בס"ד
בענין "א-ל אמונה ואין עול / קטן היודע לנענע"
פ' האזינו - קל אמונה ואין עול
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט קל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא (ל"ב ד')
ופירש"י "קל אמונה" לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא. ואף על פי שמאחר את תגמולם, סופו לאמן את דבריו. "ואין עול", אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה. הרי דמפרש שניהם לענין שכר, "קל אמונה" לשלם לצדיקים שכרם לעולם הבא, "ואין עול" לשלם לרשעים צדקתם בעולם הזה, ויע' ברא"ם.
אולם איתא בתענית (יא.) קל אמונה ואין עול, קל אמונה, כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין, כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין, ואין עול כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין, כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין. הרי דדרש העונש מקל אמונה ושכר מאין עול.
וכתב המהרש"א דלא ידע משמעו של הדרש, ויותר נכון גירסת הילקוט (וספרי) בסוגיא דשמעתין דבין שכר לצדיקים ובין שכר לרשעים ובין עונש לצדיקים ובין עונש לרשעים כולה מלתא יליף מקל אמונה, יע"ש.
וכן בגבורת ארי שם הקשה על גירסת הגמ' אמאי מפרש ודרש דקל אמונה לפורעניות[1] ואין עול למתן שכר, אימא איפכא אמונה למתן שכר ואין עול לפורעניות, והכי שפיר טפי דרוב אמונה בכל מקום הוא לטובה, כדדרשינן אני ה' נאמן ליתן שכר, ותי' דשמא לא שייך גבי פורעניות לשון "ואין עול".
ובעיון יעקב תענית שם כתב דדייק הגמ' מדכתיב כל א' לדסמיך ליה, לכל דרכיו משפט קל אמונה, הרי כתיב משפט אצל אמונה והיינו לשלם עונשם, ואין עול סמיך לצדיק וישר הוא, ודרש מזה על קבלת שכר לצדקות מעשיו. וע"ע מש"כ באיי הים שם ובעין אליהו בביאור גירסת הגמ'.
ובמש"כ הגבו"א דלשון ואין עול לא שייך בפורעניות, כתב בהעמק שאלה (שאילתא קס"ג ה') דשפיר שייך בפורעניות, דאינו ותרן לזה וקנאי לזה, אלא הכל בדין שוה להכיר עלילות כל גבר לשלם לפי המעשה, עכ"ד.
וכיון דמסתבר טפי לדרוש מתן שכר מאמונה ופורעניות מאין עול, לכן כתב במרומי שדה בתענית שם דיש להפוך הגירסא, ודכן גירסת השאילתות (שאילתא קס"ג)[2], קל אמונה, כשם שהקב"ה משלם שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין בעולם הזה, כך משלם לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין, ואין עול, כשם שהקב"ה נפרע מן הצדיקים בעולם הזה אפילו על עבירה קלה שעושין, כך נפרע מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין בעולם הזה.
סוכות- קטן היודע לנענע
איתא במתניתין בסוכה (מב.) קטן היודע לנענע חייב בלולב. ונתחבטו המפרשים איזה נענועים חייב הקטן לידע כדי להתחייב בלולב. עוד הקשו על עצם הדין דבעי לידע לנענע, הלא קי"ל שם מדאגבהיה נפק ביה, דהיינו בנטילת הלולב לחוד כבר יצא ידי חובתו, וא"כ אמאי ליכא מצות חינוך בקטן היודע ליקח לולב בידו אפילו בלי נענוע, וצ"ע.
והנה, הראשונים[3] הביאו גמ' ירושלמי (וליתא לפנינו) וז"ל, ולא סוף דבר לנענע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כשורה ומנענע[4]. ובש"ע (סי' תרנ"ז) כתב קטן היודע לנענע "כדינו" חייב בלולב. וכתב במגן אברהם כלומר מוליך ומביא מעלה ומוריד[5]. ובפמ"ג הוסיף אע"פ שאין בקי ממש בנענועים.
ובמאמר מרדכי כתב דמשמע מהירושלמי דלאקולי אתא, דאינו חייב בלולב עד שיודע לנענע כתקונה, והביא דראה בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תק"ח) דחייב אע"פ שאינו יודע לעשות המצוה בשלימותה, ותמה על דבריו במאמר מרדכי דלא משמע הכי בירושלמי כלל.
והמעיין שם יראה דגירסת הרדב"ז "מוליך ומביא" ותו לא, ולפי"ז מובן מש"כ דחייב אע"פ שאינו יודע לעשות המצוה בשלימותה, כיון דחסר ליה חלק המעלה ומוריד.
עוד יש ליישב דברי הרדב"ז ע"פ מש"כ בשיטה מקובצת ערכין (ב:) דאינו חייב עד שיודע לנענע כל הנענונים, כדאמרינן בסוכה מוליך ומביא לד' רוחות כו', וצריך ל"ו נענועים ד' לד' רוחות וא' למעלה וא' למטה (ו' לכל רוח), ע"כ. ואם כן יש לומר בכוונת הרדב"ז דאינו יודע לעשות המצוה בשלימותה היינו כל הל"ו נענונים אלא סגי במוליך ומביא ומעלה ומוריד לחוד דהיינו בלי כל הנענונים (כדעת המג"א) כדי להתחייב[6].
