מחלוקת ב"ש וב"ה במנין נרות חנוכה ובנושאים אחרים


הקדמה

במסכת שבת (כא, ב) נחלקו ב"ש וב"ה במנין נרות חנוכה בכל יום:

"ב"ש אומרים, יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים, יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא, פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר, טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין".

להלן יובאו כמה שיטות בביאור יסוד המחלוקת בין ב"ש ובין ב"ה, הן במנין הנרות בחנוכה, והן במחלוקות אחרות שביניהם.


א. שיטת המהר"ל - הבדל בין קדושת הזמן לקדושת האדם


המהר"ל בספרו נר מצוה מבאר את שיטות ב"ש וב"ה:

ב"ש סוברים שקדושת הזמן של היום הראשון היא הגדולה ביותר, כי היום הראשון כולל בקדושתו גם את שאר הימים שאחריו:

"כי הראשון הוא התחלה אל הכל, לכך הוא יותר במעלה, וכאלו בכוחו שאר הימים שהם אחריו, ולפיכך יש להדליק שמונה כנגד ימים הנכנסים. לכך פרי החג היו מתמעטין, כי יום הראשון מן ימי החג הוא יותר עליון, ולכך הוא יום טוב והוא קדוש"

לכן לפי ב"ש ביום הראשון מדליקים שמונה נרות. גם הימים הבאים כוללים בקדושתם את הימים שאחריהם, אבל מאחר שמספר הימים הנשארים הולך ופוחת, לכן גם קדושת הימים הנשארים הולכת ופוחתת.

לעומתם בית הלל הדלקת הנרות הולכת מיום ליום, כי מנין הנרות נקבע לפי קדושת האדם, והאדם הולך ומתקדש מיום ליום, בבחינת מוסיף והולך, ובלשונו של המהר"ל:

"ולמאן דאמר כנגד ימים היוצאים, כי מתחילין בקטן ומסיים בגדול, דמעלין בקדש ואין מורידין. כי הקדושה היא מעלה עליונה, ואין מגיע אל מדריגה הזאת העליונה מתחלה, רק כי עולה אליה מדרגה אחר מדרגה עד האחרון, מצד כי האדם מתעלה באחרונה אל קדושה יותר. ולפיכך האדם אשר הוא מקבל הנס, תחילה הוא מעט, והוא יותר מתעלה ויותר".


ב. שיטת הגר"ח - בכוח ובפועל


הגר"ח סולובייצ'יק מתרץ את הקושיה שהקשה הבית יוסף: מדוע לא קבעו רק שבעה ימי חנוכה? הרי ביום הראשון הנר דלק בצורה טבעית! תירוצו הוא, שהנס נעשה באיכות ולא בכמות, והנס נעשה גם ביום הראשון, כששמינית מן השמן הספיקה ללילה שלם.

קדם לו כבר המהר"ל שתירץ תירוץ זה:

"ואם תאמר, כיון שהיה בו להדליק יום אחד אם כן אין נס רק לז' ימים!

ואין לומר, שהיו מחלקין שמן הפך לח' ימים, דזה אינו, דכיון דכתיב (ויקרא כד, ג) יערך אותו אהרן מערב עד בוקר, צריך לתת שמן שיהיה דולק כל הלילה, וטוב שיעשו מצוה אחת כתיקונה להדליק יום אחד, ואף אם לא יהיה להם להדליק אחר כך, יותר טוב משלא יקיימו אף יום אחד! אבל לא קשיא, כי נתנו הכל במנורה, וכל יום ויום נדלק שמינית מן השמן והיה נס בכל יום ויום".


הגר"ח מבאר על פי דרך זו את שיטת בית שמאי ובית הלל: שיטת ב"ש נקבעת לפי מצב השמן בכוח - ביום הראשון היה בכוחו השמן לדלוק שמונה ימים ובימים הבאים, נותר פחות שמן וממילא כוחו הפונטציאלי הלך ופחת. אבל ב"ה פוסקים לפי הנגלה בפועל, ובכל יום הלך והתגלה האור יותר.


