חיי אברהם פרשת מטות

בס"ד

בענין "נדרים חלים על דבר מצוה"

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (ל' ג')

איתא במתניתין בנדרים (טז.) אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, בנדרים אסור, הרי דנדרים חלין על דבר מצוה.

והקשה בספר החינוך (מצוה ל') וז"ל, ואם תשאל, מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצווה עליו לאכלו, איך לא יאכלנו, שהרי אותו דבר מצווה הוא עליו בעשה, ויבא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל, כי כן יאמרו חכמים בכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה, תשובתך שהנדר עשה ולאו יש בו, לאו דלא יחל ועשה דככל היוצא מפיו יעשה, וכ"כ הרשב"א בנדרים שם, והובא בתשובותיו (ח"ג סי' שמ"ג[1]), ובריטב"א ר"ה (ו.), והאריכו המפרשים ליישב קושיא זו באופנים אחרים, ויבואר דבריהם לקמן.

והק' השואל שם בשו"ת הרשב"א על תירוצו, וכן המשנה למלך בהגהותיו על ספר החינוך שם, מהא דאיתא בפ"ק דיבמות (ה.) ונזיר (נח:) ראשו (במצורע) מה ת"ל, לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו, שומע אני אף מצורע ונזיר כן, ת"ל ראשו (אלמא אתי עשה ודחי לא תעשה), ואע"ג דבנזיר איכא לאו ועשה (תער לא יעבור על ראשו, קדוש יהיה גדל פרע), וקיימא לן אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, מ"מ שאני נזיר דקיל שכן ישנו בשאלה, (פירש"י לשאול לחכם ויתיר לו) הלכך אתי עשה דתגלחת מצורע ודחי לא תעשה ועשה דנזיר ע"כ, וא"כ הכא נמי נימא בלאו ועשה דנדרים דקילי משום דישנו בשאלה ויבא עשה דסוכה וכיוצא בה וידחה לאו ועשה דנדרים, וצ"ע, וגם בזה רבו התירוצים, וכדיבואר.

הנה הרשב"א תירץ בתשובה שם דההיא דיבמות דיחויא בעלמא היא, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אף היכא דישנו בשאלה[2].

ובמשנה למלך שם כתב שהרמב"ם כתב בספ"ז מהל' נזירות טעם אחר לנזיר שנצטרע[3], ואולי כך היתה גירסתו וגירסת החינוך, וא"כ לעולם אין עשה דוחה לא תעשה ועשה אף היכא דהלאו ועשה ישנו בשאלה, ולא קשה מידי בהא דאין עשה דסוכה וכיו"ב דוחה הלאו ועשה דנדרים עכ"ד. ויע' בראב"ד שם שהשיג אני שונה בראש מס' יבמות משום דהוה ליה לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי ע"כ, ומשמע דלאו דיחויא בעלמא היא כדברי הרשב"א הנ"ל.

בשער המלך (נדרים ג' ו') כתב ליישב קושית המשנה למלך ע"פ מש"כ תוס' בבבא מציעא (ל. ד"ה הא) ויבמות שם (ד"ה ואכתי) דבעלמא אין עשה דוחה ל"ת ועשה אפילו אינו שוה בכל, ושאני עשה דמצורע דדחי משום דגדול השלום דעל ידי שיטהר מותר בתשמיש. א"כ איכא למימר דהכא נמי ס"ל להחינוך והרשב"א ז"ל דכי אמרינן דעשה דמצורע דחי ל"ת ועשה דנזיר הואיל ואיתיה בשאלה היינו דוקא עשה דמצורע דחמיר, אבל עשה דעלמא לא דחי ל"ת ועשה אפילו דאיתיה בשאלה. וכ"כ באבני מילואים (שו"ת סי' כ"ב), ויע' בזה בקונטרס אחרון בשאגת אריה (סי' ס"א).

