פרשת מטות

כתב בעל המזמור בתהילים צ״ד ״ק-ל נקמות ד' ק-ל נקמות הופיע".

ניתן לשאול- הרי נקמה תופעה אנושית היא המספקת סיפוק מסוים לנפגע, ובדרך כלל בחברה הנאורה נחשבת לשלילית- מה לבורא עולם, אדון הכל - והכל יכול לענין כזה? מי יכול לפגוע בו שסיפוקו (ית') יתבטא בנקמה?

השואל כך אינו מודע מספיק לקשר הנצחי שנוצר בין הבורא ועם ישראל כבר בימי אבותינו אברהם יצחק ויעקב. לימדונו חכמינו ז״ל שמשנאי ד', "האוהב צדקה ומשפט", הם שונאי ואויבי ישראל, ומגמתם העיקרית לנתק אותו קשר הנ״ל על ידי השמדה פיסית או רוחנית

בהתקרב עם ישראל להר סיני- המקום בו יתחזק אותו הקשר על ידי קבלת תורה- ניסה העמלקי למנוע זאת על ידי מלחמה פיסית ובהתקרב עם ישראל להיכנס לארץ כנען. בהיותם בערבות מואב. נלחם בהם העם המדיני במלחמה רוחנית בניסיון להחטיאם בעבודה זרה וזנות. בעצת בלעם הרשע נודע להם שהמחטיא ישראל גרוע יותר מהורגו, שהשני מוציאו רק מהעולם הזה. באשר הראשון מוציאו משני עולמות (גם עולם הבא).

מאבקם של שני העמים האלה (העמלקי והמדיני) היה משולל כל בסיס כלכלי או מדיני הגורמים בדרך כלל למלחמות עמים ובלי להיות מאוימים כלל וכלל מצד ישראל גברה בהם השנאה התמידית ויצאו להילחם בהם הואיל והקשר הנדון (בין ישראל והקב״ה) נצחי הוא ובלתי הפיך לא הצליחו - לא העמלקי ולא המדיני, אולם בגלל כוונתם ומאמציהם הרעים נצטוו בני ישראל לאייב את שני העמים האלו דווקא ואף להכות בהם פיסית.

ביחס למדין קראנו כבר לפני שבוע בפרשת פנחס את הצו "צרור את המדינים והכיתם אותם" (במדבר כה/יז) והשבת אנו קוראים על ביצוע אותו הצו.

אי אפשר שלא לשים לב לכך שבפתיחת הענין בפרשתנו אומר ד' למשה :״ נקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים" ( במדבר לא/ב) ובהעברת הדבר אל העם אומר משה (שם פסוק ג) "... החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ד' במדין".

הנה באופן בולט בא לידי ביטוי אותו הקשר בו דובר לאורך המאמר הזה, הפוגע בישראל כאילו פוגע בד' וכתוצאה הנקמה המוצדקת בעיני ד' לפגוע בחזרה באויבי ישראל נחשבת גם כנקמת ד' יסוד הענין הוא שנבחר ישראל לתקן את עולמו של הבורא והמנסה להפריע בכך, נעשה אויבו (ית״ש).