חיי אברהם פרשת בא

בס"ד

 

בענין "וה' הכה כל בכור"

 

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה (י"ב כ"ט)

איתא בהקדמה למסכת שמחות[1], ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים (הרי דהכה הבכורות בלילה), וכתיב (במדבר ח' י"ז) כי לי כל בכור כו' ביום הכותי כל בכור וכו' (הרי דהכה הבכורות ביום). אמר ר' יוחנן אע"פ שהכה אותם מכת מות בחצי הלילה, היתה נפשם מפרפרת בהם עד הבוקר, משל הדיוט אומר נתת פת לנער הודע את אמו, אף הקב"ה אמר אודיע לבני המיתה המשתקת הזאת ששונאיהם היאך מתים בה, אלא תשמור נפשותם עד הבוקר כדי שיראו בני בשונאיהם, ע"כ דברי הברייתא.

ולא משמע כן בדברי אונקלוס כאן שכתב וה' קטל כל בוכרא, אלמא דכבר מתו בחצות הלילה, ונראה קצת דחולק על הדרש הנ"ל. וע"ע לקמן בשיטת אונקלוס בזה.

עוד יש להעיר מקרא בסמוך (י"ב ל') כי אין בית אשר אין שם מת. ואולי י"ל דכוונת הפסוקים בהזכרת לשון מיתה היינו דהם בדרך למות בפועל, אבל לא לאשוויי מתים כבר. וכן יש להעיר מקראי דלעיל (י"א ד' וה') כה אמר ה' כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים וכו'. ומשמע דבחצות כבר היו לאחר מיתה, וי"ל.

ועל פי דברי ההקדמה, ביאר רש"ז אויערבך (בהגדה של פסח) דבר נפלא בסדר התפילות. בתפילת ערבית אנו אומרים המכה בעברתו כל בכורי מצרים ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם, הרי שמכת בכורות היתה לפני יציאת מצרים, כי המכה היתה בחצות הלילה, והיציאה ממצרים היתה בבקר. ואילו בתפילת שחרית אנו אומרים ממצרים גאלתנו ה' אלקינו ומבית עבדים פדיתנו כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת, ומשמע שהגאולה היתה לפני מכת בכורות.

וביאר ע"פ הדרשה הנ"ל, שבתפילת ערבית מדובר על המכה, כמו שאנו אומרים המכה בעברתו וכו', והמכה היתה בחצות הלילה, ורק לאחר מכן ויוצא את עמו ישראל, אבל בתפילת שחרית מדובר במיתה, כל בכוריהם הרגת וגו', וזה היה בבקר, לאחר שממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו.

ומדויק שבתפילת ערבית מודים אנו על הנס שאירע בלילה, שהקב"ה הכה הבכורים, ובתפילת שחרית מודים אנו על הנס שאירע בבקר, שהקב"ה הרג הבכורים.

בפירוש נחלת יעקב על מסכת שמחות כתב וז"ל, יש לדקדק למאי הביא הך דרשה להתחלת מסכת זו (הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר) כיון דאין בזה הדרוש נפקותא לענין דינא[2]. ונ"ל דמן דרשה זאת יש סמך וראיה להתחלת מסכת זו. והוא ע"פ גמ' דסנהדרין (לט.) שאל האי מינא לר' אבהו אלקיכם כהן הוא דכת' ויקחו לי תרומה, כי קבר למשה במאי טבל, וכי תימא במיא, הא כתיב מי מדד בשעלו מים א"ל בנורא דכתיב כי הנה ה' באש יבא. ומי סלקא טבילותא. א"ל אדרבה עיקר טבילותא בנורא הוא דכת' כל אשר יבא באש תעבירו במים ע"ש פרש"י.

וכתבו התוס' הא לא קשה ליה היאך נטמא, דישראל נקראו בנים למקום ע"כ. ולפי"ז יש להקשות גבי מכת בכורים דכתיב וה' הכה כל בכור שהוא בעצמו ובכבודו המית אותם כדרשות המגיד אני ה' ולא השליח, א"כ קשה קושית תוס' היאך טימא עצמו. ועל זה לא שייך תירוץ תוספות.