בדרך זו מבאר הגרש"י זוין זצ"ל (בספרו לאור ההלכה עמ' שצה - תנה) כמה מחלוקות נוספות שבין ב"ש וב"ה, נביא כאן שתי דוגמאות:

א. במשנה ברכות (נא, ב) נאמר:

"בית שמאי אומרים: שברא מאור האש, ובית הלל אומרים: בורא מאורי האש".

רב יוסף: בברא ובורא כולי עלמא לא פליגי דברא משמע, כי פליגי - במאור ומאורי; דבית שמאי "חדא נהורא איכא בנורא", ולדעת בית הלל "הרבה מאורות יש באור".

הגר"א (בשנות אליהו) התקשה כיצד נחלקו ב"ש וב"ה במציאות, לכן ביאר שאין מחלוקת ביניהם במציאות, אלא ב"ש מברכים על בריאת יסוד האש בששת ימי בראשית (דהיינו הברכה היא על בריאת הכוח הפוטנציאלי הגנוז באבנים ובחומרים אחרים, שניתן להוציא מהם אש על ידי חיכוך) לכן הברכה היא על המאור - בלשון יחיד, כי האש ביסודה - בכוח היא אור אחד - "חדא נהורא איכא בנורא", רק בצאתה לפועל מתגלים בה כמה גוונים. אבל בית הלל מברכים לפי התגלות האש בפועל, והיא מתגלה בגוונים שונים, לכן יש לברך - "מאורי האש".


אבל קשה על דברי הגר"א, שהרי בפסחים (נד, ב) נאמר שבמוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם הראשון, וטחן שני אבנים זו בזו ויצא מהן האור, אם כן הברכה אינה על היסוד הפוטנציאלי של האש שנברא בששת ימי בראשית, אלא על התגלותה בפועל במוצאי שבת על ידי אדם הראשון! לכן יש לפרש את מחלוקתם בדרך אחרת, כפי שיתבאר עוד להלן (ג).

ב. במסכת ביצה (טז, ב) נאמר על שמאי שמצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה מניח את השניה ואכל את הראשונה. אבל הלל מדה אחרת היתה לו...ברוך ה' יום יום. לפי ב"ש כח השבת גנוז כל ששת ימי המעשה, לכן צריך להכין כל השבוע מחול לשבת. ודעת ב"ה היא, שמכיון שבימות החול קדושת השבת לא מתגלה בפועל, לכן אין צריך להתחיל להכין מתחילת השבוע לשבת, אלא רק בהתקרב השבת.


ג. שיטה שלישית- הבדל בין תכלית לאמצעים


1. התכלית לעומת אמצעים


יש לבאר את שיטותיהם של בית הלל ובית שמאי, בדרך שלישית המבוססת על מחלוקת כללית עקרונית ביניהם.


מחלוקת בית הלל ובית שמאי היא בשאלה האם המצוות נקבעות לפי המצב האידיאלי התכליתי שהעולם שואף להגיע עדיו, או שמא המצוות נקבעות בהתאם לאמצעים המובילים בהדרגתיות לתכלית?

לדעת בית שמאי המצוות נקבעות בהתאם למטרה הסופית הכללית - לפי הצד התכליתי האידאלי של העולם ושל ישראל.

ואילו לדעת בית הלל המצוות נקבעות בהתאם לאמצעים המובילים בהדרגתיות לתכלית.


יש להרחיב את ביאור מחלוקתם: הגר"א בספר משלי פרק י המבאר שבצד המחשבתי - התכלית קודמת לאמצעים, אבל בצד המעשי - האמצעים קודמים לתכלית.