ובאמת יש להסתפק בכוונת הירושלמי שהביאו הראשונים הנ"ל אם ר"ל מוליך ומביא ומעלה ומוריד עם כל הנענועים ורק אם הקטן יודע בכולהו אז חייב בלולב, וכן משמע מדברי המאמר מרדכי הנ"ל דבעי לידע כל הל"ו נענועים, או דסגי לידע לנענע פעם א' לכל רוח, ואז חייב בלולב, או דלמא רק בעי שידע להוליך ולהביא ולא לנענע, וכ"כ בבכורי יעקב (תרנ"ז א') בדעת המג"א שכתב מוליך וכו' ולא הזכיר הנענועים. וכן משמע מדברי הפמ"ג הנ"ל דלא בעי לידע כל הנענונים כתיקונה.
והנה, הקשה החתם סופר בסוכה שם קושיא הנ"ל, הלא קי"ל מדאגבהיה נפק ביה, הרי דבשעת לקיחה לפני הנענועים כבר יוצא ידי חובת לולב, וא"כ היאך אמרינן דאין הקטן חייב עד שיודע לנענע.
והוכיח החתם סופר משיעורא דלולב, דבעי שיהא בלולב ג' טפחים כדי לנענע בו כדאיתא בר"פ לולב הגזול, דע"כ הלכה למשה מסיני היא שצריך לנענע עכ"פ נענוע כל שהוא, (דהא שיעורים הלמ"מ הוא). וביאר דראוי לבילה בעינן, שיהיה האדם ראוי לנענע והלולב ראוי לנענוע ואז יצא ידי חובתו בהגבהה בלי נענוע[7], עכ"ד, הרי דמוכח מתוך דבריו דסגי שידע לנענע בכל שהוא כדי להתחייב בלולב, ודלא כדברי הירושלמי הנ"ל.
[עוד שיטה מצינו בפסקי תוס' במס' ערכין (אות ה') שכתב קטן היודע מקום שמנענעים בו בהודו ובאנא תחלה וסוף חייב בלולב. הרי דעד כה מצינו ה' שיטות בפירוש דברי המשנה "היודע לנענע", אם סגי בנענוע כל שהוא (ח"ס סוכה), הולכה לכל צד (כוונת הירושלמי לדעת המג"א לפי הביכורי יעקב), הולכה ונענוע לכל צד (כוונת הירושלמי לדעת הפמ"ג לענ"ד), ל"ו נענועים (שטמ"ק ערכין), יודע מקום שמנענעים בהלל (פסקי תוס' ערכין)].
בחזון יחזקאל (חגיגה א' ג') תירץ הא דלא סגי בלקיחה לבד, משום דאין בזה מעשה חינוך, דהא כל דבר שנותנין לקטן הוא נוטל בידיו, ורק נעשה מעשה חינוך כשיודע לנענע כיון דאיכא היכרא בזה.
והנה, יע' במרומי שדה סוכה שם שהקשה כנ"ל הלא מדאגבהיה נפק ביה, ותי' דאע"ג דאין הנענועים מעכבין, מ"מ בעי לחנכו באופן שיהיה עושה כשיגדל, דעיקר החינוך שידע לעשות אח"כ, וע"ע בתשובות והנהגות (א' שפ"ה).
ויש להביא קצת ראיה לזה מדברי הרמב"ם, דהנה יש להקשות במה שכתב הר"מ בהל' לולב (ז' י"ט) וז"ל, קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצות. ובהל' סוכה (ו' א') כתב וז"ל, קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות. אמנם בריש הל' מגילה כתב ומחנכים את הקטנים לקרותה. וכן כתב בהלכות חמץ ומצה (ו' י') קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות, ומאכילין אותו כזית מצה. הרי לפעמים כתב הר"מ דהקטן "חייב", ולפעמים כתב דמחנכין הקטנים, וצ"ע בזה, וכבר עמדו בזה המפרשים, יע' במשנת יעב"ץ (סי' ע') ובמשנה הלכות (י' ל"ז) ועוד.
ויע' בכסף משנה (הל' חו"מ שם) דלשון מחנכין היינו דחיובא על אבוה רמיא. וא"כ כשכתב הר"מ דהקטן חייב משמע בזה דחובת החינוך היא על הבן, דהקטן עצמו מחויב לקיים המצוות כשיטת תוס' ברכות (מח. ד"ה עד) ודלא כרש"י שם. ולכן גבי סוכה ולולב ס"ל דרמיא על הבן, וגבי מצה ומגילה רמיא המצוה על האב[8].
