חיי אברהם פרשת שמות

בס"ד

בענין "עמרם נצטוה במצות יתירות"

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי (ב' א')

איתא בסוטה (יב.) תנא עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר, לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו, אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא. פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר ותגזר אומר ויקם לך. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן. ויקח, ויחזור מיבעי ליה, א"ר יהודה בר זבינא, שעשה לו מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו, אם הבנים שמחה. והובא ברש"י על התורה כאן בקיצור.

וכתב הר"מ בהל' מלכים (ט' א') ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות. ובכסף משנה הניח בצ"ע מהיכן מייתי לה. וברדב"ז כתב לא נתבאר מה הם המצות אשר נצטוה בהן.

ובמכילתא פ' יתרו (פרשת בחדש פרשה ג') איתא וז"ל, ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם כו', רבי אומר מצוות שנצטווה אדם הראשון ומצוות שנצטוו בני נח ומצוות שנצטוו במצרים ובמרה ושאר כל המצוות כולן. ובס' יד איתן (הובא בספר הליקוטים מהדורת פרנקל שם) כתב דמסתמא היה ע"י עמרם שהיה גדול הדור (סוטה יב.). ובשמות רבה (א' י"ג) איתא שהיה ראש סנהדרין. וע"ע במשך חכמה (ג' ו').

ובמהר"צ חיות סוטה שם (ובספרו תורת הנביאים ח"א, מאמר מצות ב"נ, עמ' ס"א בהג"ה) כתב דמגמ' בסוטה הנ"ל הוציא הר"מ דבריו שכתב דבמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, דמהך דדרשו חז"ל שעמדו כולם וגרשו נשותיהן, ועוד דרשו שעשה בה מעשה ליקוחין, וקודם מתן תורה לא היו צריכין לא גירושין ולא ליקוחין וכמש"כ הר"מ בהל' אישות (א' א') קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה וכו'. וא"כ כיון שמעשה הליקוחין הם מצות עשה של תורה, וקודם מ"ת לא היו צריכין לזה, ע"כ מה שעשה עמרם מעשה ליקוחין מוכח שנצטוה על זה[1].

וכעי"ז כתב בחי' הגרי"ז שם, והביא מה שהקשו הראשונים על הנוסח בברכת אירוסין שמברכים מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין, והלא קידושין קודם לחופה ואמאי הקדימו חופה לקידושין בברכה. ואמר הגר"ח זצ"ל ליישב שאנו מנסחים הברכה לפי סדר קבלת המצוה, שהרי עמרם הושיב ליוכבד באפריון דהיינו חופה, ובסיני נצטוו על הקידושין כמ"ש הרמב"ם בריש הל' אישות, ונמצא שמצות חופה קדמה למצות קידושין. ובזה תירץ מה שמקשים על הרמב"ם שכתב שעמרם נצטוה על מצות במצרים, דבאיזה מצוות נצטווה, אכן להנ"ל מיושב דנצטוה במצות חופה.

הרי דשניהם ס"ל דמקור דברי הר"מ הוא מסוגיא דסוטה, רק דנחלקו בכוונת הגמ' שעשה בה מעשה ליקוחין, דהמהרצ"ח ס"ל דקאי אמצות קידושין, וכוונת הר"מ דעמרם נצטווה במצות יתירות היינו קידושין וגירושין [וצ"ע אמאי לא הזכיר מצות חופה ג"כ, ואולי זה בכלל קידושין], והגר"ח ס"ל דכוונת הגמ' והר"מ למצות חופה, [ובדברי הגר"ח צ"ע מאי "מצוות יתירות" לשון רבים, הא נצטוה רק על מצות חופה לחוד].