בדרך זו הגר"א מישב את דברי המדרש (ב"ר יב, טו): "בתחילה עלה במחשבה לבראותו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין". לכאורה יקשה וכי יש שינוי במחשבתו של הקב"ה? אלא שהתכלית האידאילית במחשבה ובתוכנית של הקב"ה, היא שהעולם יגיע למצב שיוכל לעמוד בדין, אבל בעולם המעשה צריכים להתחיל מהאמצעים, ובשלב ראשון יש צורך לשתף את מידת הרחמים.


גם בפיוט לכה דודי שחיבר רבי שלמה אלקבץ על השבת, נכתב: "סוף מעשה במחשבה תחילה - השבת קדמה במחשבה לעולם המעשי, כי היא תכלית העולם, אבל בעולם המעשה - השבת הגיעה רק אחרי שהושלמו האמצעים אחרי ששת ימי המעשה.


בית שמאי מחוברים לעולם המחשבתי - התכליתי - האידיאלי, ובעולם המחשבתי - התכלית קודמת לאמצעים, וכן הכלל קודם לפרטים, כי הכלל מבטא את התכלית, ואילו במסגרת האמצעים יש צורך לרדת לפרטים. לכן לדעת בית שמאי המצוות המעשיות נקבעות בהתאם למטרה הסופית הכללית - לפי הצד התכליתי האידאלי של העולם ושל ישראל.


בית הלל - לעומתם, מתמקדים בעולם המעשי, ובעולם המעשי ביצוע האמצעים קודמים לתכלית והירידה לפרטים נזקקת לצורך הבאת המטרה הכללית. בעולם זה יש להתקדם בהדרגתיות ללא קפיצות, בהתאם לכוחו של האדם הקרוץ מחומר.


2. מחלוקת משה ובצלאל


בדרך זו מתבארת המחלוקת בין משה לבצלאל: משה היה מרוכז בתכלית - בצד האידיאלי שישראל נקראים להגיע אליו, ועסק פחות באמצעיים ההדרגתיים המובילים לתכלית זו . לכן אמר לבצלאל לבנות את הארון בתחילה. אבל בצלאל היה שייך לעולם המעשה - "יודע לחבר אותיות שנבראו בהם שמים וארץ" - יודע לחבר את המחשבה השייכת לשמים עם המעשה השייך לארץ. משום כך בצלאל אמר למשה, שבצד המעשי, האמצעים קודמים לתכלית, ולכן יש לבנות את המשכן תחילה. משה הסכים עם בצלאל ואמר לו כך שמעתי. אמנם בפרשת תרומה נכתב הארון בתחילה, משום שפרשה זו אינה עוסקת בסדר המעשי של בנין המשכן , אלא בסדר הערכי של הכלים ולכן הארון הוזכר תחילה, ומשה שהיה מרוכז בצד התכליתי של המשכן שכח את הסדר המעשי של בניין המשכן עד שאמר לו בצלאל (וראה גור אריה פרשת פקודי).


3. מחלוקת בבריאת העולם


גם בבראשית רבה נחלקו ב"ש וב"ה: לדעת ב"ש בריאת השמים קדמה לארץ, ולדעת ב"ה הארץ קדמה לשמים. לפי ב"ש יש להקדים את בריאת השמים, כי בריאת האדם בארץ, נועדה לחברו לשמים, השמים שהם הרוחניים הם התכלית העולם והם קודמים לאמצעים - לארץ שהיא עולם המעשה. ב"ה מודים שבתכנון בריאת העולם - המחשבה קדמה למעשה. אבל בסדר הבריאה המעשית של העולם הזה, הארץ קודמת לשמים כי בעולם המעשי האמצעים קודמים לתכלית.

4. הלכה כב"ש לעתיד לבוא


בבית האוצר לגר"י ענגיל (ערך "בית הלל") ביאר מדוע בעולם הזה הלכה כב"ה, ואילו בעוה"ב הלכה כב"ש, כי בעולם הזה הקב"ה שיתף את מידת הרחמים עם מידת הדין, וזו דרכם של ב"ה, אבל לעתיד לבוא תשלוט מידת הדין, ולכן באתה שעה תהיה ההלכה כב"ש.


