו לחומרא. הראב"ד אף מביא ראיה לשיטתו מירושלמי אחר (א, ד) העוסק במקרה שאשה עשתה עיסה כדי לבשלה שלא נפטרה מחלה כיון שיש חשש שמא תמלך לעשות עיסה אפויה ותתחייב. משמע מדבריו, שגם אם היתה מחשבה ודאית בעת הלישה אין היא מפקיעה אם יתברר בעת האפיה כי מחשבתו לא יצאה אל הפועל. כלומר, מועד החיוב אינו רק בעת הלישה אלא גם בעת האפיה.
נשאלת השאלה במה נחלקו ר"ל ורי"ו וממילא הרמב"ם והראב"ד. אפשר לבאר שנחלקו עד כמה יש לחשוש שתימלך אם לעשותה עיסה אחת כדי שבאמת תופקע מחיוב חלה בתחילה כך שלדעת הרמב"ם חוששים ולדעת הראב"ד אין חוששים.
אולם, נראה כי לדעת הרמב"ם גם אם תמלך ותעשה אותה עיסה אחת לא תתחייב כיון שבמועד החיוב שהוא הלישה כבר הופקעה העיסה מחיוב חלה ולא תשוב ותתחייב גם אם תצטרף באפייה. כך גם כתוב מפורש בדבריו בפ"ז ה"ט במקרה של שני ישראלים שהיו שותפים בעיסה בעלת שיעור חיוב במשותף אולם חשבו לחלקה ואחר כך חלקו והשלים כל אחד שיעור עיסתו ובכל זאת פטורים מן החלה כי בעת הלישה היה פטור. גם שם הראב"ד חולק עליו ומשווה זאת לאדם העושה עיסה משני קבין שמתחייב כשמשיך אותם (וגם הרמב"ם מודה בכך כמבואר בפ"ו הט"ז). אזי ניתן היה להסביר שנחלקו מתי הוא מועד החיוב הלישה או האפיה או מה מגדיר את החיוב המציאות הפיסית של גודל העיסה או מחשבת האדם בעת הלישה. אולם, גם זה לא ייתכן שכן הרמב"ם עצמו ו, יג פוסק ביחס לעיסה שנילושה על דעת לבשלה ואמורה להיפטר שאם נאפתה לבסוף חייבת בחלה לאחר מכן למרות שבמועד החיוב היתה פטורה כך שגם המציאות בעת האפיה מכתיבה את החיוב ולא רק מחשבת האדם בעת הלישה.
הגר"ח סולובייצ'יק (ביכורים ו, יט) מבאר שנחלקו עקרונית בהבנת טעם הפטור. לדעת הרמב"ם ישנו חיוב על העיסה כעת בשל המציאות הפיסית אלא שמחשבת החלוקה יוצרת פטור ודאי (בניגוד לנחתום שחושב על האפשרות שלא לחלק), כיון שלא ייוותר שיעור בשעה שתהפוך העיסה ללחם וכיון שנפטרה שוב אינה מתחייבת[2]. לעומת זאת, הראב"ד סובר כי המחשבה לחלק וביטול השיעור הנדרש אינה חסרון בעצם שיוצר פטור אלא לכל היותר גורם צדדי שלא מאפשר עדיין חיוב וכעין דיחוי בלבד, אולם לכשיושלם השיעור יחול החיוב לכן יש לחוש לכך ולא לפוטרה שהרי אין דיחוי אצל מצוות.
השו"ע שכו, ב כתב לחלק כדעת הרמב"ם בין נחתום שחשב לייצר שאור שיחלק אותו בין אנשים לבין אדם בודד שעשה עיסה שחשב לחלקה בבצק. הראשון חייב בחלה הואיל ואינו בוחל באפשרות שיעשה מהשאור עיסה אחת ואילו השני פטור[3].
2. עשויה לחלק - באיזה אופן?
