חיי אברהם פרשת ראה

בס"ד

בענין "מושבע ועומד על מצות צדקה"

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ (ט"ו י')

איתא בשבועות (כה.) [שבועת ביטוי לאחרים] כיצד, אמר שבועה שאתן לפלוני ושלא אתן. מאי "אתן", אילימא צדקה לעני, מושבע ועומד מהר סיני הוא, שנאמר נתון תתן לו, אלא מתנה לעשיר.

וכתב הרשב"א וז"ל, יש מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דדוקא כשעני שואל ממנו צדקה, דהשתא מושבע ליתן לו, הא לעני דעלמא, שבועה חלה עליו[1], דאינו חייב ללכת לפרנס עניים במדי. ונראה לי ג"כ דדוקא במתנה מועטת כדי פרנסה לשעה כמו שאמרו (ב"ב ט.) נותן לו פרנסת לינה, הא ביותר מכאן חייב, דאינו מושבע להעשירו[2], וכל זה נכנס בכלל מה שאמרו "אלא (מתנה) לעשיר", דלמעלה מן הצריך לו עכשיו עשיר הוא, עכ"ל. הרי חזינן מדבריו דרק כשהעני שואל ממנו צדקה איכא חיוב מצות צדקה מחמת "נתון תתן", אבל ללכת אצל העניים משמע דאינו אלא קיום מצוה.

והנה, תוס' שם (כג:) הוכיחו דאין איסור לאו חייל על איסור עשה מהא דאמרינן בגמ' הנ"ל דאין השבועה חל על מצות צדקה[3]. והקשו האחרונים[4] דהלא איכא לאו במצות צדקה דכתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, וכתבו תוס' בכמה מקומות (יע' ב"ב ח: ד"ה אכפיה, כתובות מט:, חולין קי:) דמהאי טעמא כופין על מצות צדקה, דאע"ג דכל מצות עשה שמתן שכרה כתובה בצדה אין ב"ד מוזהרים עליה (חולין קי:), מ"מ בצדקה כופין משום דאית בה לאו. וא"כ אין להוכיח מכאן דאין חייל איסור לאו על איסור עשה, דשאני הכא גבי צדקה דאיכא לאו ג"כ, ומהאי טעמא באמת אין השבועה חל עליו.

ואמנם היא גופה קשיא, אמאי נקטה הגמ' דמושבע ועומד על מצות צדקה משום מצות עשה ד"נתון תתן לו", תיפוק ליה משום דכתיב לא תאמץ ולא תקפוץ, דהא לכולי עלמא מושבע ועומד על איסור לאו, וצ"ע. ואולי נקטה הגמ' מצות עשה דנתון תתן לחדש הך מילתא דמקרי מושבע ועומד גם באיסור עשה לחוד אע"ג דבאמת איכא איסור לאו ג"כ, וכן תירצו האחרונים.

והנה, יע' ברמב"ם הל' מתנות עניים (ז' א'-ב') וז"ל, מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר פתוח תפתח את ידך לו כו'[5]. וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. ודייקו האחרונים ממשמעות דבריו איכא לאו רק אם העני תובעו ואינו נותן לו, אבל המצות עשה הוא אף אם אין העני תובעו, וכ"ה בש"ע (יו"ד ריש סי' רמ"ז)[6].

ולפי"ז, כתבו האחרונים[7] דאתי שפיר הך דשבועות, דנקטה הגמ' מצות עשה דנתון תתן כיון דמיירי ב"שבועה שאתן", ובזה מיירי אף אם אין העני תובעו. וכיון דליכא לא תעשה היכא דאין העני תובעו, שפיר יש להוכיח מזה דאין איסור לאו חייל על איסור עשה מהא דקאמר אילימא בצדקה מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב נתון תתן. וה"נ י"ל בדעת תוס' בשבועות דשפיר יש להוכיח דאין איסור לאו חייל על איסור עשה כיון דליכא ל"ת היכי דאין העני תובעו.

ובשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד סי' קי"ח וסי' של"ז) הביא ראיה לזה בדעת תוס' מהא דנראה מדבריהם שם דגרסינן אילימא "מתנה לעני", ולא "צדקה לעני" כגירסת גמרא שלפנינו, ולפי הנ"ל מובן, כיון דמיירי הגמ' כשאין העני מבקש ממנו, אלמא שייך לשון מתנה[8]. 

ונמצא לפי"ז, די"ל בדעת הר"מ ותוס' דמושבע ועומד מהר סיני אף על קיום מצוה, (ודלא כדברי הרשב"א הנ"ל), ומקשי הש"ס כאן דמושבע ועומד מהר סיני הוא דכת' נתון תתן כיון דאי נתן לאיזה עני מצוה קא עביד, וכן פירש דברי הגמ' הנצי"ב במרומי שדה שם[9]. וא"כ פליגי הר"מ והרשב"א היכא דנשבע לתת מתנה לעני דעלמא אם השבועה חלה או לא. וע"ע בר"מ הל' שבועות (ה' י"ח) ובכס"מ שם, ובעונג יו"ט (סי' א') דמשמע דדעת הר"מ דמקרי מושבע ועומד אף על קיום מצוה. אמנם יש לדחות דס"ל להר"מ דהיכא דאין העני מבקש ממנו איכא חיוב לתת לו ואי"ז קיום בעלמא.

בשו"ת שואל ומשיב (מהד"ק ח"ג סי' צ"ה בסופו) יישב קושיות האחרונים אמאי הגמ' נקטה עשה דנתון תתן ולא לאו דלא תאמץ כו', וכן היאך הוכיחו תוס' דאין איסור לאו חל על איסור עשה מהא דשבועה שאתן, הא שאני הכא דאיכא לאו דלא תאמץ, די"ל דהלאווין דלא תאמץ ולא תקפוץ הוא לחזק המצות עשה דצדקה שאסור אף לאמץ את לבבו, אבל כל שנפטר מגוף המצוה דצדקה איך שייך הלאוין. ולפי"ז א"ש, דכל דאינו מושבע ועומד מחמת עשה דצדקה שוב ע"י לאווין לא מקרי מושבע ועומד, דהלאו הוא חזוק להמצוה.

ובזה יישב מה שהקשו האחרונים[10] על הא דאמרינן (ב"ק נו:) דשומר אבידה הוי שומר שכר מטעם דפטור מלמיתב ריפתא לעניא, דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואמאי פטור ממצות צדקה, הא עוסק במצוה פוטר דוקא ממצות עשה, הא ממצות ל"ת ודאי לא מיפטר, ובצדקה הא איכא לאוי דלא תאמץ ולא תקפוץ, וי"ל כנ"ל, דהלאו אינו בא אלא לחזק את העשה, וכיון שעוסק במצוה פטור הוא ממצות צדקה. וכ"כ באור שמח (הל' יו"ט ג' ח').

במהר"ם שי"ק (מצוה ת"פ) יישב הקושיא על תוס' בשבועות, דהנה יש ב' מיני בני אדם אשר אינם נותנים צדקה, א' משום שהוא אכזר ואינו מרחם על הבריות, ב' שאינם נותנים מצד שאין ביכולתם ליתן, אבל באמת המצוה הוא דאפילו העני נותן[11]. וזה שלא נתן מצד אכזריות הוא הלאו של לא תאמץ, וזה שלא נתן מחמת שסבר שאין בידו, על זה יש עשה נתון תתן. ועל זה פריך הגמ', אם מצד זה נשבע שלא יהא אכזר, הא מושבע ועומד הוא מצד לא תעשה, ואם נשבע כדי לכבוש את יצרו שמסיתו לומר שאין ביכולתו ליתן, אז ג"כ מושבע ועומד מצד נתון תתן, וא"כ מדייק שפיר התוס' דעל עשה נמי מושבע ועומד מצד נתון תתן דהא מיירי בדליכא לאו דלא תאמץ דכיון דאין המניעה ליתן מחמת אכזריות אלא מחמת דסובר שאין ביכולתו ליתן, עכת"ד[12].