גם את דברי בית האוצר יש לפרש, על פי ההבדל שבין התכלית ובין האמצעים:

במדרש (בראשית רבה יב, טו) נאמר, שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ואחר כך ראה שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין, שיתף עמה את מידת הרחמים.

לעיל הובא ביאור הגר"א שמבאר שחז"ל לא התכוונו שהקב"ה התחרט מרצונו הראשון, אלא מלכתחילה היתה התכלית שהעולם יגיע למדרגה גבוהה, ויוכל לעמוד במידת הדין, כאשר הבריות יעשו את רצון הקב"ה, ולא יחטאו, באותה שעה כבר לא יהיה צורך לשלב את מידת הרחמים עם מידת הדין. אלא שכדי להגיע לתכלית זו, יש צורך בתחילת הדרך בעולם הזה - לשתף את מידת הרחמים, מאחר שבעולם הזה עולם האמצעים הבריות אינם יכולים לעמוד במידת הדין. רק אחרי גמר התיקון הרוחני שייעשה בעולם הזה, העולם יוכל לעמוד במידת הדין בלבד.

שיטת ב"ש מותאמת לתכלית, ולכן לעתיד לבוא תיפסק ההלכה כמותם. אבל שיטת ב"ה מותאמת לאמצעים, ולכן בעולם הזה, ההלכה היא כב"ה, מכיוון שהעולם הזה הוא עולם האמצעים המובילים לעולם הבא - עולם התכלית.


5. ביאור המחלוקת בנר חנוכה


לאור האמור לעיל, מתבארת מחלוקת ב"ש וב"ה בהדלקת נרות חנוכה: התוכנית האלוקית בנס השמן היתה, שהנס ימשך שמונה ימים - עד שיגיע שמן טהור מהגליל עד ירושלים (ראה מאירי שבת, כא, ב, ואבודרהם על חנוכה). אמנם ביום הראשון לא התגלה הנס במלואו, אלא רק בצורה חלקית כששמינית מהשמן דלקה, אבל התכלית הסופית של הנס כבר קדמה במחשבה האלוקית, ודלקה רק שמינית מן השמן, כדי שהשמן יספיק לשמונה ימים. לכן לדעת ב"ש ביום הראשון מדליקים שמונה נרות, כדי לציין את מטרת הנס וייעודו - שהשמן ידלק שמונה ימים, עד שיספיקו להביא שמן טהור מהגליל. מטרה זו התגלתה כבר בתחילת הופעת הנס ביום הראשון, כששמינית מהשמן דלקה, ושבע השמיניות נשארו לשבעת הימים הבאים. ביום השני נשארו עוד שבעה ימים להבאת השמן הטהור, ובכל יום הלך והתקצר הזמן הנצרך להשתמש בשמן של הנס. לכן לדעת ב"ש פוחת והולך.

לעומתם ב"ה מתמקדים בעולם המעשי - עולם המתקדם בהדרגתיות ללא קפיצות, ומכיוון שהנס לא התגלה בבת אחת, אלא הלך והתקדם במשך שמונה ימים, לכן ביום השמיני בו הושלמה מטרת הנס , מדליקים שמונה נרות. אך בימים שקדמו לו בשעה שמטרת הנס עוד לא הושלמה, מציינים את הנס בהתאם להתקדמות האמצעים, כי בצד המעשי האמצעים קודמים לתכלית, והאמצעים מתקדמים באופן הדרגתי. לכן גם הדלקת נרות נעשית באפן הדרגתי - "מוסיף והולך".


