ב"ה
'וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם... וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין ... כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן...וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה ... וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם ... כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן'
'ורבינו היה שמח מאוד בעת תקיעת שופר, וכן אמר שצריך להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו...' [כתר ראש אות קד לגר"ח מוולוז'ין, על הנהגות הגאון מוילנא]
ותמיהה מאליה עולה, כלום היה הגר"א באותו ראש השנה שאנחנו מציינים ברעדה של 'ונתנה תוקף'?
ואף בחודש אלול נכפלת התחושה: יש מי ששר 'המלך בשדה' ויש מי שרועם בקולו שאף דגים שבים נרעדים לשמע המלה 'אלול'.
***
כפילות זו יסודה מאז מקדם, בסוד הזמן הקדוש של ראשית השנה:
מצד אחד- בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ וְגוֹ'. פִּקּוּדָא דָּא, לִתְקוֹעַ שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דְּהוּא יוֹמָא דְּדִינָא לְעָלְמָא... וְקָאֵים עָלְמָא בְּדִינָא. בְּגִין, דְּהַהוּא מְקַטְרְגָא, חָפֵי וְכַסֵּי וְאַנְעָל פִּתְחָא עַל מַלְכָּא, אֲתַר דְּדִינָא שַׁרְיָא, לְמִתְבַּע דִּינָא עַל עָלְמָא... וַדַּאי בִּידָא דְּהַאי מְקַטְרְגָא, שַׁוֵּי קב"ה לְמִתְבַּע דִּינָא עַל כָּל עָלְמָא, וְשַׁוֵּי לֵיהּ יוֹמָא יְדִיעָא, לְמִתְבַּע קַמֵּיהּ כָּל דִּינִין דְּעָלְמָא... וְרָזָא דָּא, וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. מַאי עָשָׂה. עָשָׂה לְהַאי מְקַטְרְגָא, וְאַתְקִין לֵיהּ קַמֵּיהּ, לְמֶהֱוֵי סַיְיפָא שִׁנָנָא עַל כָּל עָלְמָא. וְכָל דָּא בְּגִין דְּיִדְחֲלוּן מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא ב"ה כֹּלָּא... וְסַנְטִירָא אָתָא, וְתָבַע דִּינָא עַל כָּל עוֹבָדֵי בְּנֵי עָלְמָא... וַוי לְאִינּוּן דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן...
ומצד שני- וְאַף עַל גַּב דְּקוּדְשָׁא ב"ה רָחִים לֵיהּ לְדִינָא... נָצַח רְחִימוּ דִּבְנוֹי, לִרְחִימוּ דְּדִינָא. וּבְשַׁעֲתָּא דְּסַנְטִירָא קָם לְמִטְעַן מִלִּין עָלַיְיהוּ, פָּקִיד לְמִתְקַע בַּשּׁוֹפָר, בְּגִין לְאִתְּעָרָא רַחֲמֵי מִתַּתָּא לְעֵילָּא, בְּהַהוּא שׁוֹפָר... כַּד הַהוּא קָלָא אִתְּעַר מֵעֵילָּא וּמִתַּתָּא, כְּדֵין כָּל טַעֲנוֹת דְּקָא טָעִין הַהוּא מְקַטְרְגָא מִתְעַרְבְּבֵי...
[זהר פרשת אמור]
ראש השנה יום דין מפחיד מאוד, אך מיד לאחר מכן- הכל מתמוטט לרגלי מידת הרחמים, ובתקיעת שופר נסתתמו טענות המקטרג. לאמור: אתה מפחד.. אבל אל חשש אתה יהודי, ה' כבר מסדר לך שופר והכל בסדר.
והרי בזה ניטל עוקצו של ראש השנה!?
***
יש שמחה בדין.
'אמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו שנאמר עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו [איוב כו] והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולם די אמר ריש לקיש בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את הים היה מרחיב והולך עד שגער בו הקדוש ברוך הוא ויבשו שנאמר גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב' [חגיגה יב]
גם התפשטות החסד חייבת גבול, ולא יטבע העולם בשפע. גשמים בלי גבול יציפו ויהרסו אדמה ויבול, אלמלא גבורת הגשמים המגבילה את עוצמת החסד ליכולת הקיבול של העולם. גם מי שצמא מאוד לא ישתה מצינור של מכבי אש, שלא ייחנק, אלא מכלי מותאם לכמות המים שהגוף יכול לקלוט.
שמחים אנו בגבורה המקיימת , המאפשרת קבלת שפע ושמירה על שלמות המקבל. שמחים באוחז במידת המשפט ומכלכל חיים בחסד הראוי, ברחמים רבים.
חז"ל דרשו את חשיבות מידת המשפט דווקא מפסוקים של איוב. את זה אפילו איוב הבין, עם כל כאבו וייסוריו, כי אין לעולם קיום בלא הדין המגביל ועוצר את החסד מלהתפשט בלא גבול.
***
עוד שמחה.
נשים רבות מספרות לצאצאים שהיום המאושר בחייהן היה יום נישואיהן.
האמנם? הרי אם יש משהו שכדאי לשמור ממנו מרחק, הוא כלה ביום חתונתה. פקעת עצבים של ממש, כל סיכה או קישוט מיזערי שאינו במקום יכול לגרום להרעשה עולמית.
והחתן? מי שמתבונן בפני בחור ישיבה ברגעי החופה הראשונים יכול לחשוב שלא רק שלא נמחלו עוונותיו, אלא שכל עוונותיו באו לאחל לו 'מזל טוב'.
ובכל זאת- זה היום המאושר בחייהם. הכיצד?
דווקא גודלו של המאורע ושפע האושר שהוא מבשר, מחייב הכנה מדוקדקת ומלווה בחששות של הכנה והתעלות. רק משיכה עזה לטוב ולאושר יכולה לגרום לאדם לבוא בכריתת ברית ולומר 'מתחייב אני' ומשעה שהתייצב, שפע טוב וחסד עוטף אותו, והוא מאושר.
***
ושתי השמחות גם יחד.
בראש השנה אנחנו נקראים להתפייס מחדש עם מידת המשפט ועם האוחז ביד מדת משפט, דווקא כדי שיושפע עלינו חסד מאתו יתברך.
ואנו נכנסים להיכל מלך על כל הארץ, שהוא גם 'מקדש ישראל'
קדושה ודאי, אך גם לשון קידושין.
ואנו ככלה לקראת חתן, תרועת מלך בו, מאושרים מהמפגש וארכובותינו דא לדא נקשן, לובשים את ה'קיטל' בפחד של נידונים וכשמחת היוצאים זכאים בדין.
בשמחה זו שמח הגאון, שמחת האדם המצפה לחסדי השם, אך יודע כי המשפט הוא בן זוגו של החסד המחיה ומשפיע רוב טובה לעולם. מתוך כך לא בורח האדם מן הדין, אלא מחליט להתייצב בהיכל מלך המשפט, בידיעה שחידוש הזוגיות של חסד ומשפט הוא מקור השמחה.
יהא המשפט מה שיהא, נקבלו עלינו ביראה ומתוך כך נחיה בחסדו של מלך 'כי אנו רעיתך ואתה דודנו'
'חסד ומשפט אשירה'
ובשעה שהיה הגאון שמח, היה כולו ברעדה ככלה לפני חופתה, בשמחת קדושה והתרגשות של קיום העולמות. ובכל שנה ושנה, ביום שבו יעמיד למשפט כל יצורי עולמים, יוכל להמשך בדין ובצדק רוב השפע לעולם. ונמצא המשפט מעמיד את העולם ומקיימו ברוב טובה ושפע ברכה.
אנחנו שמחים כממליכי מלך, כבאים בהיכל קודשו, אבל בו זמנית נודדת שנתנו מחרדת הקודש, מיראת החיבור שבין החסד והדין, שהיא סוד קיום העולם, מרגישים את עוצמת קדושת היום- היום שהוא גם נורא ואיום, וגם 'תנשא מלכותך'. 'למשפטיך עמדו היום'.
