חיי אברהם פרשת קדושים

בענין "ולפני עור לא תתן מכשול"

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ אֲנִי ה' (י"ט י"ד)

שמעתי להקשות[1] קושיא מחוכמת בענין "לפני עור" שהקשה בכלי חמדה (פרשת יתרו אות ח'[2]), שמבססת על כמה הנחות, וכדיבואר.

איתא במועד קטן (יז.) דאמתא דבי רבי חזיתיה להאי גברא דהוי מחי לבנו הגדול, אמרה ליהוי האי גברא בשמתא, דקעבר על לפני עור לא תתן מכשול, דתניא ולפני עור לא תתן מכשול במכה לבנו גדול הכתוב מדבר. וביד מלאכי (כללי הלמ"ד אות שס"ז) דייק מכאן דאפילו אם אינו מכשיל את בנו ג"כ עובר על לפני עור בהחלט, דאל"כ עדיין לא עבר על לפני עור ואמאי משמתין אותו. וקשה, הא אם נחליט דעבר על לפני עור אפילו אם אין הבן נכשל, אם כן הוי רשע, ושוב הבן מותר להכותו, ושוב אינו מכשיל כלל, וליכא לאו דלפני עור. אלא ודאי יש להוכיח כדברי הפני יהושע (ב"ק צד:) דאם עובר באקראי בעלמא עדיין חייב בכיבוד אביו, ע"כ דבריו הנפלאים במה שנוגע לעניינינו[3]. ויש לפלפל בכל זה טובא, ונבוא לבאר ביתר שאת עיקר דבריו ולהראות שהם תלויים באשלי רברבי וכפי שיבואר.

הנה ביד מלאכי כתב וז"ל, דקעבר מי שמושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, נסתפקו בלימוד הישיבה, היכא שהנזיר לא שתה אותו כוס של יין, והבן נח לא אכל אותו אבר מן החי שהושיט לו, אי קעבר המושיט משום לפני עור לא תתן מכשול או לא. מי נימא דכיון דלא נכשלו באיסור ע"י ההיא הושטה לא מקרי תו מכשול, או נימא כיון דסוף סוף הוא נתן המכשול לפניהם, עובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול, אף דלא נכשלו בו.

ומתחלה כתב דגם היכא שהנזיר לא שתה יין עובר המושיט, דאנתינה קפיד רחמנא, והרי נתן. וראיה לזה מגמ' במועד קטן הנ"ל, במעשה דהוי מחי האב לבנו הגדול, ואמרה אמתא דבי רבי ליהוי האי גברא בשמתא, דקעבר על לפני עור לא תתן מכשול, ופירש"י שם דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו, והוי ליה איהו מכשילו[4]. ומבואר דמיד שהאב מכה לבנו הגדול ונתן המכשול לפניו, אז עובר משום ולפני עור, הגם שאפשר שבנו לא יבעט בו ולא יכשל[5].

ושוב כתב ראיה לאידך גיסא, דאיתא בקידושין (לב.) רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר איזיל אחזי אי רתח אי לא רתח, ופריך ודלמא רתח וקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ומשני דמחיל ליה ליקריה, ע"כ, ומשמע דכל עוד דלא רתח רבה בריה לא היה עובר רב הונא אביו אלאו דלפני עור, אף שנתן המכשול לפניו.

ודחה הך ראיה, דשפיר יש לפרש דמיד דהוה קרע שיראי באנפי בריה דעבר משום ולפני עור משום שיבוא בנו לידי מכשול, וכוונת המקשה היא ודלמא רתח ומשום האי חששא שמא יבוא לידי מכשול קעבר אביו השתא בשעת קריעה אלפני עור כיון שנתן אביו לפניו המכשול.

ובהא דכתב הכלי חמדה דאם האב הוי רשע שוב יהא מותר להבן להכותו, הנה יע' בטור יורה דעה (סי' ר"מ) שהביא דעת הר"מ (פ"ו מהל' ממרים) דאפילו אם האב רשע חייב לכבדו וליראו. וחולק הטור וס"ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו, והביא ראיה לזה מב"ק (צד:) הניח להם אביהם פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם רק כשעשה תשובה, ואי לא עשה תשובה לאו עושה מעשה עמך הוא ואין חייבין בכבודו. ומ"מ כ"ז לגבי החיוב כבוד באביו רשע, אבל להכותו ולקללו מודה הטור (בסי' רמ"א שם) דאסור. ולדבריהם לא קשה מידי קושית הכלי חמדה, דאפי' אם האב כבר עבר על לפני עור בהנחת המכשול דהיינו כשהכה בנו, ושם רשע אית ליה, מ"מ הבן עדיין מחויב בכבודו ויראתו ואסור להכותו, וא"כ עדיין יש שם מכשול ועבר באיסורא דלפני עור.

