בעיות ביטחון ביישובי ספר - מתוך מלילות א

21.04.2017

הקדמה

שנינו בעירובין (מה):

"נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאים עליהם בכלי זיינן ואין מחללים עליהם את השבת במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאים עליהם בכלי זיינן ומחללים עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי קש ותבן יוצאים עליהם בכלי זיינן ומחללים עליהם את השבת".

בברייתא זו, המהווה יסוד לדיני הגנה ומלחמה בשבת, כבר דשו רבים וגדולים ואין אנו בה אלא לקוטי בתר לקוטי. ואף על פי כן תורה "רחבה מני ים" (עירובין כא) "ודדיה ירווך בכל עת - דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהם טעם" (שם נד, ב) ואי אפשר לבית המדרש בלא חידוש (חגיגה ג). מעבר לכך ראינו לנכון לשנן שוב ולסכם גדרי דין זה משום שביאור וניתוח הדין על מרכיביו מהווים את הבסיס ליכולת לתחום את גבולותיו הלכה למעשה במצבנו כיום, שהיא מעבודות הקשות שבמקדש המוטלות על רבני היישובים שעה שעה.

 

      א. טעם הדין בעיר הסמוכה לספר

החידוש בסיפא של הברייתא הוא שבעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על ממון גרידא מחללים שבת להלחם בם. לדעת רש"י הטעם הוא "שמא ילכדוה, ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם", ואם כן חידשה הברייתא שאף שאין שום סכנה בפנינו במאורע זה מחללים שבת כדי שלא ישתלשלו מאורעות נוספים שיביאו לידי סכנה[1]. אולם הרב הענקין שליט"א במאמרו בתחומין (פרק ג' עמ' 33) עמד על כך שפירוש רש"י אינו מוסכם על כל הראשונים, ומביא שם שהראב"ן (סימן שסג) מפרש שמחללים שבת משום חשש שמאורע זה עצמו יסתיים בנפשות: "דכיון דסמוכה לספר אם יעמדו ישראל על ממונם יהרגום ולא ייראו כיון דסמיכי לגויים אחרים".

 

מסברה נראה פשוט שרש"י יודה לראב"ן שאם יש חשש שהתגרה הנוכחית תסתיים באיבוד נפשות אפילו אם אין חשש לעתיד "שתהא נוחה הארץ ליכבש" מחללים שבת. כי אם מחללים מחמת מאורעות שאפשר שישתלשלו ויביאו לידי פיקוח נפש קל וחומר אם יש חשש נפשות במקרה זה עצמו. וכן מפורש באו"ז (סימן פד) שמביא את טעם רש"י ומסיים "כל שכן עתה שאנו דרים ביניהם שאפילו אם באו לשלול בעלמא שיוצאים עליהם בשבת בכלי זיין שכששוללים כן הורגים", ולא פירש רש"י שתהא נוחה הארץ ליכבש אלא לחדש שאפילו אין שום חשש נפשות בפעם הזאת, מחללים מחשש העתיד. ואדרבה, לראב"ן צריך להבין מה החידוש בברייתא, שהרי אם אכן יש חשש נפשות פשיטא שמחללים. וצריך לומר שכל החידוש הוא בהערכת המציאות. כלומר, לימדה הברייתא שבמצב זה מן הסתם יש לחשוש לנפשות. אפשר להוסיף גם שהחידוש הוא שיש מצווה לצאת להגנתם, כלשון הרמב"ם (שבת פב, כג) ומה שנאמר בברייתא יוצאים עליהם בכלי זיין הכוונה היא שחובה ומצוה לצאת. כי היינו חושבים שכשם שגנב הבא במחתרת שאף שם יש חשש שיבואו לעסקי נפשות הריגת הגנב היא רשות (תוספות סנהדרין עג, א) כי אין ודאות שאכן יעמוד על ממונו, כמו כן בעיר הסמוכה לספר. וקמ"ל הברייתא שמצוה לצאת כי יש לחלק בין רבים ליחיד כמו שכתב המג"א (סימן שכט ס"ק ב) או שיש לחלק בין הריגת גנב למלחמה על נכרים שצרו[2].