כאשר אנו בוחנים את הביטוי "עיסה העשויה לחלק בבצק" ניתן לתת לו כמה משמעויות בהתאם לאופי הפטור: האם מדובר שהעיסה מתחלקת לעיסות קטנות גרידא למרות שמדובר בבעלות אחת או שמא דווקא חלוקה לבעלויות שונות או אולי רק לזמנים שונים של אפיה. המשנה מביאה שני מקרים: האחד, נחתום שעשה שאור לחלק שייתכן שיעשהו פת בהתאם לנסיבות והשני מקרה של נשים שנתנו קמח לנחתום שיעשה להם שאור ויחלק להם. משני המקרים עולה שחלוקת הבצק ממעטת את שיעור העיסה כדי להפטר מחיוב חלה רק כאשר מדובר בחלוקה לאנשים שונים וממילא לבעלויות שונות. אולם, אם רק יחלקו את הבצק לחתיכות קטנות אין בכוח הדבר להפקיע את חיוב החלה. הסברא היא שבעלויות שונות יוצרות הקפדה לבל יתערבו החתיכות זו בזו וממילא הן מקבעות את החלוקה להיות בת קיימא באופן שממעט בשיעור העיסה לכשתיהיה לחם. זו הסיבה שישנה כאן הפקעה מחיוב חלה אף שהיתה בעת הלישה עיסה בת שיעור המחייב בהפרשת חלה. אולם, לא ברור האם ניתן לגזור מכאן שגם חלוקה לעיסות קטנות אפילו בהיותה בצק ואפייתן בנפרד תהווה הפקעה מחיוב חלה במקרה זה . אמנם, נראה ברור שאם מחלק את העיסה לחתיכות קטנות אבל אופה את כולן כאחד עבור עצמו או מחלקן לאחר שנאפו אין זה בכלל עיסה העשויה לחלק ויתחייב בהפרשת חלה[4].
כדברינו שהכל תלוי באנשים שונים שמקבלים את הבצק כתבו אחרונים רבים (גר"א ס"ק ז, ב"ח, לבוש, פרישה ס"ק ג, ש"ך ס"ק ה). אכן, באחרונים מצאנו גם הגדרות אחרות לדין עיסה העשויה לחלק שאין להפריש בהם. יסוד דבריהם מבוסס על דברי התוס' בברכות (לח ע"א ד"ה לחם) הטוענים כי עוגיות מסוג מסויים הם בכלל עיסה העשויה לחלק למרות שלא מדובר בבעלויות נפרדות ואינו אלא חלוקה לעיסות קטנות. כך גם מביא המרדכי שם (רמז קכא) :
א. בית אפרים (שו"ת יו"ד ס"ט) כתב שהפטור הינו דווקא אם הוי חלוקה המתקיימת לעולם, אך אם דעתו לצרפו בעת אפייה או בסוף נותנים לסל אחד אז חייב לברך. לדבריו חלוקה לאנשים שונים אינה אלא דוגמא לחלוקה המתקיימת וה"ה כל חלוקה דומה לזה.
ב. מעדני מלך (הובא בפת"ש) וכן הדברי חמודות (חלה ס' ג) כתבו שצריך שיאפו בזמן אחד אולם אם מחלקים את העיסה באופן כזה שלא אופים את הכול עכשיו (אפילו אם זה בכמה פעמים בתנור) אז נחשב כחלוקה ופטור. הצל"ח ברכות שם דוחה זאת בטענה שהיה לו לר' יחיאל מפריס בתוספות לומר חילוק זה במפורש.
ג. חזו"א (זרעים ליקוטים סי' ב', ס"ק ב-ג) - "אם דעתו לחלקו רק משום שרוצה בפתין קטנות... לא מקרי ע"מ לחלק... אבל אם מקפיד על חלוקתן וחשוב לו שלא יגעו וישכו זה את זה, אזי נחשב כ"על מנת לחלק" ופטור".
לפי דעות אלו עולה שיש לחלק בין מה שנעשה בגני הילדים, שאז החלוקה נעשית לאחר האפייה או שמחלקים אותם בבצק לילדים על מנת שיעשו מהם צורה מסוימת והן מצטרפות לאחר מכן בסל ובין פיתות שנעשות על גבי הטאבון או הסאג', שהחלוקה היא כבר בבצק וכל ילד לוקח ועושה לעצמו פיתה ללא צירוף לאחר מכן.