ובפורת יוסף (שבועות כג:) תי' ע"פ הא דאיתא בב"מ (לא:) אין לי אלא מתנה מרובה, מתנה מועטת מנין ת"ל נתון תתן[13], ואפשר דהלאו דלא תאמץ אינו אלא במתנה מרובה, ולכן הגמ' נקט קרא דנתון תתן דמיירי בכה"ג דליכא לאו כיון דנשבע שיתן מתנה מועטת, ושפיר הוכיחו תוס' דאין איסור לאו חייל על איסור עשה כיון דלעולם אין כאן לאו דצדקה בכה"ג עכת"ד. ונמצא דרק איכא לאו דצדקה היכא דבידו לתת כל מה שהעני צריך כדי פרנסתו במתנה מרובה. אבל במתנה מועטת שאין ביכולת הנותן לתת מה שהעני צריך כמש"כ רש"י בב"מ שם, ליכא אלא מצות עשה דנתון תתן דאף בכה"ג מחויב הוא בצדקה[14].

   

  אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com

 

 

[1]וכ"ד תוס' נדרים (ח. ד"ה הא).

 

[2]וכוונתו ב"מתנה מועטת" היינו מה דהעני צריך עכשיו, אפי' אם באמת היא מתנה מרובה. ויע' בב"מ (לא:) נתון תתן אין לי אלא מתנה מרובה, מתנה מועטת מנין תלמוד לומר נתון תתן, מכל מקום. ופירש"י אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה. ומבואר דהתם מיירי מצד הנותן, דסד"א דרק העשיר מחויב לתת, אבל העני אינו מחויב לתת כדי שלא יצטרך לבריות כמש"כ הריטב"א שם, ת"ל נתון תתן, וא"כ גם מתנה מרובה דב"מ הוי בכלל "מתנה מועטת" דהי' מה שהעני צריך עכשיו, והכל בכלל החיוב דנתון תתן.

 

[3]ובהא די"ל דשאני שבועה דאינה חל על צדקה ואי"ז מטעם אין איסור חל על איסור, יע' בקהל"י שם (סי' י"ח) בזה.

 

[4]רע"א, רש"ש, פורת יוסף שם, (פמ"ג פתיחה להל' שחיטה שרש ב'), ועוד. ובמהר"י אסאד (יו"ד סי' קי"ח) הק' גם מלאו דבל תאחר כדאיתא בפ"ק דר"ה.

 

[5]וצ"ע אמאי נקט הר"מ קרא דפתח תפתח ולא קרא דנתון תתן, ויע' באמרי בינה (שחיטה סי' י"ח) ועוד מש"כ בזה.

 

[6]אולם יע' בספר המצות (ל"ת רל"ב) וצ"ע.

 

[7]אמרי בינה (הל' שחיטה סי' י"ח), מחנה חיים (ח"א סי' צ"ב), מהר"י אסאד (יו"ד קי"ח), ערוגת הבשם (יו"ד סי' רי"ט), צפנת פענח (ר"מ שם).

 

[8]ונראה דשאר האחרונים לא תירצו כן בדעת תוס', כיון דמשמע מדבריהם בב"ב דגם כשאין העני מבקש ממנו עדיין איכא לאו, ונמצא דהעשה והלאו מיירי בחד גוונא, וא"כ אין לתרץ כמש"נ. אולם יע' במחנה חיים הנ"ל שיישב כן אף לדברי תוס' דב"ב יע"ש.

 

[9]וע"ע בשו"ת התשב"ץ (ב' קס"ג).

 

[10]יע' נחל"י (עה"פ לא תאמץ), ובמהרצ"ח סוכה (כה.) הניח בצע"ג.

 

[11]כדאיתא בפ"ק דגיטין, וכן פסק הר"מ (מתנו"ע ז' ה').

 

[12]ומוכח מדבריו שם דשו"ט דשבועות מיירי "בדלא אתן", וכדי להקל על המעיין הביאור בפנים הוא "באתן", והיא היא.

 

[13]ויע' מש"נ לעיל בהערה בביאור דברי הגמ'.

 

[14]וע"ע מה שתי' ביד שאול (יו"ד סי' רל"ו סק"ד), ובפרדס יוסף (פ' ויצא בקובץ פרי עץ הפרדס).

 

Share on Facebook