 

אולם יתכן שהראב"ן לא יודה לרש"י אלא יסביר שאין היתר לחלל שבת אלא אם כן מצב הסכנה לפנינו. אבל אם כרגע אין שום סכנה ושום כוונה לנפשות אלא שההזנחה עלולה לגרום למצב שהנכרים ירצו אחר כך לעשות מלחמה ולסכן נפשות הרי זה מצב של "אין חולה בפנינו" (נודע ביהודה תנינא סימן רי) שאין לדחות איסורים בכה"ג אפילו אם יתכן שעל ידי כך נוכל להציל נפשות בעתיד. ולרש"י וסייעתו צריך לומר שטבע הנכרים להגרר מהצלחתם בלקיחת ממון לנפשות, ולכן הצלחת הנכרים בעסקי קש ותבן בעיר הסמוכה לספר היא גופה יצירת הסכנה ותחילת עסקי נפשות. כי העדר תגובה מוליד עתה את גורם הסכנה. אולם לראב"ן יש לומר שכל עוד לא נולדה שום כוונה לנפשות הרי חשש הסכנה הוא דבר שלא בא לעולם[3]. ובדומה לשאלה זו נחלקו הפוסקים בזמנינו אם יש לחלל שבת בעשיית מלאכות במצב שאין היתר לכך מצד הדין, כאשר הימנעות מחילול שבת ומאמצי ההצלה יביאו לידי איבה חמורה שיכולה בסופו של דבר להגיע לנפשות, כי מתוך האיבה ימנעו לרפאות חולי ישראל ויבואו לידי סכנה (עיין ציץ אליעזר ח"ח סימן לו הדעות בזה). הרי גם כאן גורם הסכנה שהוא האיבה עוד לא נולד ואינו אלא חשש שמא יולד ויש לומר שאין כאן חולה בפנינו. ומצד שני כיון שטבעי שמניעת ההצלה תביא לידי איבה אפשר להגדיר שהסכנה בפנינו.

 

 וכבר השרישו הפוסקים שפעולה מסוימת שיש בה חילול שבת שאינה נחוצה בהווה, אך שיערו חז"ל שהיא עצמה בהישנותה תביא להצלה ומניעת עשייתה תגרום סכנה, הרי עשייתה בכלל פיקוח נפש. ולכן, מסביר המנחת שלמה (עמוד סב), התירו לכל יולדת לאכול ביום כיפור תוך ג' ימים מעת לעת ללידתה אפילו אם אינה צריכה כדי שלא תבוא חברתה ותחמיר ותבוא לידי סכנה, והרי זה בכלל מכשירי פיקוח נפש (עמוד הימיני עמוד ריב). אולם במצבים אלו פעולה זאת עצמה תהיה פעולת הצלה בעתיד, מה שאין כן בסמוכה לספר או חילול שבת למניעת איבה, שחילול השבת במקרה זה הוא תמיד בשלב שלפני לידת הסכנה.

 

מכל מקום, גם אם לפירוש ראב"ן אין ראיה להתיר מחמת העתיד כפירוש רש"י, הלכה לכאורה כפרש"י שמחללים בסמוכה לספר גם אם ודאי לנו שאין שום חשש סכנה בפעם הזאת, שכן פרשו האו"ז ורבינו יונתן. וכן מוכח מלשון השו"ע שנוקט פירוש הדין בסמוכה לספר כרש"י שהרי כתב ( שכט, ז) "יש מי שאומר שבזמן הזה אפילו באו על עסקי ממון מחללים שאם לא יניחנו ישראל לבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות". ולפי פירוש ראב"ן דין זה הוא הוא דין הסמוכה לספר שבגמרא. וכבר מפורש בברייתא שכל מקום שאין הנכרים מפחדים הרי זה סכנת נפשות אפילו אם באו על עסקי ממון, ואם כן למה כתב "יש מי שאומר"? אלא מוכח שפירוש דין הסמוכה לספר שבברייתא הוא כרש"י, שהחשש לעתיד "שתהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם". ובימינו, כאשר שרויים ממש בין הנכרים לא שייך להתיר מטעם חשש שתהא הארץ נוחה ליכבש שהכל בידם, אלא יש מי שאומר שיש להתיר מטעם אחר, שמאורע זה עצמו עלול להגיע לסכנה במצב הנוכחי כששרויים בין הנכרים והרי זה מוגדר כסכנת נפשות. וכן פרש המ"ב כרש"י. וכמו כן סוגיין דעלמא היא שמותר לחלל שבת במצב של חשש איבה שעלול להביא לסכנה.