בקובץ הערות (סי' י"ח אות ב') תי' קושית המשל"מ בזה דיש לחלק בין נדר ונזירות, דאיסורא דנדרים היא שאסור לו לחלל דיבורו, וכיון דע"י עשיית המעשה יתחלל דיבורו ע"כ אסור לו לעשות המעשה, אבל המעשה מצד עצמה אינה אסורה[4]. וכל זה הוא בנדרים, אבל בנזירות, הדברים שמוזהר בהן הן איסורי תורה, והמעשה אסורה מצד עצמה. וא"כ י"ל דדוקא בנזירות מיקרי ישנן בשאלה, משום דאותה המעשה בעצמה שהיתה אסורה עליו קודם שנשאל, עכשיו ניתרת ע"י השאלה, אבל בנדר שהמעשה מצד עצמה לא נאסרה מעולם, וכל האיסור היה רק שלא יחלל דיבורו, והאיסור הזה אין לו היתר לעולם, דגם אחרי השאלה לא הותר לו לחלל דיבורו, אלא דליכא לדיבורו כלל אחר השאלה ולא משכחת לה שיחלל דיבורו ע"י המעשה. ונמצא דמה שמותר עכשיו עשיית המעשה לא נאסר קודם השאלה, ומה שהיה אסור דהיינו חילול הדיבור, לא הותר גם אחרי השאלה, אלא דעכשיו ליתא לדיבורא כלל, וזה לא מיקרי ישנה בשאלה.

בשו"ת באר יצחק (יו"ד סי' כ') יישב קושית המשל"מ די"ל דדוקא בעשה דמצורע דה"ל עשה השוה בכל מצי לדחות לא תעשה ועשה דישנו בשאלה, אם כן לפי"ז י"ל דלכן חל קונם על סוכה ולולב ותפילין, משום דהא נשים פטורות מזה וה"ל עשה דאינו שוה בכל, ובאינו שוה בכל לא מצינו דדוחה לעשה ולא תעשה אף דישנו בשאלה, ואין לנו אלא כנידון דמצורע דה"ל עשה השוה בכל. אבל קשה מהא דהביאו תוס' בשבועות (כד. ד"ה אלא הן) בשם הירושלמי, שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בליל פסח חייב הואיל והוא כולל מצה של כל השנה. ואם כן קשה דליתי עשה דמצה ולדחי השבועה אף דהוי עשה ולא תעשה הואיל דאיתנייהו בשאלה, ועשה דמצה הא הוי עשה השוה בכל דגם נשים חייבות באכילת מצה. ויש לומר דהירושלמי לשיטתו דשאני מצה דקיל דהוי עשה דקודם הדיבור, יע' בתוס' קידושין (לח. ד"ה אקרוב), ואם כן יש לומר דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ללא תעשה ועשה אף דישנו בשאלה, ובעי דומיא דמצורע דה"ל עשה השוה בכל דלאחר הדיבור, עכת"ד.

ובשלמי נדרים שם הביא שכ"כ לתרץ בס' הפלאות נדרים[5], והקשה עליהם דלא מסתברא לומר דבדוקא נקטה משנתינו הנך תלת מילי סוכה לולב תפילין, דרק בהם הנדר מבטל אותם ולא בשאר מצות עשה, דזיל בתר טעמא דאמרינן בגמ' מנא הני מילי דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו, ופירשו כל הראשונים דפירושו אפילו יש בהם ביטול מצות ה' לא יחל דברו, וכן מסתימת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו בסתם נדרים חלין לבטל את המצוה ולא חלקו בין מצוה למצוה, שמע מינה דבכל המצות נאמר דין זה, יע"ש עוד בזה.

ובחתם סופר נדרים שם ועוד[6] תירצו קושית המשל"מ ע"פ שיטת הר"מ בספ"ז מהל' נזירות דבנזיר מצורע ליכא אלא לא תעשה לחוד, ויש לבאר על פי דברי תוס' בקידושין (לד. ד"ה מעקה) דכל שיש עמו עשה אף בגוונא דליכא העשה אפ"ה הלאו אלים ולא דחי ליה העשה, ומש"ה אף נשים אין שורפין קדשים ביו"ט אף דפטורות ממ"ע שהזמן גרמא, מ"מ הלאו אלים, וא"כ בנזיר מצורע אף דליכא עשה עכ"ז הלאו אלים ולא דחי ליה עשה, ובכה"ג מהני הא דאיתא בשאלה להקליש הלאו האלים, אבל היכא דאיכא עשה ול"ת אף דישנו בשאלה לא דחי, ולכן גבי נדר לא אתי עשה דסוכה וכיו"ב ודחי לאו ועשה דלא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה[7].

