top of page

תרומות ומעשרות - מצוה התלויה בארץ ישראל

עודכן: 7 בפבר׳

במשנה במסכת קידושין (פרק א, ט) מובא, שמצוות התלויות בארץ - היינו שהם חובת קרקע כדוגמת הפרשת תרומות ומעשרות ומתנות עניים - הם מהדברים שהתייחדה בהם ארץ ישראל. עוד למדנו במשנה במסכת ראש השנה (פרק א, א), ש-ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. פירושו של דבר שכל פרי שהגיע לפני ט"ו בשבט לרמת גידול מסוימת – יש אומרים חנטה ויש אומרים שליש גידול - נידון מבחינת דיני תרומות ומעשרות וכן דיני שביעית, כשייך לשנה הקודמת של שנות השמיטה. ופרי שמגיע לאותו שלב של הגידול אחרי ט"ו בשבט, שייך לשנה הבאה.

בפירושו לתורה (ויקרא כג, כא) מבאר המשך חכמה, שישנם מצוות כמו ציצית, תפילין ומזוזה, שעיקר עניינם הוא לקרב בין האדם לקב"ה. וישנם מצוות שעיקר עניינם, זה לחבר ולקרב בין איש ובין רעהו. גמילות חסדים, וכן תרומות ומעשרות ומתנות עניים, הם מאותם מצוות שמחברות ומקשרות את חלקי העם השונים – כהנים, לוים, ישראלים, עשירים ועניים זה לזה. ויש להוסיף על דבריו, שכשם שגידול הפרי מצריך עבודה, עמל וזמן, על מנת להגיע לרמת בשלות מסוימת של הפרי שיוצרת את החיוב של הפרשת תרומות ומעשרות ומשייכת את הפרי לשנת מעשר מסוימת. כך גם כדי ליצור קשר נכון אמתי ועמוק בין איש לרעהו, צריך להשקיע עבודה ועמל, וצריך גם זמן של בשלות והסתגלות.

והנה קודם שמפרישים תרומות ומעשרות מן התבואה והפירות, הרי הם בכלל איסור טבל, והאוכל מהם מחלל את קודשי בני ישראל, שלא ניתן לנהוג מנהג חולין בתבואה שיש להפריש ממנה דברים של קודש. ולמדנו במדרש – "...אמר ר' ינאי היה ככר טבול, אכלו עד שלא עישרו מוות ביד הלשון, עישרו ואכלו, חיים ביד הלשון. אמר ר' חייא בר אבא הייתה לפניו כלכלה של תאנים, אכלה עד שלא עישרה מוות ביד הלשון, עישרה ואכלה, חיים ביד הלשון" (ויקרא רבה בהר, כה, א – יד).

ויש להבין כיצד נשתנה ככר הלחם באמצעות הלשון מדבר שמביא מיתה לאדם, לדבר שמביא חיות לאדם?

בעל ספר החינוך (מצוה תקז) מסביר, שכאשר אדם מפריש תרומות ומעשרות ונותן ממה שנחשב כשלו, לאחרים. הוא מביא בזה לידי ביטוי את הכרתו בכך שהברכה באה לו מאת ה' יתברך ושלמעשה העולם כולו וכן שדהו הם לקדוש ברוך הוא.

לפי זה מבואר מדוע החיוב להפריש תרומות ומעשרות הוא דווקא משדה שלו ולא משדה הפקר. וכמו כן למדנו שהבירור הזה, הוא המפתח ליצירת חיות בעולם בכלל, וממילא גם בתבואה ובפירות שלפנינו –

"...כי בוודאי יש חיות ה' יתברך בכל דבר שבעולם כי באורייתא (בכח התורה) ברא קוב"ה עלמא... וצריכין לחפש ולמצוא הארת התורה שיש בכל דבר. ותליה (ותלוי) בלשון כמשמעו, כי עיקר חיות האדם הרוח שבו כדכתיב ויפח באפיו רוח חיים. ולזאת צריכין לשמור להיות כל דבר בכח החיות שבאדם. שעל ידי זה נתעורר ונתגלה החיות שבכל דבר... וכן ככר טבל, על ידי המעשר שמפריש הראשית לה' יתברך ונתברר לו כי כל החיות מה' יתברך - שהמעשר נותן חיות לכל השאר (כהנים לוים ועניים) - על ידי זה מביא חיים מחיות הפנימי. ובלי עישרו (שעישר) דבוק בה קליפה שמבחוץ ולא נתעורר בו כח החיים (שפת אמת בהר, תרלב).

ומצוות אלו מחויבים בהם מן הדין דווקא בארץ ישראל כיוון שבכניסתם לארץ קיבלו עליהם ישראל את ברית הערבות ההדדית. ונחלקו ר' יהודה ור' נחמיה האם כשנכנסו לארץ קיבלו עליהם את ברית הערבות רק בנגלות או גם בנסתרות (עיין סנהדרין מג ע"ב). וביאר ר' אליהו קלצקין ז"ל, שערבות על הנגלות כשאפשר למחות הוא מצד מצות תוכחה, אולם ערבות על הנסתרות אפשר רק כאשר נחשבים ישראל כנפש אחת. וזה דווקא כשנכנסו לארץ ונתקדשו בקדושת הארץ ובמצוות התלויות בארץ (מובא בספר ישראל במדינתו עמ' 196).

וכיוון שפירותיה של ארץ ישראל מיוחדים בכך שהופרשו מהם תרומות ומעשרות וניתקנו מן הטבל שבתוכם הרי שיש בהם רושם של קדושה שמשפיע גם על היכולות הרוחניות של האדם. שאמרו חז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה (מכילתא פרשת בשלח). שכפי קדושת המזון שהאדם אוכל, כך זוכה לתורה. ולכן ניתנה תורה לאוכלי המן שכל מזונם ניתן להם מן השמים ולמעשה היה אוכל רוחני בעיקרו. ושניים להם אוכלי תרומה שנקראת קדש. ואף חולין שבארץ ישראל כיוון שניתקנו, נשאר בהם רושם של קדושה. ולכן אין תורה כתורת ארץ ישראל שהמאכל שבה מתוקן במצוות התלויות בארץ, באמצעות הרוח ממללא שבאדם (עיין שפת אמת, בשלח תרנו).

המלצת העורך
ארכיון
Archive
תגיות
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
whatsapp-logo.png
bottom of page