ב"ה
בבואנו לברר טיבו של יום זה, נתבונן באירועים שהתרחשו ביום זה:
ובגמרא שם במסכת תענית דף ל' עמוד ב' מקשה דיום הכיפורים הוא יום שמחה כיון שהוא יום מחילה וכפרה אבל ט"ו באב מה אירע בו שהוא יום שמחה?
מביאה הגמרא כמה טעמים:
א. יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, וביאור הדבר - כגון אשה משבט ראובן הותר לה להינשא לאיש משבט שמעון אבל מתחילה אשה שראויה לרשת את משפחתה כגון שאין לה אחים, היה אסור לה להינשא לאיש משבט אחר, כדי שהנחלה הראויה לה לא תעבור לשבט אחר. ובחמשה עשר באב התירו חכמים איסור זה, כיון שהאיסור הנ"ל לא נאמר אלא לדור באי הארץ ולא לדור אחר כמו שדרשה הגמרא שם.
ב. יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל . לאחר מעשה פילגש בגבעה המובא בנביא שאנשי בליעל משבט בנימין רצחו את אותה פילגש קראו בני ישראל לשבט בנימין להוציא את אותם בני בליעל כדי להורגם ולא שמעו להם ויצאו שבטי ישראל עמם למלחמה ואח"כ קיבלו עליהם שלא להינשא עם שבט בנימין ובחמשה עשר באב הותר איסור זה כדרשת הגמרא שם.
ג. יום שכלו בו מתי מדבר. במדרש איכה נאמר שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בעוון העגל כל ערב תשעה באב היה כרוז יוצא ואומר 'צאו לחפור קברים' והיה כל אחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו, ולמחרת הכרוז אומר 'הבדלו החיים מן המתים' וכל שנה היו עושין כן. ובשנת הארבעים עשו כן ועמדו כולם חיים ואמרו שמא טעינו בחשבון והיו נכנסים לקברים כל לילה עד ט"ו באב וכיון שראו שנתמלאה הלבנה ולא מתו ידעו שנשלמה הגזרה, וביום זה חזר הדיבור של השכינה עם משה ביחוד ובחיבה ולכן קבעו יום זה ליום טוב.
ד. יום שביטל הושע בן אלה [אף שהיה רשע] את השומרים שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו או את עגלי הזהב של ירבעם או יעלו לבית המקדש, וכיון שניתן רשות לעלות לבית המקדש ביום ט"ו באב עשו אותו יום טוב.
ה. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. במסכת גיטין דף נז' עמוד א' מסופר שקיסר רומי הרג בעיר ביתר אנשים נשים וטף ולא ניתנו לקבורה כמה שנים ושימשו כגדר בכרמו של אספסינוס ונעשה להם נס וגופם לא נרקב עד שקברום והיה זה ביום ט"ו באב, ותיקנו חכמים על זה ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון. הטוב שלא הסריחו, ומטיב שניתנו לקבורה. וכן ברכת הטוב והמטיב על יין יותר משובח כמבואר בשולחן ערוך.
ו. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה של בית המקדש, כיון שמיום זה כוחה של השמש נחלש וכיון שכן העצים יש בהם תולעים ועץ שיש בו תולעת פסול לעצי המערכה.
היוצא מתוך כך שבימים אלו של חודש אב שהיה בו בכיה של חינם בעקבות חטא המרגלים ובעקבותיה אנו סובלים בכיה לדורות, ובאותו דור נגזר שדור המדבר לא יכנס לארץ, הרי שבשנה האחרונה בשנת הארבעים נתכהה העונש וט"ו אלפים האחרונים מדור זה זכו להיכנס לארץ. כמו כן החוסן הלאומי התחזק שהותר שבט בנימין להינשא עם שאר השבטים, וכן אשה היורשת הותרה להינשא לבן שבט אחר, וכן חודש הקשר של השבטים עם המקדש, היינו חוזק החוסן הרוחני של האומה.
אך עדיין קשה להבין טיבו של חודש זה, שהרי משנכנס אב ממעטים בשמחה, בשל החורבנות של המקדש בראשון ובשני, ודווקא מספר ימים מאוחר יותר כשהלבנה במילואה ב-ט"ו בחודש זהו יום טוב שאין אומרים בו תחנון ? כמו כן תמוה שיום ט' באב אומר על כך הנביא "קרא עלי מועד", שגם ביום זה אין אומרים תחנון ?
אלא, שאם נתבונן בעומקם של דברים הרי שגם הימים הקשים שאירעו בחודש זה יש בהם תקוה גדולה לתיקון גדול. חודש אב, אומר המהר"ל בספרו נצח ישראל זהו הקצה החם והלוהט של השנה, החמה יוצאת מנרתיקה. מכאן ואילך הימים נעשים יותר מאוזנים, וכן היום והלילה בתהליך של לקראת איזון ושוויון, הביטוי לכך זהו ט"ו באב - שהלבנה במילואה. עם ישראל המשול ללבנה שגם אם היו ימים של חשיכה הרי באמצע החודש מגיעה היא לשלמותה, כך ישראל, הקב"ה אינו מפסיק להשגיח על אומתנו גם בזמנים הקשים. אין כימים אלו שבהם נראה לכאורה הסתר פנים, וכאילו "עזב ה' את הארץ" להתוודע לאהבתו לעמנו, להיותנו עם קדוש ועם סגולה ולא נטשנו, ומתוך האפילה נצא לאור גדול. ובדורנו זה, ראוי לחזק את העוגן המשפחתי, לעמוד לימין הפנויים והפנויות לבניין ביתם ולחזק את הזוגות הנשואים להעמקת הקשר ולהעצמתו מתוך קדושה.