5. מחלוקת בקידוש היום

בדרך זו יש לבאר את מחלוקת ב"ה וב"ש במשנה פרק שמניני בברכות: לב"ה ברכת היין קומת לקדושת היום משום שהיין גורם לברכה, ואילו לב"ה מברכים על היום תחילה שהיום גרם ליין לבוא. לדעת ב"ה מן האמצעים יש להגיע לתכלית, לכן היין המשמח לבב אנוש, הוא האמצעי להגיע לתכלית - להרגשת קדושת היום, לכן יש לברך תחילה על האמצעי, כי מכוחו אפשר להגיע להרגשת קדושת היום, וממילא גם לברך על קדושת היום.

לעומת זאת לדעת ב"ש יש לברך תחילה על קדושת היום - כי קדושת היום היא התכלית וכתוצאה מקדושה זו יש צורך להשתמש ביין שהוא אמצעי להשגת התכלית, וכן הכלל קודם לפרטים, כי הכלל מבטא את התכלית, לכן יש לברך על קדושת היום תחילה, כי קדושת היום היא תכלית מעשה בראשית, והכלל קודם לפרטים.

בית הלל - לעומתם, מתמקדים בעולם המעשי, ובעולם המעשי ביצוע האמצעים קודמים לתכלית והירידה לפרטים נזקקת לצורך הבאת המטרה הכללית. בעולם זה יש להתקדם בהדרגתיות ללא קפיצות, בהתאם לכוחו של האדם הקרוץ מחומר.


עוד יש לבאר את מחלוקתם בקידוש על היין, על פי דברי המהר"ל בספרו נר מצוה שהובאו לעיל:

דעת בית שמאי היא, שיש להקדים את קדושת הזמן לפני קדושת האדם - כי קדושת הזמן היא עליונה - אלוקית, בעוד קדושת האדם הולכת וגדלה בהתאם למעשיו לפי בחירתו, והאיתערותא דלעילא של קדושת הזמן בשבת קודמת במעלתה על האיתערותא דלתתא של מעשה הקידוש בידי אדם.

לעומת זאת לדעת בית הלל קדושת האדם המתגלה במעשיו, יש לה מעלה ביחס לקדושת הזמן האלוקית, כי ללא מעשה האדם קדושת הזמן נשארת ריקנית בעולם הזה - ללא לבוש מעשי, ויש להקדים בברכה את מעלת האיתערותא דלתתא לפני הברכה על האיתערותא דלעילא.


6. מחלוקת בברכת מאורי האש


בדרך זו יש לבאר את מחלוקת ב"ש וב"ה בברכות (נא, ב) בברכת מאורי האש במוצאי שבת: לדעת ב"ש מברכים על התכלית - אדם הראשון במוצאי שבת היה שרוי בחשיכה ורצה להאיר את חשכת הלילה, עד שחיכך שני אבנים זה בזה והוציא אש. אם כן תכלית האש היא למטרת האור, ועליה יש לברך- מאור האש. כמו כן התבאר לעיל, שלפי ב"ש הכלל קודם לפרטים, כי הכלל מבטא את התכלית, לכן לדעת בית שמאי יש לברך על האור הכולל - מאור האש, ולא על פרטיו.

אבל שיטת ב"ה היא לרדת לפרטים שהם האמצעים המובילים להגשמת המטרה הכללית, ובגלל חשיבות האמצעים, יש גם לברך עליהם. לכן לדעתם יש לברך על פרטי האש - "מאורי האש", כי האש נוצרת מיסודות שונים בעלי גוון שונה, והפרטים המרכיבים את האש, הם האמצעים המביאים את האש לתכליתה - להאיר.

7. מחלוקת בראש השנה לאילנות


בדרך זו מתבארת גם מחלוקת ב"ש וב"ה על זמן ראש השנה לאילנות: לפי בית שמאי ר"ה לאילנות הוא ר"ח שבט, ואילו לב"ה בטו' בשבט.