ובעיקר קושית החינוך ודעימיה, דיבא עשה דסוכה וכיו"ב וידחה לאו דלא יחל דברו, ותירצו שהנדר לאו ועשה יש בו, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, יישבו המפרשים את קושייתם באופנים אחרים, וכדיבואר.

הנה בנמוקי יוסף נדרים שם יישב עיקר קושית החינוך והרשב"א דנדרים איסור חפצא הם, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, שלא אמרה תורה לעשות מצוה באיסורי הנאה, ולפיכך ליכא למימר עשה דוחה לא תעשה וכל שכן לא תעשה ועשה, עכ"ל[8].

וכתב בזה בקהלות יעקב (נדרים סי' ט"ו) דס"ל להנמוקי יוסף דכל איסורי תורה איסור גברא הם[9] מלבד קונמות שנתפס קדושה בהחפצא ומש"ה מקרי איסור חפצא. ולזה שפיר י"ל דבאיסור חפצא ליכא כלל דינא דעשה דוחה ל"ת, דמהא דאשכחן בכל דוכתא עשה דוחה ל"ת באיסורי אכילה וביאה אין ראיה לאיסור חפצא כיון דכל האיסורין הם איסור גברא, ולכן שפיר מחדש דבאיסור חפצא ליכא עדל"ת, משא"כ שיטת הרשב"א בתשובה (סי' תרט"ו) דכל איסורי תורה הם איסור חפצא מלבד שבועה וכיו"ב, וא"כ א"א לומר דלגבי איסור חפצא לא אמרינן עשה דוחה ל"ת, שהרי מצינו גבי איסורי אכילה וביאה דעשה דוחה ל"ת, ומש"ה לא תירץ הרשב"א כהנמוק"י הנ"ל, וכ"כ בחי' הגרש"ש (נדרים סי' א').

[אולם יע' באור שמח (הל' חו"מ פ"ו ה"ז) דנקט כעין דברי הנמוק"י דאין מאכילין לאדם דבר האסור, ולא נקט דכל איסורי תורה איסור גברא הן, ולכן נתקשה בסוגיות דמצינו עדל"ת גבי איסור אכילה וביאה, יע"ש מה שתירץ].

בנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' נ"ג) כתב דקושיית הראשונים אין לה קיום, דהא כתבו הרא"ש והר"ן בנדרים שם דגבי נדר דרשינן מכי ידור נדר "לה'" לא יחל דברו, שהנדרים חלין על דבר מצוה משום דאסר החפץ עליו, וא"כ בפירוש גלתה תורה דלא יחל דברו קאי גם על דבר מצוה, ולא שייך בזה עשה דוחה לא תעשה כלל. וכ"כ בשאגת אריה (סי' ס"א) ובקרן אורה נדרים שם[10].

וגם בשער המלך (נדרים ג' ו') הקשה מה מקום להקשות דליתי עשה דסוכה ודמצה ולדחי לא תעשה דבל יחל מאחר דגזרת הכתוב הוא, אלא דמסיק דנראה דהיינו דקשיא ליה להרשב"א והחינוך, דליתי עשה דמצה ולדחי לא תעשה דבל יחל, וליכא למימר דגזרת הכתוב היא, דא"כ אדנילף מכלאים בציצית לקולא לילף מהכא לחומרא, ואהא תירצו שפיר דמהכא ליכא למילף בעלמא משום דנדרים עשה ולא תעשה הוא, ואם כן מעתה אין מקום למה שהקשה המשנה למלך מההיא דאמרינן דאתי עשה דמצורע ודחי לא תעשה ועשה דנזיר דקיל הואיל ואיתיה בשאלה, דהכא שאני דגזרת הכתוב היא דאפי' דנדרים איתנהו בשאלה, אפילו הכי חיילי כדנפקא ליה מקרא ד"לה'".