וכן יע' בשלחן ערוך (סי' ר"מ סי"ח) שפסק כדעת הר"מ דחייב בכיבוד אביו רשע, וכתב על זה הרמ"א וי"א דאינו מחוייב לכבד אביו רשע אא"כ עשה תשובה, והיא דעת הטור. וכן בסי' רמ"א (ס"ד) כתב המחבר דאם היו אביו ואמו רשעים כו' אסור לו להכותם ולקללם, ולא השיג שם הרמ"א כלום, וכדעת הטור דמודה להר"מ בזה דאסור להכותו ולקללו.

אולם, יע"ש בביאור הגר"א (סק"ו) דכ"כ הרי"ף בפ"ב דיבמות מהא דסנהדרין (פה.), [דאיבעיא שם מהו שיעשה שליח ב"ד לאביו להכותו ולקללו, ומסיק דאין הבן נעשה שליח להכותו ולקללו], הרי דאסור לבנו להכות ולקלל אביו רשע, אבל תוס' ביבמות (כב: ד"ה כשעשה) חולקים וס"ל דאפי' הכאה שרי וכדיבואר.

דהנה איתא ביבמות שם דחייב על מכתו וקללתו (של אביו רשע), והקשה בגמ' אמאי חייב, הא לאו עושה מעשה עמך הוא, ומשני כשעשה תשובה. והר"מ והטור והש"ע הנ"ל סבירא להו נהי דאסור להכות ולקלל אביו ואמו רשע מ"מ אם הכה או קלל אותם פטור. ובזה לא קשה להו הא דמסיק בגמ' בסנהדרין הנ"ל דאין הבן נעשה שליח להכותו, ואילו ביבמות איתא דרק חייב על מכתו כשעשה תשובה, הא לאו הכי אינו חייב, דנהי דאסור להכותו מ"מ אם הכה פטור. אבל תוס' שם הקשו סתירה בין גמ' דסנה' ויבמות הנ"ל ותירצו ההיא דסנהדרין מיירי ג"כ בעשה תשובה, והיינו דאסור להכותו וחייב על ההכאה כשאביו עשה תשובה, אבל בדלא עשה תשובה אפילו איסורא ליכא. ולכן כל קושית הכלי חמדה קאי רק לשיטת התוס' ביבמות, דאם האב מכה בנו הגדול, וכבר מקרי רשע בשעת הנחת המכשול, הרי שוב ליכא איסור לבנו להכותו כיון דרשע מקרי, ולדברי תוס' ביבמות ליכא איסור להכות אביו רשע.

ובהא דכתב הכלי חמדה ראיה לדברי הפני יהושע, דכל היכא דעבר האב באקראי בעלמא עדיין הבן חייב בכבוד אביו, הנה דברי הפנ"י קאי אהא דאיתא בבא קמא שם דבהניח להם אביהם מעות של רבית, אם הניח להם פרה וטלית וכל דבר המסוים, חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם. ופריך בגמ' וכי מפני כבוד אביהם חייבים להחזיר, אקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך, (וזה לא עשה מעשה עמו ואינן חייבין בכבודו). ועל זה כתב הפני יהושע דאי כשלוה בריבית באקראי, לא מסתבר שלא יהיו בניו חייבים בכבודו בשביל כך.

ויע' בפתחי תשובה יו"ד (סי' ר"מ סקט"ו) אהא דאינו מחוייב לכבד אביו רשע, כתב בשם הפנ"י דמ"מ לא נקרא אינו עושה מעשה עמך לענין זה אלא אם שנה באולתו ולא בפעם א', ובזה מתורץ קושית ספר המקנה בקידושין (לב. ד"ה מניח). וכוונתו, דהביא המקנה הא דאיתא ביבמות (ו.) יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר (אבידה) יכול ישמע לו תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבין בכבודי. וקשה, דפשיטא דלא ישמע לו, וקרא למה לי, דהא הוי ליה רשע, וע"כ מיירי כגון שהאב שוגג וכיו"ב, ע"כ דברי המקנה. אולם לפי דברי הפני יהושע לא קשה מידי, די"ל דמיירי התם דאמר האב באקראי בעלמא ליטמא או שלא להחזיר האבידה, וא"כ עדיין בכלל עושה מעשה עמך הוא ובעי קרא דלא ישמע לו.

ובאמת, כבר פליגי בזה רבוותא, יע' בקובץ שיעורים ב"ק (אות ק"ד וק"ה) שהביא מדברי היראים דמי שעבר עבירה פעם א' מקרי אינו עושה מעשה עמך ורשע הוא, ודלא כהש"ך (סי' רנ"א), והאריך בזה יע"ש, וכן משמע מרש"י בסוטה (כא: ד"ה שמטעים) דבפעם א' מקרי רשע, וכן פשטות המימרא בסנהדרין (נח:) אמר ריש לקיש המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו', וע"ע בתוס' ב"מ (מח: ד"ה בעושה) דמשמע כדברי הפנ"י, וע"ע ברשב"א בסוגיא דבבא קמא שם, ועוד.

