פרשת האזינו

בס"ד

בכתיבת ספר תורה חייב הסופר להקפיד שצורת הכתיבה של קטעי שירה תהיה שונה מזו של קטעי מקרא רגילים; על כן המביט בצורת כתיבת פרשתנו השבוע בספר תורה כשר יבין מיד שרוב רובה שירה; ואף מכונה היא כך בפירוש שש פעמים בכתוב (פרקים לא, לב)המאפיין את השירה במקרא הוא השימוש של המשורר בהקבלות ספרותיות; כלומר, הוא מביע אותו הרעיון פעמיים, בכל פעם במילים שונות.

לדוגמא, מצוי קרוב לתחילת פרשתנו בפסוק אחד מקבץ מילים כדלקמן:

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב', ד').

במאמרנו זה נפנה את תשומת ליבנו אל פסוק נוסף מתוך השירה שלפנינו והוא אומר:

״צור ילדתיך תשי ותשכח ק-ל מחלליך" ( שם פסוק י״ח).

לפי פשוטו של מקרא בא המשורר (שהוא הקב״ה) בפסוק הזה בטרוניה עם עמו ישראל בכך ששוכחים אותו, והרי הוא בוראם; והתרעומת הזאת מובעת בכפל לשון.

אולם ניתן בנוסף להבנה הפשוטה הזאת להציע משמעות נוספת עמוקה יותר; והיא, שבטובו הגדול חנן היוצר את האדם עם תכונת השכחה (לשון ״תשי״): כלומר, במתנת אלוקים מסוגלים אנו לשכוח צרות, יסורים ומאורעות מכאיבות שעברו עלינו; וכן גם פגיעות בהן פגעו בנו אנשים וכבר נמחלו על ידינו. והנה קור ה שבמקום להודות, להלל ולשבח את מטיבנו על סגולת השכחה, אנו בכפיות טובה משתמשים דווקא בכלי זה לשכוח ולהתנתק מעצם נותן המתנה (ית״ש). על התנהגות כזאת בוודאי מוצדקת התרעומת.

צייר הדבר הזה במשל, אחד מגדולי החסידות (המגיד מדובנא), כך: איש אחד הסתבך מאוד בחובות ונועץ בידיד כיצד להיחלץ מהסבך. הציע השני שבכל פעם שיבוא אליו מלוה תובע, יציג הוא הצגת שגעון. כך נהג הלווה ובכך הצליח להדוף את נושיו אחד אחד; עד שבאחד הימים הגיע אליו בעל העצה ״הגאונית״ לתבוע את החזר החוב המגיע לו עצמו. בלי היסוס ניסה הלווה המסכן להיחלץ גם ממנו בהצגת המשוגע.

״טיפש״ קרא הנושה ״אני זה שלימדתך את התחבולה הזאת להפעיל על אחרים, ואתה לא מתבייש להשתמש בה להתחמק ממני? ״.

כמה מתאימים הדברים האלו בימים אלה בין כסה לעשור בהם אנו מתחננים על נפשנו להתקבל ברצון אצל הבורא ית״ש כבעלי תשובה, יהי רצון שנזכה לחזור בתשובה שלמה ובכך לזכות לכתיבה וחתימה טובה ולשנה מבורכת!