פרשת מקץ - "מה שיוסף אמר להמצריים שימולו"

בס"ד

בענין "מה שיוסף אמר להמצריים שימולו"

וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ (מ"א נ"ה)

פירש"י לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו וכו'. ומקורו בב"ר (צ' ו') ר' אבא בר כהנא אמר כפאן למול, ר' שמואל בר נחמן אמר חייתנו אין כתיב כאן אלא החייתנו נתת לנו חיים בעוה"ז וחיים בעוה"ב.

במשנה למלך (הל' מלכים י' ז' ד"ה וראיתי לרבותינו) הביא דברי המהר"ש יפה שהקשה מ"ט דיוסף בכפיה זו, כי זו אינה ממצות ב"נ להכריחם עליה וכו'. ותמה עליו, דאימא דרב אבא בר כהנא בעל המדרש ס"ל כמ"ד בסנה' (נט:) דמילה נצטוו כל בני נח, ומה שנשנית בסיני למילתיה נשנית, דהיינו למישרי מילה בשבת, וא"כ מצות מילה נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני, ומסיני ואילך ניטלה מב"נ ונשארה לישראל, ומש"ה כפאן יוסף למול משום דעד סיני נצטוו עליה ב"נ.

ולא כן כתב בשאגת אריה (סי' מ"ט) דס"ל דגם קודם מ"ת לא נצטוו ב"נ על המילה, דהא ודאי לא נאמרה מצות מילה לבני נח אלא לאברהם וזרעו לחוד כדכתיב בקרא בהדיא ולא היו טועין בזה דזיל קרי בי רב הוא ובע"כ צ"ל הא דקאמר והרי מילה שנאמרה לבני נח היינו לזרע אברהם לחוד, יע"ש בביאור סוגיא דסנהדרין שם. ולפי דבריו ודאי ליכא חיוב לב"נ למול, וכדעת המהר"ש יפה שהק' מ"ט דיוסף בכפיה זו.

ובאמת, בשו"ת מעיל צדקה (סי' י"ד) הביא בשם הזוהר דיוסף לאו שפיר עביד. וע"ע בנחל אשכול הל' מילה (עמ' 134) מש"כ בזה. ויש לציין דברי החי' הרי"ם וכן הובא בפרדס יוסף (ספר שמות הקדמה עמ' ו' בהערה) דשמעון ולוי הרגו כל עיר שכם משום שב"נ חייבים מיתה על מילה כמו גוי ששבת או משום שגזל האות בין ישראל והקב"ה. ולפי דבריהם ודאי ליכא טעם בכפיה זו. וכן לפי השיטות דאיכא איסור חבלה במילה לב"נ[8] היכא דליכא ציווי על המילה ג"כ יש להקשות איזה טעם יש בכפיה זו ואיך יוסף צוה להם מה שאסור להם לעשות.

ויש שכתבו דרצה יוסף שהמצריים יתגיירו, יע' בגו"א כאן[9], ובראשון לציון (יו"ד סי' רס"ג סעיף ה') לבעל האור החיים הסתפק בזה יע"ש, וע"ע בשו"ת מעיל צדקה הנ"ל.

ובספר דברי דוד להט"ז (מ"ה ד') כתב דלא בקש יוסף שיתקיים דבר זה אלא הראה להם כח שלו עליהם שהם חייבים לשמוע לו בכל גזרותיו ואח"כ לא התאמץ שימולו עכ"ל, הרי מעולם לא כוון יוסף שימולו, ולפי"ז יש ליישב השיטות הנ"ל דס"ל דאיכא איסור במה שימולו עצמם דהא לעולם לא היה בדעתו שימולו עצמם.

וכתב הרמ"א (יו"ד סי' רס"ג סעיף ה') בשם הב"י דאסור למול עכו"ם שלא לשם גרות אפילו בחול. וכתב הט"ז וז"ל, ונ"ל הטעם כיון שאמרינן דאברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול שאינו מניחו לגיהנם (עירובין יט.), וזה שמל את העובד כוכבים מבטל סימן המילה בישראל [וכעי"ז כתב בלבוש שם שלא להחתימו בחותם ברית קודש[10]].