אמנם אי אמרינן דגוסס הוי כחי לכל דבר, א"כ לא קשה מידי, כיון דמכח רומיא דהני קראי מוכח דהקב"ה שוויה גוססים, א"כ לא קשה מידי קושית תוס' דהרי לא טימא להן במותן.

ומעתה מקושר ומחובר הדק היטב דרשה זו להתחלת המסכת, כיון דהתחיל במסכת זו הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר, וקשה מנ"ל הא, לכן הקדים דרשה זו דמוכח מרומיא דקראי דהקב"ה שוייה גוססים א"כ מוכח דגוסס הוי כחי, דאם לא כן תקשה קושית תוס' היאך טימא להן, אלא ע"כ דגוסס הוי כחי, עכ"ל[3].

הנה בהא דהקשה הנחלת יעקב לפי סברת המין דהקב"ה כהן הוא וא"כ היאך הקב"ה טימא עצמו, יש להעיר על זה מדברי המהרש"א בסנהדרין שם שכתב וז"ל, דבר רוחני לא יקבל טומאה ולפי טעותו השיב לו, ע"כ, וא"כ אין לדייק מקושיית המין דהוקשה לבעל הדרשה היאך הקב"ה טימא להמצריים. ואולי יש ליישב דלא הוקשה לבעל הדרשה היאך הקב"ה טימא עצמו, אלא ה"ק, דאם נימא דגוסס הוי כמת, אמאי לא שאל האי מינא היאך הקב"ה טימא עצמו במכת בכורות, וכעין זה מבואר לקמיה בדברי ר' יהונתן אייבשיץ.

[ובענין קבלת טומאה בדבר רוחני, מצינו בב"מ (קיד:) רבה אשכחיה לאליהו בבית הקברות, א"ל לאו כהן הוא מר, מאי טעמא קאי מר בבית הקברות. והשיב לו אליהו קבריהן של עכו"ם אין מטמאין. ולדברי המהרש"א קשה הלא אין דבר רוחני מקבל טומאה[4]. ויע' שו"ת הרדב"ז (ב' אלפים ר"ג), ושו"ת חתם סופר (ח"ו סי' צ"ח), וגליון הש"ס בכתובות (קג.) בשם ס' החסידים בכל זה].

בהגדה של רי" אייבשיץ במאמר "עבדים היינו", שהביא דברי הגמ' בבבא מציעא הנ"ל, וקושית תוס' שם מ"ט לא הקשה רבה (לאליהו) היאך החיה את בן השונמית, והא מטמא לו. ותירצו משום פקוח נפש שאני. והביא דברי המדרש דישראל היה במצרים במ"ט שערי טומאה, ואילו היו מתמהמים שמה לא היה תקומה להם לעולם. ושוב הביא דברי הגמ' בסנה' הנ"ל קושית המין דאלקיכם כהן הוא דכת' ויקחו לי תרומה, ובהנחות האלו כתב וז"ל, ויש להקשות על זה למה לא שאל לו האי מינא היאך הלך הקב"ה למצרים ארץ מלאה גילולים. ולפי תי' התוס' דלעיל אשר פק"נ שאני, וזה שאמר בעל הגדה עבדים היינו וכו' ויוציאנו ה' משם, וקשה היאך הלך הקב"ה למקום טומאה, ולזה אמר אילו לא הוציא כו' הרי אנו ובנינו וכו' וא"כ הוי פקוח נפש ושרי כתירוץ התוס' בב"מ, עכ"ל.

אחזור ואשנה, מדברי ההקדמה מבואר דהכה הקב"ה להמצריים מכה להשוותם גוססים, ולא מתו עד הבקר. והערנו מדברי אונקלוס דמשמע דלא ס"ל כן אלא דמתו בלילה. וכתב הנחל"י דלכן אין כאן טומאה כיון דגוסס הרי הוא כחי לכל דבר. ומעתה, כעין כל זה מצינו בפרשת פנחס, דהנה הקשה הרא"ש בפירושו על התורה (במדבר כ"ה י"א) וז"ל, מקשים העולם איך טימא עצמו פינחס בהריגת זמרי וי"ל שלא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי ומשם ואילך הוקם לכהן. אבל קשה והרי אביו כהן ולכל הפחות כהן הדיוט הוא והוא מוזהר על טומאת מת. וי"ל (כדאיתא במדרשים ותרגום יהונתן) שעדיין כשהסיר ידיו מעליהן היה גוסס ומפרכס ולא היה מטמא לא הוא ולא האשה. ויע' מש"כ בזה בערוך לנר (סנהדרין פב.).