מבחינת המציאות אין מחלוקת ביניהם שעל פי רוב, הגשמים יורדים עד טו' בשבט, אלא

שב"ש דבקים בתכלית - במצב האידאלי של העולם ושל ישראל. המצב האידיאלי התכליתי הוא - שישראל לא יחטאו ורוב הגשמים ירדו בעיתם כדברי התורה- "והיה אם שמע תשמעו...ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש". זמן גשמים בעיתם הוא ז' מרחשון, לכן יש לחשב את תחילת תקופת הגשמים מז' מר חשון עד טו ניסן. נמצא שבר"ח שבט עברה רוב תקופת ירידת הגשמים (בשמונים ושנים ימים, לעומת שבעים ושלושה ימים שנשארו עד פסח - בשנה רגילה שאינה מעוברת). אם ישמרו ישראל את התורה והמצוות כראוי, הרי בראש חודש שבט צריכים לרדת רוב הגשמים כשהגשמים בעיתם.

אמנם בשנה מעוברת מועדי הגשמים משתנים, אבל גם בשנה מעוברת זמן שאלת הגשמים הוא בז' מר חשון, וכן זמני התענית גם בשנה מעוברת שווים לשאר שנים, שאם לא ירדו גשמים עד יז' מר חשון, היחידים מתענים, ואם נעצרו עד ר"ח כסלו בי"ד גוזרים ג' תעניות (משנה תענית י, א). אם כן גם בשנה מעוברת כשהגשמים יורדים בעיתם זמנם מתחיל מתאריך ז' מר חשון, ועד ר"ח שבט יורדים רוב הגשמים אם הם ממשיכים לרדת בעיתם.

אבל לפי ב"ה העולם הזה הוא עולם האמצעים והעולם מתעלה בהדרגה, וכל עוד לא נגמר התיקון של העולם, עלולים ישראל לחטוא, ולפעמים הגשמים אינם יורדים בעיתם, אלא מתאחרים ורוב הגשמים יורדים עד טו בשבט (וראה עוד במאמר טו בשבט – מחלוקת ב"ש וב"ה).


8. מחלוקת הלל ושמאי בקבלת הגר

במסכת שבת (לא, א) נאמר על שמאי שדחה את הגר שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת, וכן את הגר שרצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול, ואילו הלל קיבל את הגרים שדחה שמאי ולימד אותם בסבלנות עד שהגיעו לדרגת גרי צדק אמיתיים.

התוספות (יבמות, קט, ב, ד"ה רעה אחרי רעה) ביארו את שיטת הלל:

"וההיא דפרק במה מדליקין (שבת לא.) שגייר הלל אותו שאמר גיירני על מנת שתשימני כ"ג, ואותו דעל מנת שתלמדני כל התורה כולה, ואף על פי שלא היו מתאמצין להתגייר, יודע היה הלל בהן שסופם להיות גרים גמורים, כמו שעשה לבסוף".

לפי התוספות, הלל ידע שליבם לשמים. לכן פעל בגיורם בתהליך הדרגתי - בהתקדמות איטית, בשלבים ובסבלנות, ומן האמצעים ההדרגתיים הביאם בסופו של דבר לתכלית.

לעומת זאת שמאי בדק את הגרים, האם במצבם הנוכחי הם מתאימים לתכלית הנדרשת לקיום המצוות, וראה שבמצבם הנוכחי אינם נמצאים במדרגה המתאימה לגיור, לכן דחה אותם באמת הבנין.


הרה"ג יועזר אריאל שליט"א






המלצת העורך
ארכיון
Archive
תגיות
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

זמני התפילות במכון

ימים א' – ה'

שחרית 6:15
ראש חודש 6:00

מנחה

מנין ראשון 13:15,

מנין שני 20 דק' לפני שקיעה

ערבית

מנין ראשון 20 דק' אחרי שקיעה,

מנין שני 19:00

מנין שלישי 21:00

 

צור קשר

 

ת.ד. 1613 קרית ארבע 9010000

טל  02-9964722

פקס 02-9963253

מייל marabanim@gmail.com

waze.png