 

ואפילו אם היינו מפקפקים לפירוש הראב"ן בדינו של רש"י מטעם שאין הסכנה בפנינו ואינה ודאית, כל זה במצב שאין לנכרים שבאו כרגע כוונה לסכן נפשות. אבל אם אותם נכרים כבר הוחזקו שכוונתם לנפשות אלא שעכשיו אינם רוצים או אינם יכולים אלא לקחת ממון, פשיטא מסברה שהמניעה להלחם בם מגדילה את הסכנה שכבר קיימת ואין לך פיקוח נפש גדול מזה.

   

ב. הגדרת נכרים שצרו על עיירות ישראל

לפירוש ראב"ן (לעיל) שדין עיר הסמוכה לספר הוא מחמת הסכנה בפעם הזאת, פשיטא שאין נפ"מ אם הנכרים "צרו" או לא "צרו", ואין נפ"מ בגודל העיירה, אלא כל מצב של סכסוך ותגרה עם הנכרים על ממון כאשר הנכרים אינם יראים להרוג מחללים שבת.

 

אולם לרש"י שהסכנה היא מחמת העתיד "שתהא נוחה הארץ ליכבש" יש לדון אם כל הצלחה של הנכרים בלקיחת הממון יוצרת סכנה או דווקא הצלחה משמעותית. מלשון רש"י "שמא ילכדוה" ותהא נוחה הארץ ליכבש משמע שמדובר שהנכרים צרים על העיירות ללוכדם, ואם ילכדוה הרי זה נצחון משמעותי המסכן את כל תושבי הארץ. וכך משמע שמפרש במ"ב שכתב "וחיישינן שאם ילכדוה משם תהא הארץ נוחה ליכבש" - משמע שהנכרים באו ללוכדה. וכן נקט הרב הענקין שליט"א במאמרו הנ"ל (עמוד 36) שאין היתר לחלל שבת אלא אם כן צרו על העיר אבל אם באו לשדות לקחת קש ותבן אין להגדיר לקיחה זו כסכנה לכלל הארץ. ומתוך כך מעלה ספק (שם בעמוד 31) אפילו כאשר צרו ורוצים ללוכדה, אם כל עיר בספר לכידתה מהווה סכנה לכל הארץ או דווקא עיר גדולה כעין כרך מבוצר. ומפרש בזה את דברי רב נחמן בסוגיה בעירובין "בבל - כעיר הסמוכה לספר, ותרגומה נהרדעא" שר"ל שדווקא נהרדעא שהיתה עיר חשובה הסכנה בלכידתה היא לכל הארץ מה שאין כן עיר אחרת.

 

