פרשת נשא

בס״ד


מיד בסיום סדר מחנות מטות ישראל סביב למשכן ה' במדבר וחלוקת תפקידי הלויים למשפחותיהם, נצטוו בני ישראל בפרשתנו השבת להרחיק את הטמאים מקרב המחנות בזו הלשון: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע, וכל זב וכל טמא לנפש... ולא יטמאו את מחניהם אשר ה' שוכן בתוכם" (במדבר ה' / ב' – ג'). כלומר מאחר שבחר הקב״ה להשרות את שכינתו במרכז מחנות שבטי ישראל ואין הקדושה והטומאה יכולות לחיות ביחד בכפיפה אחת, נאלצו בני ישראל לשלח מקרבם את כל הטמאים בל יבואו אל המשכן. ונשאלת השאלה אם הורחקו כל הטמאים מלבוא אל הקודש מדוע צויינו דוקא שלשה טמאים אלה: הצרוע, הזב והטמא טומאת המת (נפש האדם)?

אולי נוכל להשיב על תמיהתנו אם נבדוק כיצד כל אחד מהנ״ל נדבק בטומאתו. הצרוע נעשה טמא בהופעת נגע (כתם לא טבעי) על עור בשרו. הזב נעשה טמא על ידי הפרשה לא שגרתית מאבר זכרותו; והטומאה לנפש האדם מתהווה על ידי נגיעה במת או בהיותו תחת קורת גג אחת עם המת.

במסכת אבות (פרק ה' משנה ט') שנינו "גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, על גלוי עריות ועל שפיכת דמים..." כלומר, ישיבת עם ישראל בארצו מסתכנת כאשר נפוצות שלושת העברות הכי חמורות (מבחינת תורתנו) הנ״ל ונהפכות למכת מדינה; כי אין ארץ השכינה הקדושה והרגישה יכולה לשאתן.

הדרכת היהדות על פי חכמינו ז״ל אומרת ש״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (גמרא מס' ברכות דף ל״ג עמ' ב'): כלומר, כל מה שמתרחש אצל אדם אינו מקרי אלא מכוון מלמעלה פרט לדברים הנתונים לבחירתו החופשית. אם כך, גם אין אדם נעשה טמא במקרה. ויתכן שבפנימיותו הצרוע נגוע בתחום האמוני, והזב בתחום העריות והטמא לנפש האדם בתחום שמירת הנפש. לדוגמא: יתכן שאדם מפריז בערך חשיבותו וערכו והרי "כל אדם שיש לו גסות הרוח (המתגאה) כאילו עובד עבודה זרה" (גמ' מס' סוטה דף ד' עמ' ב'); או אדם אחר "הנותן עינו" באשת איש; או פלוני המהרהר בלבו כמה היה רוצה בסילוקו של שכנו מן העולם. בכל הדוגמאות הללו לא נעשה מעשה כל שהוא של עבירה אולם בפנימיות ישנה התדרדרות רוחנית המביאה להתרחקות מהבורא וטעונה טיפול מידי.

עוד טרם מגיע האדם להתדרדרות בפועל, אבינו בשמים - האבא "הטוב ומטיב" והאוהב כל אחד מבניו, ברוב חסדו וברחמים גדולים מראה למטופלו סימן שהוא בדרך של התרחקות ממנו ית', וזמנית אינו מרשה לו התקרבות עד שיתן אל לבו לשוב מסורו הפנים ־ רוחני.

ההרחקה הזמנית (הטומאה) משמשת מעין גלות פרטית העשויה למנוע פעילות מעשית שלילית, היכולה להדביק אחרים, ולהביא לידי התדרדרות ציבורית אשר תחייב סילוק שכינה; והתוצאה גלות של כל האומה כולה.

יוצא, אם כן, שצו הבורא להרחיק טמאים מלבוא אל הקודש יש בו חסד עצום המאפשר השראת שכינה בישראל ומניעת העונש הלאומי החמור ביותר - חורבן וגלות. יהי רצון שכל אחד מאתנו יטהר את עצמו בפנימיותו ובחיצוניותו בל נסבול כל עונש פרטי או לאומי.

המלצת העורך
ארכיון
Archive
תגיות
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square