ובעיקר קושית הכלי חמדה, דהלא אינו מכשיל האב באיסור לפנ"ע כיון דכבר הוי רשע בשעת הנחת המכשול, הנה, בשדי חמד (מערכת וא"ו כלל כ"ו אות י"ב) דן (בשם השנות ימין) במושיט כוס יין לנזיר בשוגג דלא ידע דיין אסור לנזיר אם עובר אלפני עור. והביא ראיה ממעשה דאמתא דבי רבי דשמתא משום לפני עור אע"ג דלא ידעה דההוא גברא דהכה בנו היה מזיד שידע שאסור להכותו, ומוכח דגם בשוגג עובר ומנדין, יע"ש שדן בזה. ויש להוסיף דכן משמע קצת לפי דברי הריטב"א שם שכ' דמיירי במתכוון האב לייסרו, דמשמע דלא ידע דאסור להכותו משום שבנו יבעט בו, ויש לדון בזה. ואם כן, נהי דעבר אביו אלפני עור במה שמביא בנו לבעט בו, מכל מקום לא מקרי רשע משום זה כיון דהיה שוגג בהך איסור[6].

עוד נראה ליישב בדרך חידוש, דלפי דברי היד מלאכי דעובר המכשיל בשעת נתינת המכשול, דאנתינה קפיד רחמנא, י"ל דהכל הולך אחר רגע א' לפני שעת הנתינה, וכיון דבההיא שעתא היה אסור לבנו להכותו, לזה עובר האב אאיסור לפני עור, אע"ג דבלי ספק לא יצא לפועל לידי מכשול כיון דיש לאב שם רשע אחר שהכהו ומשום שעבר אלפנ"ע, מ"מ לא קפדינן אם יבא לידי איסור בפועל אלא באם היה ראוי לאיסור בשעת הנחת המכשול. וגם לפי"ז צ"ל כדברי הריטב"א הנ"ל, דאין האב נקרא רשע משום הגבהת ידו והכאתו כיון דמתכוון לייסרו, דאל"כ הרי כבר קבל שם רשע ומותר להכותו.

  

אשמח לקבל תרומות והערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com

 

 

[1]מידיד נפשי הרה"ג ברוך אריה לייב רוטמן זצ"ל, ויהיו הדברים לעילוי נשמתו.

 

[2]הובא ג"כ בפרדס יוסף פ' בא (י"ב מ"ג).

 

[3]ובדומה לזה, יע' בהתעוררות תשובה (ח"ג סי' כ') שהק' בהא דקי"ל שמקלל עצמו בשם ה' חייב מלקות, הלא פשיטא שהמקלל לרשע פטור ממלקות כדמבואר בב"מ (מח:), וא"כ האיך מקלל עצמו חייב מלקות כיון שבאותו קללה נעשה רשע, יע"ש.

 

[4]ויש להעיר מדברי רש"י בכת"י שם וז"ל, לא תתן מכשול שגורם לבנו שמפטפט כנגדו עכ"ל, ומשמע קצת להיפך, דלעולם אינו עובר עד שבנו מפטפט כנגדו. וע"ע בפרי יצחק (ח"ב סי' מ"ט) לדחות ראית היד מלאכי דיש לפרש דברי רש"י דאם יבעט באביו אז עבר בלפני עור. ויש שדחו דהא דשמתא לההוא גברא הי' משום לפני עור דרבנן, אבל מה"ת אינו עובר עד שנכשל חבירו, או דשמתא משום ספק איסור לפני עור.

 

[5]ויש שהוכיחו כן מגוף דברי הגמ' מדשמתא אמתא דבי רבי, אלמא אף שלא בעט באביו עבר אלפני עור, יע' בפרי יצחק (ח"ב סי' מ"ט) ובשד"ח (מער' ו' כלל כ"ו אות א'), וכן בכל"ח גופיה הביא הוכחת היד מלאכי מדברי הגמ' ולא מדברי רש"י. ויע' בפרי יצחק (שם) ובביאור הגרי"פ לסה"מ לרס"ג (ח"ב עמ' נ"ג) מש"כ לדחות ראיה זו ג"כ.

 

[6]ובכלי חמדה גופיה כתב דכבר מקרי רשע משום הגבהת ידו והכאת בנו גם בלי האיסור של לפני עור "כיון דנראה דלא איירי לדבר מצוה". אולם לפי הריטב"א הרי מתכוון לייסרו וא"כ לא מקרי רשע עד שעובר אלפני עור, וע"ז י"ל כנ"ל דהוי שוגג על האיסור.