עוד כתב השער המלך שם ליישב קושית החינוך ע"פ דברי התוס' בעירובין (ק. ד"ה מתן) שכתבו דהיכא דבא על ידי פשיעה והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו אין עשה דוחה לא תעשה עכ"ד, ואם כן הכא נמי איכא למימר דמה"ט לא אתי עשה דמצה וסוכה ודחי לא תעשה דבל יחל משום דעל ידי פשיעה בא שנדר שלא יאכל מצה והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו. וכבר תי' כן בחידושי רבינו דוד פסחים (לה:), ובפמ"ג בשושנת העמקים (כלל ח') יע"ש בדבריהם.

ויש לעיין בשיטת הרשב"א והריטב"א בזה, דכתבו בחי' בעירובין כתירוץ התוס' הנ"ל דלא אמרינן עדל"ת בבא ע"י פשיעה, ואעפ"כ הקשו אמאי לא נימא דיבא עשה דמצה וכיו"ב וידחה לאו דבל יחל, ואמאי לא תירצו דהיכא דבא ע"י פשיעה אין עשה דוחה ל"ת, ויע' באבנ"מ (שו"ת סי' י"ד) ובשער המלך שם שכתבו דל"ל להרשב"א סברת תוס' דעירובין וצ"ע, אולם יע' בשו"ת עונג יו"ט (סי' פ"ח) דיש לקיים דברי הרשב"א (וריטב"א) באופן דלא יכלו לתרץ קושיתם ע"פ דבריהם בעירובין דבבא ע"י פשיעה אין עשה דוחה ל"ת, יע"ש.

וע"ע תירוצים לעיקר קושית החינוך בפנים יפות כאן, עצי לבונה (יו"ד סי' רט"ו) ודברי חיים (או"ח סי' כ"ה), ולקושית המשל"מ בקובץ הערות (סי' י"ח אות ד').

אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com

[1]הובא ברע"א נדרים שם.

[2]וכתב דדילמא עשה דגלוח מצורע חמור, ומשום שלום הבית דחי ללאו ועשה דגלוח דנזיר.

[3]מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעתו וימי חלוטו אין עולין לו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאיליו ולא נשאר כי אם ל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו, ולפיכך באה עשה של תגלחת הצרעת ודוחה אותה ע"כ, ויע' לקמן בזה.

[4]ויע' בזה בקהל"י נדרים (סי' ה'), ובחי' ר' שמואל (קונטרס ביאורים נדרים ושבועות סי' א'), ועוד.

[5]ויע' בזה בשו"ת עונג יו"ט (סי' פ"ח), ובשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' רח"צ).

[6]אור גדול (נזיר ו' ה'), קונטרס דברי סופרים (סי' א' אות ל"ח), ודומה לזה באחיעזר (ח"ב סי' כ').

[7]ונמצא דמיושבין דברי הר"מ מהשגת הראב"ד, דלעולם בעי שני הטעמים לנזיר מצורע, טעם הר"מ דליכא עשה בנזיר מצורע, וטעם הגמ' דקילי משום דישנו בשאלה כדי להקליש הלאו האלים.

[8]ויע' בחי' ר' שמואל (קונט' נדרים ושבועות סי' א') שהקשה בשלמא נדרים אבל שבועות שחלין על מצות בכולל כמש"כ תוס' בשבועות (כד.) בשם הירושלמי מאי איכא למימר דהלא אין כאן איסור חפצא ואעפ"כ לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה, יע"ש מה שביאר בדעת הנמוק"י.

[9]דכ"כ הנמוק"י גבי קונמות חלים על איסורין.

[10]ויע' בחי' ר' שמואל הנ"ל שדחה הך תירוץ דלעולם י"ל עדל"ת ואעפ"כ שפיר שייך גזה"כ דחל הנדר בכזית שניה דמצה וכדומה.