חיי אברהם פרשת כי תשא

בס"ד

בענין "קטנים במחצית השקל"

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם (ל' י"ב)

איתא במתני' בשקלים (א' ג') את מי ממשכנין, לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים אבל לא נשים ועבדים וקטנים, ובמשנה ה' איתא אף על פי שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידן. ונפסק ברמב"ם (שקלים א' ז') וז"ל, הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו מקבלין מהם, ע"כ.

ומדסתם הרמב"ם ולא פירש, משמע דקטנים דהכא היינו פחות מבן י"ג כמו בכל מקום, וכן ממה שכתב בריש הל' שקלים וז"ל, מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה. וכ"כ בהדיא בפירוש המשניות (א' ג') דאין ממשכנין עד שיביא ב' שערות. וכ"כ התוס' יו"ט (א' ד') והשער המלך (שקלים א' א') והמנחת חינוך (מ' ק"ה) בדעת הר"מ. וכן דעת הרמב"ן עה"ת כאן שכתב השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה, אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול, ומה שכתוב כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה רק למלאכת המשכן (תרומת האדנים) צוה הכתוב לתת חצי השקל.

אולם, דעת החינוך (שם) והרע"ב (א' ג'), וע"ע ברש"י (מנחות מו: ד"ה שאינו), דאינו חייב במחצית השקל עד שהוא בן עשרים, דמפרשי דקרא דכתיב כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה מיירי בתרומת הקרבנות וקרא קמא דלא כתיב מבן עשרים מיירי בתרומת האדנים כמש"כ התוס' יו"ט שם[1]. וכן דעת הרמ"א (או"ח סי' תרצ"ד) דאין חייב ליתן זכר למחצית השקל רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה, ויע"ש במ"ב.

ומעתה הקשה בשער המלך, בהקדם דברי הרע"ב בהא דמקבלים מידי קטנים בתנאי שימסרום לצבור לגמרי, כי היכי דלא להוי קרבן צבור קרב משל יחיד, ע"כ, וקשה דכיון דקי"ל דקטן אינו מקנה לאחרים דבר תורה עד שיגדיל ויביא שתי שערות, אם כן היכי מהני בהו מסירה לצבור, סוף סוף מדאורייתא נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד, ובהדיא כתב הרמב"ם דאין נותנין לולב לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים דבר תורה ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר, וכדאיתא בסוכה (מו:) דקטן מקני קני אקנויי לא מקני, וא"כ הכא נמי אע"ג דמתקנת חכמים נמצא קרבן צבור קרב משל צבור מ"מ כיון דמדאורייתא לאו בר הקנאה הוא נמצא דבר תורה קרב משל יחיד ולא מהני.

ובשלמא לדעת הרע"ב ודעמיה דס"ל דפחות מבן עשרים פטור משקלים איכא למימר דמתני' דקתני אם שקלו מקבלין מידם מיירי בקטנים למעלה מבן י"ג שנים, ונמצא דכל הקרבן צבור קרב משל צבור, אכן לדעת הרמב"ם והרמב"ן קשה כנ"ל, ע"כ קושית השער המלך יע"ש.

וכתב ליישב, דמן התורה אפילו בלא מסירה לצבור מהני ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד משום דכיון דרובן של שקלים מבני חיובא נינהו בטלים הם ברוב אלא משום דמטבע חשיב ולא בטיל הוא דבעינן שימסרם לצבור כו', וא"כ אמרינן דמהני מסירה לצבור אף על גב דאין הקנאתו אלא מדרבנן דאתי תקנתא דרבנן (דמקבלים מידי קטנים) ומפיק איסור דרבנן (דמטבע לא בטל), משא"כ בההוא דלולב דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא.

והקשו האחרונים על דבריו (אבני מילואים (כ"ח ל"ג), מנ"ח (שם), ועוד) דעדיין ממון קטנים נינהו דממון אינו בטל, וכדאיתא בביצה (לח:) איסורא בטל ממונא לא בטל[2], וא"כ אין כאן הקדש מדאורייתא ושקליהם חולין ממש, ומהא דמוסרין לצבור יפה אינו מועיל מן התורה.

ובאבני מילואים שם (ובקצה"ח סי' רל"ה סק"ד) דן באורך אם קנין דרבנן מהני לדאורייתא, ורצה להוכיח מזה (לדעת הרמב"ם ורמב"ן דקטנים פחותין מי"ג שנים שוקלין) דמועיל לקטנים למסור לצבור יפה דקנין דרבנן מהני לדאורייתא ומשום הפקר ב"ד הפקר, ויע' בנתיבות המשפט (סי' רל"ה י"ג) בזה.

ובשקל הקדש להרגח"ק שליט"א (א' ז' בביאור ההלכה) תירץ דדבר שהוא זכות בשבילו יכולין האפוטרופסין ליתן בשבילו, ומה שהאפוטרופוס מוסר לצבור הוי כאילו הקטן מוסר לצבור דודאי ניחא ליה ומהני מדאורייתא.

והנה, בענין ממונא לא בטל, יע' בביכורי יעקב (סי' תרמ"ט סקי"א) שכתב דאם נתערב הדס גזול באחרים אף דלענין ממון לא שייך בטול, מכל מקום כיון דלא שייך השבה בהדס עצמו רק דמים הוא שחייב, י"ל דיוצא, דהאיסור גזל שבו בטל, ורק דמיו הוא שחייב לבעליו, ועל ידי זה נעשה ההדס שלו ויוצא בו. הרי דאע"ג דממון לא בטל היינו לענין דעדיין צריך לשלם, אבל גוף הדבר בטל. וא"כ שפיר נחשב גבי שקלים דהקרבנות צבור באים מבני חיובא אף היכא דתורמין הקטנים כיון דבטל גוף הממון לצבור.