ובאמת מדויק כן בפסוקים, דלא כתיב לשון מיתה גבי הריגת זמרי וכזבי. בסוף פרשת בלק (כ"ה ח') וידקר את שניהם. ובתחלת פרשת פנחס (כ"ו י"ד) כתיב ושם איש ישראל המכה כו' ושם האשה המכה וכו'.

וגם התם אונקלוס תרגם קראי הנ"ל ושום גברא בר ישראל קטילא כו' ושום אתתא דאתקטילת וכו'. הרי דלישנא דהכאה הכתובה בפרשה תרגם בלשון קטילא, והיינו דבשני המקומות שפירשו חז"ל דהכאה היינו הכאה בלבד כדי להשוותם גוססים ועוד לא מתו, פירש אונקלוס דמיתה ממש היא. ונמצא דחולק אהני ב' דרשות, במכת בכורות ומעשה דפנחס, ולעולם לא היו המצריים וזמרי וכזבי גוססים, א"נ דס"ל דגוסס הריהו כמת. [ובאמת, יש הסוברים דפנחס טימא עצמו בהריגת זמרי, אלא דהותרה לו לטמא במעשה כזה, יע' ברד"ק שמואל ב' (פכ"ג פ"כ) ומאירי יבמות (סא. ד"ה אחר), ומש"כ לקמיה].

ולפי דברי התוס' בב"מ הובא לעיל בהגדת ר"י אייבשיץ, דהותר לאליהו לטמא עצמו בבן השונמית משום דפיקוח נפש שאני, יש ליישב קושית הרא"ש, דה"נ הותר לפנחס לטמא עצמו בהריגת זמרי, דהא איתא בסנהדרין שם וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה, רבי יצחק אמר רבי אליעזר ראה שבא מלאך והשחית בעם. הרי בשעת מעשה היה מצב של פיקוח נפש ולכן הותר לו לטמא בהריגת זמרי. ונמצא לפי"ז דפנחס הכהן טימא עצמו פעמיים בהיתר שכתבו תוס' דפקוח נפש שאני, חדא במעשה דזמרי, וחדא כשהחיה בן השונמית, דהא קאי הסוגיא דהתם כמ"ד פנחס זה אליהו וכדמבואר ברש"י שם.

 

לע"נ איילת בת יוסף חיים וויקי

   נלב"ע ט' אדר א' תשע"א

 

אשמח לקבל הערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com

 

 

[1]הנקרא אבל רבתי. ויע' רש"י כתובות (כח.) ובשיטה שם. ויע' ברא"ש הל' ס"ת (הל' י"ג) דנסדרה מס' סופרים בדורות אחרונים (ומסתמא ה"ה מס' שמחות). וע"ע במאירי בהקדמתו, ובפרדס יוסף בהקדמתו לס' שמות.

 

[2]אולם, יע' באחרונים נפק"מ להלכה ע"פ הקדמה זו, בשו"ת ח"ס (יו"ד סי' שמ"ו אות י"ב) ובח"ס עה"ת (י"ב י"ב), ושו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' מ"ג), דפדיון הבן ביום דוקא, ובשבות יעקב (ח"א סי' י"ז) דאותם שנולדו אחר חצות אין אביהם חייבים להתענות ערב פסח יע"ש.

 

[3]ויש להוסיף באופ"א קצת ע"פ מש"כ לעיל, דאפי' אחר שידענו מדברי הברייתא דהקב"ה שוייה גוססים, עדיין היינו אומרים מכח הקראי דגוסס הריהו כמת, דהא כתיב בסמוך כי אין בית אשר אין שם מת, אלמא דגוסס כמת, וע"ז מתרצת המשנה הגוסס הריהו כחי, וככל הדרשה הנ"ל דאל"כ תקשי ק' תוס' היאך טימא להן, וע"כ ביאור הקרא אשר אין שם מת היינו דהם בדרך למות וכנ"ל.

 

[4]ויע' בתוס' רי"ד שם.

 

Share on Facebook
Share on Twitter