פרשת פקודי

 

בס"ד

 

פרשתנו השבוע נפתחת בלשון כפולה ככתוב ״אלה פקודי המשכן משכן העדות״. על כפילות זו דרשו חכמינו ז״ל בזו הלשון: "מהו 'משכן משכן,' שתי פעמים? ... שנתמשכן (נחרב) המקדש שתי פעמים על ידיהם (של ישראל) ומהו 'עדות'? ... עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל" (שמות רבה פרשה נ״א / אות י - ד')

בדברים אלה הביעו חז״ל את אמונתם הצרופה שחורבן (שריפת) בית מקדשנו אינה בגדר של שריפת כליה אלא בגדר של משכון (העברת חפץ של הלווה זמנית לידי המלווה). ומה בין כליה למשכון? אם אחד מכלה איזה חפץ, הוא אבוד ממנו ומכל אדם לעולם ולא תועיל בזה שום חרטה. אבל, אם החפץ נמסר כמשכון - הרי ביד הלווה לפדותו כאשר ישיב את חובו למלווה, והחפץ יוחזר לו כמקודם.

לעם ישראל מחויבות מתמדת לבורא עולם על חסדיו המרובים המגיעים אלינו, על ידי קיום תורתו ומצוותיו. כאשר מזניחים מחויבות זו אנו נשארים חייבים לו (ית"ש) כמו לווה למלווה; ובעיני בשר ודם מצב זה מצטייר כאילו נשרפים עציו ואבניו של המקדש והוא מתכלה. אולם דרשת חז״ל