והקשו[2] על דבריהם, דממה שעשה עמרם מעשה ליקוחין ביוכבד עדיין אין ראיה שנצטוה בכך, דאפשר שעשה כן כמו שאר המצות שקיימו האבות קודם שניתנה התורה, וכדמוכח ממה שפי' רש"י בריש פ' ויחי (מ"ח ט') שיוסף הראה ליעקב שטר אירוסין וכתובה, הרי שגם יוסף נהג כן ונשא את אסנת בקידושי שטר. וכן יע' בתוס' כתובות (ז: ד"ה שנאמר) דיצחק קידש רבקה, והיה ברכת אירוסין. וא"כ תו ליכא מקור לפרש דברי הר"מ שבמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות דקאי על מצות קידושין או חופה או גירושין, וצ"ע.

וכן כתב החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' צ"ה), שהביא מתשובת מקום שמואל (סי' כ"ג) דנפקא ליה להר"מ מגמ' בסוטה הנ"ל דנצטווה בפרו ורבו[3] וגירושין וחופה, יע"ש. וכתב על דבריו דחלושים הם, דדלמא לא נצטוה רק שעמרם היה שומר התורה כאברהם אבינו ע"ה אף שלא נצטוה, והכא הרמב"ם כתב דעמרם נצטוה על מצות יתירות וכנ"ל. והוסיף, דאין לומר דמהא דנהגו אחריו כולם לגרש נשותיהן מוכח דנצטוו בזה, דדלמא מדעתו עביד הכי וכיון שהיה גדול הדור לכן נהגו כולם אחריו לגרש נשותיהן[4]. עוד הקשה, מהיכן מוכח ממה שעמד עמרם וגירש את אשתו דהיינו גירושין בגט כריתות, דילמא גירש את אשתו מן הבית ושלחה מביתו כדיני בן נח כמש"כ הר"מ בהל' מלכים (ט' ח').

ועוד, מסתברא לי דמקור דברי הרמב"ם הם מהמכילתא כמש"כ ביד איתן, ולא מגמ' בסוטה הנ"ל, דהא פירט הר"מ שם אצל אדם הראשון ונח והאבות באיזה מצוות נצטוו ועשו, ואילו גבי עמרם סתם ולא פירש באיזה מצוות, ואילו היה ידוע לן באיזה מצוות נצטוה בהן עמרם, ה"ל לפרש כמו שפירש באחריני, אלא לעולם משמע דמקור דבריו הוא במכילתא הנ"ל דסתם ולא פירש איזה מצוות הן.

אולם, כדי ליישב דברי האחרונים הנ"ל מהקושיא היכן מצינן ציווי בדברי עמרם, הנה יע' בס' תורת הנביאים הנ"ל (הובאו דבריו במרגליות הים סנהדרין נו. אות כ"ב) שכתב דהר"מ לא הביא הא דאיתא במדרשים דיהודה נצטוה על היבום, משום דס"ל דיהודה עשה זאת מעצמו מטעם מנהג, אך לא נצטוה על זה, דהרי לא מצינו ליהודה שהיה נביא, ורק האבות היו נביאים. אך בעמרם, נהי דלא נחשב בין הנביאים, מ"מ היו בדורו נביאים רבים, וא"כ מן הסתם נצטווה על המעשה ליקוחין על ידי הנביאים שהיו בימיו.

אלא דלא סגי בהכי כדי ליישב דברי הר"מ, דדוחק לומר דמשום הא בלחוד ראה הרמב"ם דנצטוה עמרם לקדש יוכבד או לעשות חופה. ועוד, דעדיין קשה כנ"ל, דדלמא קיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה כאברהם אבינו בלי ציווי, דכמו דהאבות היו נביאים ואעפ"כ לא קיימו הכל בדרך ציווי, ה"נ נימא דעמרם קיים קידושין וכל המצות אע"ג דלא נצטוה בהם.

