חיי אברהם פרשת בחוקותי

בס"ד

 

בענין "שתהיו עמלים בתורה"

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (כ"ו ג')

ופירש"י וז"ל, יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה.

איתא בסנהדרין (צט:) אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך[1] הוי אומר לעמל תורה נברא.

ותמהו המפרשים היאך סלקא דעתך דנברא אדם בשביל עמל מלאכה או עמל שיחה. נהי דיש הנוהגים כאילו כל תכלית בריאתם היא כדי לשוח הרבה, אבל אין אנו אוחזים כהך שיטה עד כדי כך שנצטרך קרא להוכיח דאי"ז תכלית בריאת האדם. ועוד, וכי שיחה בטלה נדרש עמלות.

ובביאור "לעמל שיחה" מצינו כמה פירושים, יע' במהרש"א שכתב דקאי אשיחה בטלה, כי תכלית בריאת אדם שנקרא חי מדבר, ובזה נשתנה צורתו משאר בעלי חיים. ובעיון יעקב כתב כיון דהבטלה מביאתו לידי שעמום לכן ס"ד דנברא לשוח. ועוד תירץ דאתי למעוטי אפי' שיחה בטילה של תלמידי חכמים שצריכה לימוד, דלעולם עיקר עמלו צריך להיות בדברי תורה. ובכל הני פירושים צריך ביאור כנ"ל, דהיאך ס"ד דנברא אדם לעמל שיחה בטילה או שלא יבוא לידי שעמום או רק לשוח עם ת"ח.

ותירצו האחרונים דלעולם עמל מלאכה ועמל שיחה קאי אדברים חשובים ועיקרים מצד עצמן, ולקמיה יבואר חלק מהתירוצים.

ביערות דבש (ח"ב דרוש י', הובא בעץ יוסף שם, ויע' ברי"ף בע"י שם בתי' א' שם) ביאר דאיני יודע אם תלמוד תורה גדול ממעשה או מעשה גדול, וזהו אם לעמל מלאכה ר"ל מעשי מצות ועבודת ה' או לעמל פה, ועדיין ספק איזה טוב אם תורה או תפלה, ותפלה אקרי שיחה כדאמר' ויצא יצחק לשוח, אין שיחה אלא תפלה (ברכות כו:), וקאמר לעמל תורה, כי באמת לולי תורה אין תפלה בכוונה.

ועל דרך זה כתב החפץ חיים בשם עולם (פ"ט) דמתחלה אמר דאדם נברא כדי שיעמול עצמו לכבוד ה' כו', ואח"כ אמר כמסתפק אם בפה יעמל לכבוד ה' או במלאכה דהי' מלאכת מצוה. והביא ראיה דבריאתו היה כדי שיעמול בפה. ואח"כ מסתפק אם בפה בתורה או בסתם שיחה של מצוה[2], והביא ראיה דהעיקר הוא בשביל התורה, רק דממילא כיון שהוא פה בעולם המעשה מוכרח לקיים מה שלמד, וכן לדבר בעניני המצוות כדי שיבוא לידי קיום, עכ"ל.

ובספרו תורת הבית (פרק ב') מוסיף דיש להתבונן על עיקר בריאתו וירידתו בעולם הזה על מה היה, אם לתקן בדיבורו או במעשיו שיעשה על ידי איבריו להשלים רצון אביו שבשמים. כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו כו' ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, שם שיחה מונח על דברים פשוטים שמדבר האדם בעניני מדת דרך ארץ וכדומה. הגם שזה ענין נחוץ וכמאמרם שדרך ארץ קדמה לתורה, מ"מ לא נוכל לומר שהדבור גופא בענין זה הוא קדוש, רק שהדיבור מביא לידי תועלת שיכול להיות בעל דרך ארץ, לא כן כשהוא מדבר בתורה הדיבור גופא הוא קדוש ובכל תיבה ותיבה שמדבר בפיו הוא מקיים מ"ע של תורה[3], עכ"ל[4].

והנה, לכאורה יש לפרש עמל מלאכה כפשוטו, דקאי אמלאכה ממש, והוא ע"פ הא דאיתא בברכות (לה:) תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ואספת דגנך, ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר, ועבדת את אויבך.

הרי לפי ר' ישמעאל יש מקום לפרש דבעיקר נברא אדם בשביל עשיית מלאכה[5]. וכן משמע בתוס' הרא"ש ותוס' ר"י החסיד שם שכתבו בשם ר"ת דדרך ארץ קבע יותר מתלמוד תורה, דתנן במס' אבות (ב' ב') יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ אלמא דרך ארץ עיקר כדדייק ביבמות בפ' החולץ מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ש"מ יורשי האב עיקר[6]. 

וכן בפירוש הרי"ף בע"י סנהדרין (שם) ביאר דמסתפק ר' אלעזר אם נברא לעמל המלאכה ולנהוג מנהג דרך ארץ כסברת ר' ישמעאל או כסברת רשב"י שלא נברא אלא לעמל של תורה, והכריע כדברי רשב"י מכח הפסוק כי אכף עליו פיהו שהאדם לא נברא אלא לעמלה של תורה[7]. ויע"ש מש"כ לבאר המשך הגמ' ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה. ולענ"ד יש לבאר ע"פ הנ"ל דודאי כבר הוכרע שהעיקר לעמל תורה, רק מסתפק דלמא שיחה בדברי תורה סגי דהיינו "לשוח בלימוד", בלי עצם הטורח של יגיעת התורה, ועל זה הכריע מקרא דלא ימוש ספר התורה הזה מפיך דנברא לעמול בתורה דרך עמל ויגיעה בלימודו, ואולי סמיך אסיפא דקרא דכתיב והגית בו יומם ולילה ופירש"י דוהגית הוא לשון התבוננות בלב[8].

