פרשת וירא

01.11.2017

בפרשת העקידה נאמר "בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק[1]" (בראשית כב ד): יש לפסוק זה משמעות בפשטם של הדברים, ובמדרש נאמרו בזה משמעויות נוספות, אמנם ניתן למצוא בזה גם רובד נוסף הקשור והמלווה אותנו בעבודת ה'. 

בפשט הדברים ידע אברהם אבינו כי מעשה העקידה ראוי שייעשה בינו לבין קונו והנוכחים בזה יהיו הוא ובנו, כדי שלא ישתתפו בו אחרים שלא שייכים למעשה נאדר זה. ניתן גם לומר שאברהם אבינו חשש שינסו למנעו מזה היות והיה בזה צד שבעיני בני אדם שלא היו בהתגלות נבואית המיוחדת שלו ייראה כרצח וכהעלאה למולך ח"ו[2]. במדרש מובא שאברהם אבינו שאל את הנערים אם הם רואים את הענן הקשור מעל להר והיה בזה מעין סימן לדעת אם הם שייכים לזה אם לאו ומששמע את תשובתם השלילית ידע שנכון להשאירם מרחוק[3]. [שהרי אין על הבאת הנערים או השארתם ציווי מה']. אולם עדיין יש לבאר שהיה עניין מיוחד בזה שאברהם אבינו ראה מקום מקודש זה דווקא משום שהיה מרחוק, עפ"י ההנחה שדרכם של בני אדם שהדבר המצוי להם וזמין וקל להשגה מאבד את חשיבותו כי חסר לו הקנין וההתאמצות להשיגו, ומכיוון שכך השגת הדבר והרצון אליו נמדד בגודל הגעגועים והכיסופים.

בעל הכלי יקר מבאר כי היכולת של אברהם אבינו לראות את השכינה נבע דווקא מתוך כך שהיה זה מרחוק "וירא את המקום מרחוק. אבל לא מקרוב כי ראה זיו שכינת הקדוש ברוך הוא שנקרא מקומו של עולם, מרחוק דווקא ראייה חו