ונראה ליישב בהקדם הא דאיתא בגמרא הנ"ל, דאמרה לו מרים קשה גזירתך יותר משל פרעה וכו', עמד והחזיר את אשתו וכו'. ומרים נביאה היתה (פ' בשלח ט"ו כ'). ומכאן ראה הר"מ דהיה ציווי ממרים הנביאה לעמרם לקדש ולעשות חופה וכדיבואר[5]. דהלא באמת יש להקשות היאך דברה מרים בתקיפות כזאת לאביה ולא פגעה במצות כיבוד אב. ועוד אמאי עמרם הסכים לדבריה, בפרט שהיתה פחותה מבת חמש שנים באותה שעה. אלא ודאי משום דעמרם הבין בדבריה דזו היתה נבואה ולכן הודה לה.

ואיתא שם (יב:) ובמגילה (יד.) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן, ולא אחות משה (בתמיה), אמר רב נחמן אמר רב שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך. וכיון שהשליכוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה, ואמר לה בתי, היכן נבואתיך, היינו דכתיב ותתצב אחתו מרחק לדעת מה יהא בסוף נבואתה. הרי דהיתה לה נבואה על לידת משה גם כשהיתה פחותה מחמש שנים.

ונראה לפרש דב' מימרות הנ"ל צריכין זה לזה ועולים בקנה אחד, דלכאורה היכן מצינו דהיתה לה נבואה כזו שעתידה אמה שתלד, דהא הגמ' דרשה מקרא בפ' בשלח דהיתה נביאה בזמן שהיתה אחות אהרן ולא אחות משה, אבל לא הזכיר הקרא ענין הנבואה ולא מצינו רמז לזה במקום אחר. אלא י"ל דכל זה נבואה אחת עם מעשה דעמרם הנ"ל, דכשאמרה לו להחזיר אשתו, זו היתה הנבואה שעל ידי שיחזיר את אשתו עתידה שתוליד מושיען של ישראל. ולפי"ז מובן הא דטפחה על ראשה כשהשליכוהו ליאור, דכיון דשוב אין כאן נבואה, נמצא למפרע דפגעה בכבוד אביה כשאמרה בתקיפות גזירתך יותר קשה משל פרעה, ולכן טפחה על ראשה.

וקצת סמך לזה, יע' ברשב"ם בבא בתרא (קכ. ד"ה ויחזור) שכתב דעמרם החזירה כיון שנתנבאת לו שעתיד בן לצאת ממנו שיושיע את לישראל. ובמהרש"א בסוטה העיר דדבריו נגד סוגיא דסוטה דהחזירה כי קשה גזירתך יותר משל פרעה ולא מטעם שיוליד בן שיושיע את ישראל, יע"ש ובעיון יעקב שם מה שתירצו. ולפי הנ"ל יש ליישב דהכל חלק מהנבואה, דהחזירה משום דגזירתו קשה יותר משל פרעה, ועוד משום שעתידה יוכבד להוליד בן שיושיע את ישראל.

אלא דעדיין קשה כמו שהעירו המפרשים הנ"ל, דהא כבר היתה יוכבד מעוברת ג' חדשים לפני הליקוחין השניים כדאיתא בסוטה שם, אלמא דלא לקח אותה שוב כדי להוליד בן.

ובאמת, רש"י עה"ת[6] נקט דלא כדברי הגמ', אלא דיוכבד לא היתה מעוברת עד שהחזירה אותו. ולפי מש"נ דכל דברי הגמ' הוי המשך א', נמצא דלעולם נתנבאה מרים שיחזיר עמרם ויקח את יוכבד וכדי שיוליד בן שיושיע את ישראל[7].

ומ"מ עדיין יש להקשות, דלא מצינו בדברי מרים אלא שאביה יחזור ויקח את יוכבד שוב, אבל לא אמרה דוקא לעשות כן דרך קידושין או חופה.

ואולי י"ל (ע"ד צחות) כיון דנתנבאה על לידת משה שיושיע את ישראל, מסתמא היה עם דיני ישראל כדי שלידתו תהא בכשרות. וא"כ ממילא נכלל בנבואתה לעמרם שיקדש ויעשה חופה כדת ישראל. וזהו דאמר הר"מ דנצטוה עמרם במצות יתירות ר"ל קידושין ונישואין, דהי' חופה, וכדאיתא בגמ' בסוטה[8].