וגם במהרש"א פירש דעמל מלאכה היינו מלאכה ממש, ולעולם בעי עמל תורה, ורק מסתפק אם בעי עמל מלאכה ג"כ משום דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה או לא[9], ומסיק דאין צריך לעמל מלאכה כדאמרינן בברכות (שם) בחסידים הראשונים שהיה תורתן אומנתן ומלאכתן נעשית מאליה, וכן היה תחלת הבריאה לולי שעל חטא האדם נאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם, עכ"ד[10]. ומשמע מדבריו דיש לפרש השקלא וטריא ג"כ ע"פ מחלוקת ר' ישמעאל ורשב"י, דבתחילה מסתפק דלמא קי"ל כר' ישמעאל דבעי עמל מלאכה גם כן, ומסיק דאין צריך לעמל מלאכה וכדברי רשב"י דנעשית ע"י אחרים.

אולם בברכות (שם) כתב המהרש"א דצדיקים גמורים מקוים בהו הא דמלאכת עצמן נעשית ע"י אחרים אלא דמעטים המה, וכיון דמועטין הם כ"כ אין לכל אדם לסמוך על זה לומר שאיני עושה מלאכה כלל לפי שמלאכתי נעשית ע"י אחרים שצדיק גמור אני, דשמא הוא טועה ואינו צדיק גמור, וז"ש הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, דרוב עולם אינן צדיקים גמורים והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם לפי שרובם אינן צדיקים גמורים כרשב"י, וכמו ששנינו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, אבל לעתיד שנאמר ועמך כולם צדיקים יקוים בנו ועמדו זרים ורעו צאנכם.

ולכאורה יש להקשות דדבריו סותרין אהדדי, דבמס' ברכות פירש דקי"ל כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה כיון דרוב עולם אינן צדיקים גמורים, ואילו בסנהדרין פירש דאדם לעמל תורה נברא ולא בעי מלאכה וצ"ע.

והנראה פשוט, דודאי בריאת האדם בתכליתה היא לעמל בתורה, וכדעת רשב"י בברכות, אלא דהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן, דרוב עולם אינן צדיקים גמורים, ולכן יש לנהוג בתלמוד תורה עם דרך ארץ, אבל לעתיד כשיהיו כולם צדיקים, שפיר יש לקיים עיקר תכלית בריאת האדם שיהא עמל בתורה לחוד, וכמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, קודם שנאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם.

ולפי דברי המהרש"א יש לפרש הקרא (בדרך רמז) כי "אדם" לעמל יולד, ר"ל דבריאת אדם הראשון קודם החטא היה לעמל תורה לבד[11]. ויע' בבראשית רבה (י"ג ז') ואדם אין לעבוד את האדמה, לא נברא אדם אלא לעמל, אם זכה הוא עמל בתורה, ואם לא זכה הוא עמל בארץ, אשריו לאדם שהוא עמל בתורה.

 

אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com

 

 

 

[1]יע' מנחות (צט:).

 

[2]וכעי"ז כתב ברי"ף על הע"י שם. וקשה לי דעדיין היאך ס"ד דתכלית בריאת האדם היא לדבר בעניני המצות, הרי כבר הוכיח מקרא דעמל פה הוא העיקר ולא עמל המצות, וא"כ היאך נאמר דמעלי טפי הדיבור על המצוות כדי לקיים מקיום המצוות גופיה. וכן ק"ל במש"כ אח"כ דממילא מוכרח לקיים מה שלמד, הלא עיקר הלימוד הוא ע"מ לשמור ולקיים התורה, וצ"ע.

 

[3]ע' בשנות אליהו ריש פאה.

 

[4]וע"ע בפרי צדיק (קדושת שבת מאמר א') שהאריך בזה. ובס' עבודת דוד (סנהדרין שם) תי' דהכוונה בעמל שיחה היינו לשיח נפלאות וגדלות ה' כדי להתקרב ולדבק אליו.

 

[5]רק דיש להקשות בזה כדהק' בשם עולם הנ"ל דלא יברא ולא יצטרך לעשות מלאכה להחיות עצמו.

 

[6]יע"'ש שהביאו רבינו אלחנן שחולק עליו, ויע' בתו"י יומא (פה:) ובקוב"ש (ח"ב סי' מ"ז אות ה').

 

[7]וכן מסתבר לי, משום דר' ישמעאל אמר לא ימוש כו' יכול דברים ככתבן כו', ומשמע דס"ל לרשב"י דלא ימוש הוי ככתבן, ולפי"ז ניחא דברי הגמ' בסנהדרין דמסיק מקרא דלא ימוש דעמל בתורה קאמר דאזיל בשיטת רשב"י, ומשמע דבה"א דמסתפק דלמא עמל מלאכה קאמר הי' כר' ישמעאל דלא אמר' לא ימוש הוי ככתבן.

 

[8]ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובענין דעיקר הלימוד הוא ע"י עמל, יע' בט"ז (או"ח סי' מ"ז), ובשו"ת בית אפרים (או"ח סי' ס"ז וס"ח), ועוד.

 

[9]ויע' בנפש החיים (שער א' פרק ח').

 

[10]ולדבריו צריך ביאור המשך הגמ' ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, דהלא ודאי ליכא צד דבעי עמל שיחה ג"כ.

 

[11]ואע"ג דאדם לא נולד והל"ל אדם לעמל נברא, מ"מ הא גם ר' אלעזר כנראה פירש כוונת הקרא דאדם לעמל יולד דקאי אבריאה כדאמר כל אדם לעמל נברא.