ויש להעיר ממעשה מלחמת דוד בקעילה המובא בסוגיה כדוגמה לדין עיר הסמוכה לספר שאין רמז בפסוק שבאו ללכוד את העיר אלא נאמר (שמואל א, כג) "הנה פלישתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות" וסתם גורן היא מחוץ לעיר כמשנה (בבא בתרא כד, ב). אם כי ניתן לפרש שכחלק ממאמציהם לבוז את הגרנות הטילו מצור על העיר, וממילא יש חשש שאם יצליחו להשתלט על הממון יחזרו וילכדו את העיר. ומכל מקום נראה שסוגיין דעלמא היא שעל כל עסקי ממון בעיר הסמוכה לספר מחללים שבת אפילו אם לא צרו על העיר, כמו שהזכיר במאמר שם (עמ' 37) מפסקי הרב גורן זצ"ל. וכן שמעתי בשם גדולים אחרים. ולשון רש"י "שמא ילכדוה" אפשר לפרש שכוונתו על העתיד: אמנם בפעם הזאת אין סכנה לעיר וליושביו אבל הצלחתם בלקיחת הממון יכולה להביא ללכידת העיר בעתיד. ואם תאמר מדוע אם כן הוסיף רש"י את חשש לכידת העיר ולא הסתפק בציון החשש שעל ידי לקיחת הממון תהיה כל הארץ נוחה ליכבש ובכללה העיר הזאת? וכמו כן בברייתא עצמה, מדוע הביאה מצב שהנכרים צרו על העיר ולא סתמה וכתבה נכרים שבאו על עסקי ממון? יש לומר שהכוונה ללמדנו שמדובר בנכרים שיש להם עוצמה שיכולה לסכן את העיר ולא מדובר בקבוצת גנבים שידוע מראש שאין להם יכולת אלא לקחת ממון ולא להלחם וללכוד את העיר. אבל אם אכן מדובר בנכרים שיש להם יכולת צבאית להטריד ולהחליש את תושבי העיר, אפילו אם כיום בחרו ללכת לגרנות לקש ולתבן הרי הצלחתם מהווה סכנה ומחללים שבת להלחם בם.

 

ואפילו אם ננקוט כדעת הרב הענקין ש"נכרים שצרו" דווקא ואם לא צרו על העיר ואינם באים ללוכדה אין מחללים, יש לומר שכל זה בנכרים שלא הוחזקו לסכן נפשות ולא הודיעו שכוונתם לכבוש את הארץ. אבל נכרים שקים לן שרצונם לבוא גם על עסקי נפשות אלא כרגע בחרו ביעד קל יותר כלקיחת ממון, יש לומר שכל הצלחה אפילו הפעוטה ביותר מגבירה את הסכנה שכבר קיימת. ואולי לכן הורו הגדולים (כפי ששמענו) לחלל שבת גם כדי למנוע חבלות ברכוש בעיר הסמוכה לספר כי המחבלים הללו ושולחיהם חזקה שאין סוף כוונתם לרכוש אלא לנפשות. ואולי כל זה כלול במה שכתב הרמב"ם (שבת ב, כג) שאם הנכרים "עשו מלחמה" אפילו על עסקי ממון מחללים שבת להלחם בם בכל מקום, שיש לומר שכוונתו בין אם פתחו עכשיו מלחמה ובין שכבר לפני שבת עשו מלחמה שבשני המצבים מחללים שבת להלחם אתם אפילו אם אין סכנה בהווה בלכידת העיר. ואם כל זה במצב שנראה שאין כוונתם אלא לממון ואין להם יכולת ליותר מזה כגון גונבי מכוניות בימינו, כאשר אין חשש פיקוח נפש כרגע כגון שהם בשלב הבריחה, צע"ג אם שייך להתיר לחלל שבת להציל ממון זה. אולם יש לפרש שהדוגמא ב"צרו" רק בא להורות שמדובר בהיזק לישוב, שמאחר ויושבים ביחד הרי החלשה של אחד בגניבת גורנו היא החלשת כלל הישוב, ואם כן גם גנבים בישוב ספר הרי הם "כבאו על עסקי קש ותבן". ויש לומר שהרמב"ם הוסיף "ערכו למלחמה" לרבות כל אופן של סכנת הציבור בין צרו ובין לא צרו. ועל כל פנים ברור שאם יש סכנה לגניבת נשק חשש הסכנה גדול וקרוב יותר מחשש שמא ילכדוה ותהא הארץ נוחה ליכבש ופשיטא שמחללים שבת למונעם (בכל מקום).

 

      ג. הגדרת הספר מבחינת הע