פרשת ויקרא

בס״ד

 

אחד המסרים החינוכיים הבסיסיים שישנו ביהדות הוא שאדם נושא באחריות למעשיו בתחום נזקי ממון או גוף. מסר זה בא לידי ביטוי במשנה האומרת "אדם (המזיק) מועד (מוזהר ועומד לשלם נזק שלם) לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן" (בבא קמא פרק ב' - משנה ו').זה בנוגע לעברות שבנזקי ממון או חבלות בגוף; ומה בקשר לעברות במעשים שלגביהם קבעה התורה עונש מוות בזדונם; כאשר נעשים הם בשגגה? תשובה לכך בפרשתנו השבוע המפרטת סוגי הקרבנות המובאים למשכן ה' - וכך לשון התורה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם... והביא קרבנו... על חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד' כ״ז - כ״ח).

לכאורה יש סתירה במקראות אלו - הרי אם נעשה המעשה "בשגגה" מדוע כתוב אח"כ "ואשם"? הרי "בשגגה" פירושה - או שהאדם שכח שהמעשה המסוים אסור. או שלא נודע לו על כך: כלומר הדבר השלילי שנעשה בוצע בלי כוונה ובטעות - במה הוא אשם? ומדוע מוטל עליו להביא קרבן המכונה "קרבת חטאת"? לא פעם שומעים מפי ילד וגם מבוגר, הודאה שאמנם עשה הוא את המעשה הנפשע, אבל לא בכוונה: וממילא מצפה הוא שהעניין יסולח ויעבור מסדר היום.