פרשת תולדות

בס״ד

 

מסופר בפרשתנו השבוע על מסעו של יצחק אבינו במגמה לרדת מן הארץ אל ארץ מצרים בגלל רעב כבד מאוד שהיה באותה שעה בכל ארץ כנען מפאת עצירת גשמים. למרות המצב הקשה, והצימאון הנורא, מצווה הקב"ה את יצחק להישאר בארץ! כידוע, ארץ מצרים מבורכת במי הנילוס - מקור רב שנתי של מים, לעומת ארצנו שעליה כתוב בתורה (דברים י"א י"א): ״למטר השמים תשתה מים". כלומר, בשנה שאין גשם, לא יהיו מים לשתות וכל שכן לגדל יבולי שדה. לפני יציאתו נגלה ה' אל יצחק ומצוה אותו: "אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך: גור בארץ הזאת..."

על הלשון "שכון בארץ" פרשו רבותינו ז״ל שני פירושים כדלקמן:

  1. שכון בארץ - עשה שכונה בארץ ישראל - הוי נוטע, הוי זורע הוי נציב (בונה)

  2. שכון בארץ - שכן את השכינה בארץ.

יכול אדם לחשוב שהציגו חכמינו ז״ל בפרושיהם הנ״ל שתי מגמות סותרות: העסוק בבנינה החומרי - פיסי של הארץ בדרך כלל יגרום לשחיקה רוחנית, ומצד שני העסוק בבנינה הרוחני של הארץ עלול להחליש את פיתוחה החומרי. האם שתי המגמות הללו יכולות לעלות בקנה אחד?! אין בכלל סתירה במה שמוצג לפנינו בפירושי חז״ל הנדונים.

ארץ ישראל מיוחדת בכך שבנינה הפיסי (החומרי) מצות התורה היא. ועוד, לפי רבותינו, היא "מצוה השקולה כנגד כל שאר המצוות" (ספרי דברים י"ב). וזה משום שהיא מהווה תשתית שעליה ניתן להעמיד הבנין הרוחני - קרי השכנת שכינה בעם ישראל. וביחס לחשש של שחיקה רוחנית בעקבות העיסוק החומרי נתנה לנו התורה מערכת של מצוות התלויות בארץ שבפסגתן נמצאת מצוות שמיטה ויובל. ממילא מצווה הקב״ה את יצחק להישאר בארץ ולהתחיל לעבוד. יש רעב, סימן שצריך לתקן משהוא בנפש, לכבוש עוד פסגה רוחנית. הירידה למצרים לא רק שלא תועיל אלא תזיק לאדם, ולארץ. יצחק נדרש לחבר בין הרוח והחומר. החומר צריך לינוק את כל עוצמתו דווקא מין הרוח וע"י זה, ואך ורק ע"י זה יוכל יצחק לקדם את הבנין החומרי של ארץ ישראל. יצחק נשאר בארץ, והבצורת פוסקת.

הקודש יכול לחול רק על בנין חומרי של חול ותפקידו להעלות את הבנין ולקדשו- זה נקרא להשכין שכינה בארץ.

הבנין החומרי הנ״ל צריך חיזוק ושמירה מתמדת ובכך תפקיד גדול וקדוש לחיילי צה״ל בזמננו העומדים בגבורה על משמר ארצנו בכל עת ובכל התנאים. חזקו ואמצו!!!    

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

המלצת העורך