והביכורי יעקב הביא ראיה לדבריו מדברי תוספות במעילה (כא:) אהא דפרוטה של הקדש שנפלה בתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר"ע, והקשו וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברובא ע"כ, ומאי קשיא להו לתוס', דמי שייך ביטול ברובא בממון של אחר שיהיו כשלו, אלא ע"כ דפשיטא להו דאיסור הקדש שבפרוטה זו בטיל ורק ממון הוא שחייב לשלם להקדש, ע"כ דברי הבכור"י.

והשב שמעתתא (ו' ד') הקשה אדעת תוס' במעילה כנ"ל מאי קשיא להו דהא קיי"ל ממונא לא בטיל וכדאיתא בביצה (לח:) הרי שנתערבה לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי יע"ש, והוכיח מזה דבנכסי גבוה לעולם אין דנין בו תורת ממון רק תורת איסור. אולם לפי הנ"ל אפילו אם דנין בו תורת ממון י"ל דבטל הפרוטה של הקדש בשאר ממון שבתוך כיסו דרק חייב לשלם ממון להקדש, אבל עצם הפרוטה בטל. והשב שמעתתא דלא ס"ל כן אזיל לשיטתו במש"כ באבני מילואים הנ"ל שהקשה אדברי השער המלך דהיאך נאמר ביטול ברוב בשקלים ששקלו הקטנים, הא ודאי ליכא ביטול ברוב בממונם ועדיין נמצא דקרבן ציבור קרב משל יחיד, דהא איהו ס"ל דממונא לא בטל כלל וכלל ושייך החפץ להבעלים ראשונים.

עוד יש לציין דברי הפרשת דרכים (דרוש י"ט), דאיתא ביומא (פג.) ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל קל תחילה, טבל ונבלה מאכילין אותו נבילה, טבל ושביעית שביעית, טבל ותרומה תנאי היא דתניא כו', אמר רבה היכא דאפשר בחולין דכ"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין, והקשה דלמה לא נעשה תיקון וינצל מאיסור טבל ומאיסור תרומה והוא שיתקן הטבל ויפריש התרומה ויחזור ויערב אותה עם החולין דהשתא ליכא איסור תורה כלל. ובשואל ומשיב[3] תירץ דלא יועיל ביטול כיון שהתרומה שייכת להכהן ולגבי ממונא לא מועיל ביטול. אולם לפי דברי הבכורי יעקב הנ"ל מובן קושית הפרשת דרכים, דרק חייב בשתלומי תרומה לכהן, אבל לעולם שלו הוא ומותר לו לאוכלו.

עוד יש לציין דברי הירושלמי בתרומות (פ"ה סוף הל"ב) דאיתא חד בר נש אפיל שעורין גו חטין, אתא עובדא קומי ר' יודה בר שלום, ואמר יתן לו דמי שעורין והשאר יחלוקו. ופירשו המפרשים דהפיל בעל השעורין בכוונה את השעורין שלו לתוך חטים של חבירו, וא"א להוציא השעורין מהתערובת, ונמכר השעורין בדמי חטין דבטלי בתוך החיטין, חייב בעל החטין לשלם לו דמי שעורין (דממון לא בטל). ואם נתייקרו השעורין ע"י שנתערבו עם החטין ונמכר בדמי חטין, יחלוקו ביניהם. וכ' בפני משה דיחלוקו משום דנתייקרו ברשות שניהם. ויש לדקדק אמאי לא אמרינן דצריך לשלם כל הרווח לבעל השעורין, דהא כיון דממון לא בטל, נמצא דהשעורין היו ברשות בעליו גם כשנתייקרו. וקצת משמע מזה דלעולם גוף החפץ בטל במקצת, והוי ברשות שניהם ולכן חולקין, ויש לעיין בזה.

[ונסיים במה שראיתי חידוש בשולחן שלמה (סי' רע"ב סע' י') בהא דברכת יין של קידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה, ומי שלא היה בדעתו לשתות אלא היין שבתוך הכוס אינו יכול לשתות עוד יין מבלי לחזור ולברך, ואם מזגו לו עוד יין לתוך היין שבתוך הקידוש אין היין שבכוס פוטר את היין הנוסף, ויש להסתפק דאפשר שמיעוט היין שאסור ליהנות ממנו בלא ברכה מתבטל ברוב היין שבכוס הקידוש שהוא מינו, ומותר לשתות בלא ברכה, אבל י"ל דכיון דאסור ליהנות בלא ברכה הוא משום דחשיב כגזל ומעל, אפשר דהרי זה חשיב כממונא שלא בטל, עכ"ד, ויש לפלפל בזה ובפרט לפי הנ"ל].

אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com

[1]ויע' מה שהביא בשם הירושלמי, ויע' בגי' הגר"א שם ומש"כ בשער המלך (שם).

[2]ויע' בעין יצחק (או"ח סי' כ"ו ענף ו' ויו"ד סי' י"ד ענף ב') שגם יישב הא דקטנים שוקלים כמש"כ השער המלך דבטל ממונם ברובא, והאריך בזה, יע"ש.

[3] בהגהות על תוס' הרי"ד יומא שם.

המלצת העורך
ארכיון
Archive
תגיות
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

זמני התפילות במכון

ימים א' – ה'

שחרית 6:15
ראש חודש 6:00

מנחה

מנין ראשון 13:15,

מנין שני 20 דק' לפני שקיעה

ערבית

מנין ראשון 20 דק' אחרי שקיעה,

מנין שני 19:00

מנין שלישי 21:00

 

צור קשר

 

ת.ד. 1613 קרית ארבע 9010000

טל  02-9964722

פקס 02-9963253

מייל marabanim@gmail.com

waze.png