[ושוב מצאתי בערוך השלחן העתיד (מלכים ע"ח ד') שהביא דברי מרים "קשה גזירתך יותר משל פרעה", וכתב על זה ש"מ שנצטוה על זה[9]. ולדברינו א"ש היטב, דאפי' דלא הזכירה בדבריה ענין קידושין או חופה מ"מ היה ציווי כאן בזה, ובפרט שהיתה נביאה, והכל נבואה אחת היא, הכל כמש"נ].

אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com

[1]ולפי"ז משה רבינו היה הראשון בעולם שנולד מקידושין שהיה על ידי ציווי. ואפשר דזה סמך להא דאמרינן "כדת משה וישראל". ויע' לקמן עוד בזה בענין אם נתעברה יוכבד קודם לכן או לא.

[2]יע' בגרי"ז שם ובעבודת דוד שם.

[3]וכבר הקשה על זה בכלי חמדה פ' וארא יע"ש. וע"ע בערוך השלחן העתיד הל' מלכים (ע"ח ד').

[4]ויע' בס' בן אריה (ח"ב סי' ו') דנקט ד"גזירת" עמרם היתה גזירה ממש, ודלא כפרש"י שם, וכולם היו מחויבים לשמוע ממנו משום דמצוה לשמוע לדברי חכמים ועמרם גדול הדור היה. ויע"ש שהק' אעיקר דברי המהרצ"ח דהלא בהדיא כתב הר"מ דנצטוה בקידושין רק במתן תורה, ומשם ראיה לסתור לדבריו, והיאך קאמר דנצטוה לעמרם. ואולי י"ל דרק הוא נצטוה בגיטין וקידושין, וכולם עמדו וגירשו והחזירו נשותיהם משום שעמרם גירש והחזיר אשתו, אבל לאו משום שהיה להם ציווי בזה, ויש לעיין בזה.

[5]ואילו גירושין לא היה בכלל הנבואה, אלא דעשה מדעתו קודם לזה.

[6](ב' א'-ג').

[7]וכן לדברי הגמ' דכבר נתעברה ג' חדשים קודם לכן יש לדחוק וליישב דכיון דעתיד עמרם להוליד בן שיושיע את ישראל, לכן ראוי וחשוב שתחזור ותקח יוכבד לאשה כבר מעתה.

[8]ובמגילה (יג:) וסוטה שם איתא דבת פרעה ירדה לטבול לגירות. והק' בטורי אבן טבילה זו למה. ובאמרי ברוך שם תירץ משום דנצטוה עמרם במצות יתירות הוצרכה לטבול כדי להיות מחויבת בהו. ולפי"ז לא היה ציווי מיוחד לעמרם, אלא לכל ישראל (ודלא כמש"נ בפנים). ויש להוסיף לזה דאיתא במגילה דכלב נשא בת פרעה, ויש לבאר דלכן טבלה משום דכלב לא רצה לקדש אותה אלא אם נתגיירה ועי"ז יהיו קידושין וחופה כדת וכדין, דהא י"ל דקידושין וחופה הם המצות שניתוספו על מצות ב"נ.

[9]ולא הזכיר שם ענין קידושין וחופה וגירושין, רק דס"ל דמהגמ' שם חזינן דהיה ציווי. ויל"ע בדבריו שם ולא ברור כוונתו.

המלצת העורך
ארכיון
Archive
תגיות
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

זמני התפילות במכון

ימים א' – ה'

שחרית 6:15
ראש חודש 6:00

מנחה

מנין ראשון 13:15,

מנין שני 20 דק' לפני שקיעה

ערבית

מנין ראשון 20 דק' אחרי שקיעה,

מנין שני 19:00

מנין שלישי 21:00

 

צור קשר

 

ת.ד. 1613 קרית ארבע 9010000

טל  02-9964722

פקס 02-9963253

מייל marabanim@gmail.com

waze.png