ומסתברא לי דהיכא דרמיא על האב אין צריך לקיים המצוה באופן שיקיים כשיגדל, דאין זה אלא מצות חינוך לחנך אותו במצות באופן כללי, אבל אם רמיא על הבן י"ל דצריך לקיים המצוה באותו אופן שיקיים אותו כשיגדל דהוי חיוב דרבנן על הקטן שידע לעשות המצוה כראוי כשיגדל. ובזה מבואר לשון הר"מ שכתב "חייב" מד"ס כדי לחנכו במצות, רצה לומר דאיכא חיוב על הקטן באופן שיהא מחונך ומוכן לקיימו כשיגדל. וכעי"ז כתב במשנת יעב"ץ הנ"ל. הרי דצורת החיוב לקטן הוא דע"י עשיית המצוה ידע לקיימו כשיגדל.
ובאופן אחר קצת, יעויין בכתבי הגרי"ז ערכין (ב:) שכתב דא' הביא ראיה לפני הגר"ח מהא דאיכא דין שיעור בלולב ג' טפחים כדי לנענע, דע"כ נענוע הוא חלק ממצות נטילת לולב, והגרי"ז ביאר בזה דאף דנענוע אינו מעכב מ"מ לענין חינוך השיעור הוא שצריך שיהא חזי לקיום המצוה בכל דיניה, ובשיטמ"ק כאן הביא שצריך שיהא חזי לנענועים של מוליך ומביא, והיינו משום דבעינן שיהא חזי לקיום המצוה עם כל דיניה ופרטיה.
וכן ביאר בזה הא דאיתא קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה (סוכה כח.), די"ל דהוא שיעור בדין חינוך, דכיון דלענין חינוך בעינן שיהא חזי לקיום המצוה, וגדול בעצמו הרי מצטער פטור ממצות סוכה, א"כ ה"ה קטן כשצריך לאמו הרי הוא מצטער, ואינו ראוי לקיום המצוה, ומטעם זה הוא דלא חל עליו חיובא דמצות סוכה דחשיב שאינו ראוי לקיום המצוה, ושוב אף שאמו עמו פטור, דכיון דלא חזי לקיום המצוה ליכא עליו חיובא, דבכה"ג דמצטער הוא בלא אמו מיקרי דלא חזי למצוה, עכ"ד.
ועל דרך זה ה"נ יש לפרש בדעת הר"מ במש"כ קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצות, וקטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות, דאיכא חיוב דרמיא על הבן, דבעי שיהא חזי לקיום המצוה עתה, וכגון הא דמצינו בחגיגה (ו.) קטן חיגר פטור מראיה דכל היכא דגדול פטור מדאורייתא, מדרבנן קטן נמי פטור יע"ש. ולכן כתב הר"מ דהקטן עצמו חייב ולא רק דמחנכין אותו, כיון דבעי לקיים המצוה בדיניה כאילו היה גדול[9], משא"כ גבי מגילה ומצה כתב דמחנכין אותו דין לקיים המצוה בכל דיניה.
אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com
[1]וכתב שם דאל תתמה איך שייך לשון אמונה גבי פורעניות דכבר פירש רש"י ריש פרשה וארא (ו' ט') דשפיר שייך, שהקב"ה מאמן את דבריו אפילו לפורעניות וכו'.
[2]ומש"כ שם דכן בספרי גרס להיפך, לא מצאתי כן, אלא שגי' הספרי כגירסת הילקוט הובא לעיל.
[3]הגהות מיימוניות (ז' י"ט), הגהות אשר"י (פ"ג סי' ל"ד) אור זרוע (ח"ב סי' שי"ד), רוקח (סי' ר"כ), מרדכי מס' סוכה (סי' תשס"ג), ראבי"ה (סי' תרפ"ג), בית יוסף (סי' תרנ"ז).
[4]נראה פירושו מוליך ידו מכנגדה וינענע ומביא ידו בחזרה ומנענע, וכן לכל צד מארבע צדדין, וכן מעלה ומטה, כן משמע בסוכה (לז:) וע"ע רש"י מנחות (סב. ד"ה מוליך), ושו"ע (סי' תרנ"א סעיף ט'), ויע' לקמן בזה.
[5]ובגר"א שם הוסיף "ומנענע", ויע' לקמן בזה.
[6]עוד שמעתי ליישב דכוונת הרדב"ז במש"כ דאינו יודע לעשות המצוה בשלימותה, היינו שאר הלכות לולב, אבל מצד הנענועים לעולם אינו חייב עד שיודע לנענע כתיקונה. וראיה לדבר מטלית, דאינו חייב עד שישליך שתי כנפיו לפניו ושתים לאחוריו, ואמאי אי"ז נחשב כעשיית המצוה בשלימותה, א"ו הכוונה דא"י שאר פרטי המצוה.
[7]וכ"כ באבנ"ז (או"ח ס"ס ל"ט).
[8]ואולי י"ל דחילק כן משום דאיתא בערכין (ב:) הכל חייבין בסוכה, הכל חייבין בלולב, לאתויי קטן וכו', והיינו חיוב דרבנן בעצם, משא"כ גבי מגילה איתא הכל חייבין לאתויי נשים, אבל קטנים פטורים בעצם כדאיתא במתני' במגילה (יט:) לדעת חכמים. ויע' בתר"י ברכות אמתני' דנשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש.
[9]וכבר האריכו המפרשים אם מקיימין מצות חינוך בד' מינים שאולים ביו"ט ראשון, ואכ"מ.