ד. סיכום
א. בגני הילדים שמחלקים את הלחמניות לאחר שאפו אותן באותו תנור נראה שצריך להפריש חלה בברכה אף על פי שמחלקים זאת בין הילדים. אולם, אם הגננת מזכה לכל ילד את חלקו ואף שמו מסומן על חלקו ממש קודם האפיה אין לברך על ההפרשה כי זה נחשב חלוקה בבצק לאנשים שונים. במקרה שמכינים עיסה וכל אחד אופה את חלקו בבית אין להפריש חלה כלל. אמנם, כיון שמדובר במעשה חינוכי יש מקום לברך כדי ללמד את הילדים את הברכה.
ב. הפרשת חלה משותפת של נשים בה כל אחת עושה בצק בקערה שלה או ביחד ומחלקים אותו כדי שכל אחת תאפה בביתה אין להפריש חלה בברכה אא"כ אחת מהנשים שומרת לעצמה עיסה בשיעור חלה בברכה.
ב. במקרה שאופים על גבי סאג' או טאבון נראה שאין מקום לחייב בהפרשת חלה כלל, כיון שכל אחד שאופה אוכל זאת מיד ולא מצרפים את הכול בסל אחד. אם אופים ומניחים בסל ורק אחר כך מחלקים, מחויבים בחלה.
ג. מאפים במאפיה יש מקום לשקול שאין לברך על ההפרשה (שלא כשש"כ מב, יב) כיון שהעיסות נאפות לחלק לאנשים רבים ללא שום השפעה של הקונים כיון שמדובר באפיה מסחרית, אא"כ זו מאפיה שגם עובדת עם הזמנות פרטיות שייתכן והמאפים כולם (לפחות בשיעור הדורש הפרשה) יגיעו בהכרח לאותו לקוח.
[1] מאמר זה מעובד מתוך פרק רחב בהלכות חלה המופיע בספרי "יאכלו ענווים וישבעו – מדריך עיוני להלכות כשרות המזון", ב' כרכים, מעון תשע"ו. להזמנות ניתן לפנות למחבר הרב משה כהן 0527381081.
[2] בניגוד למקרה שעשה פחות מכשיעור וצרף לאחר מכן שלא היה זמן חיוב כי לא היתה עיסה בשיעור מחויב שפטרו אותה. גם במקרה שנעשתה לבישול לא הופקעה כי זו מחשבה שבעצם תלויה בסוף התהליך של האפיה ולכן אם בפועל תאפה תתחייב (בניגוד למחשבת החלוקה שתלויה כבר בתחילת התהליך).
[3] צ"ע האם מציאות זו נכונה גם במציאות נחתומים בימינו שהכל מסחרי ואינו לוקח לביתו את מה שנשאר וגם לא משנה את מדיניות הכנת המאפים בהתאם. ייתכן שגם כיום נחתום דעתו לחלק באופן מוחלט וממילא יהיה פטור מלהפריש.
[4] יש המסיקים מכאן שהיכן שנהוג להכין עיסה גדולה על דעת לחלק כיכרות לאחר האפיה, הרי שאין העיסה מתחייבת בחלה כלל (הכשרות יד, יג). כך גם כתב המנחת יצחק י, קב בשם שו"ת ארץ הצבי ס' מט. הם מדייקים זאת מדברי הברטנורא (חלה א, ז) שמפרש שהנחתום סבור שאם לא ימצא קונים יאפה את כולה כאחת ומשמע שגם אם ימצא קונים אחר אפית העיסה הוא כבר פטור כי דעתו לחלקה מעיקרא. אולם, המדייק בלשון הירושלמי יראה כי הנחתום יוצר שאור שכלל לא נועד לאפיה אלא לחלוקה להתפיח עיסות אחרות ובזה יש מקום להיפטר, אולם אם כוונתו לעשות עיסה אין זה משנה אם דעתו היתה לחלקה כיון שאפאה כולה באותו פרק זמן החיוב נותר על כנו. ע"ע בתחומין כרך לו, הפרשת חלה ציבורית בברכה, הרב אריה ויזל, עמ' 461 מה שכתב בזה.