ובהשקפה ראשונה י"ל דהט"ז אזיל לשיטתו למש"כ בביאורו עה"ת, דמעולם לא כוון יוסף שימולו, וי"ל דה"ט משום שלא רצה לבטל סימן המילה בישראל. אולם אחר העיון לעולם נראה לדייק מלשונו להיפך, דהרי כתב דיוסף לא התאמץ שימולו, ומשמע שלא הקפיד ע"ז, אבל אילו היו מלים לא הוי איכפת ליה, ושוב ק' כנ"ל הלא ע"י המילה מבטל הסימן בישראל. וכדי שלא יהא סותר משנתו נצטרך לומר דכל האיסור למול עכו"ם הוא אחר מתן תורה, ואברהם אבינו ע"ה עומד ומבחין בפתחו של גיהנם אחר מ"ת, אבל קודם מ"ת ס"ל להט"ז כדעת המשל"מ הנ"ל דמצוה לב"נ למול, ולכן לא הקפיד יוסף אם היו מלים, רק דעיקר כוונתו היה להראות כחו עליהם.

היוצא מדברינו עד עתה דאיכא ג' שיטות בכוונת יוסף במה שאמר להם שימולו. א') היו חייבום במילה מדיני ב"נ. ב') רצה שימולו כדי להתגייר. ג') רצה להראות כחו עליהם. ואיכא דס"ל דבאמת לאו שפיר עביד כשביקש מהם שימולו. והנה יש לעיין, אם נימא דמיירי כאן דרצה שימולו באמת שלא לשם חיוב או גירות, האם שרי לב"נ למול סתם, והאם אפשר להביא ראי' מכאן דשרי לב"נ למול סתם שלא לשם גירות.

הנה, מדברי הרמ"א וב"י וט"ז הנ"ל, מבואר לכאורה דאסור לישראל למול גוי ואפשר גם דאסור לגוי למול עצמו שלא לשם גירות. אולם בש"ך שם (סק"ח) כתב דאי אפשר לומר כן, דהא איתא בע"ז (כו:) ת"ר ישראל מל את העובד כוכבים לשום גר, לאפוקי לשום מורנא דלא. ופירש"י תולעת שיש לו בערלתו דלא דאסור לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא מורידין. ומשמע דבשכר שרי. וכ"כ הר"מ הל' מילה (ג' ז') גוי שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בו אסור לישראל לחתוך אותו שהגוי אין מעלין אותו מידי מיתה ולא מורידין אותו אליה אע"פ שנעשה מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה. הרי דלא אסור אלא משום רפואה, הא לאו הכי ליכא איסורא משום מילה[11], עכ"ד. הרי דס"ל להש"ך דליכא איסור לישראל למול גוי, וכש"כ למול עצמו.

אולם יע' בכס"מ שם שביאר הגמ' בע"ז דישראל מל את העכו"ם לשום גר אף על פי שיש לו מורנא. וז"ש ולפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר וכו' כלומר אף על גב דאית ליה מורנא, עכ"ל. הרי דס"ל דהר"מ מיירי דוקא בבא להתגייר, וכמו שהאריך בשו"ת אגרות משה יו"ד (ח"ב סי' ז'). וא"כ ליכא ראיה מהכא דשרי לב"נ למול את עצמו שלא לשם גירות, וכפשטות דברי הרמ"א וב"י בס' רס"ג הנ"ל.

ובזה ראיתי דבר נכון בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רט"ו) וז"ל, אגב יש לדקדק שינוי לשון. דהרמב"ם כתב מותר לישראל למול אותו ובשו"ע (סי' רס"ח סעיף ט') בהעתיקו לשון הרמב"ם כתב מצוה למול אותו, ולכאורה יקשה על הרמב"ם דאמאי לא כתב מצוה ומאי לשון מותר דנקט. ולזאת היה נראה לומר עפ"י מה שכתב הרמב"ם בהל' מלכים (פ"י ה"י) בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו מלעשותה כהלכתה, ומשמע דבתור אינו מצווה ועושה, רשאי גם בן נח לעשות, חוץ משבת ולימוד תורה[12], ומה"ט כתב הרמב"ם אם נתכוין למילה מותר לישראל למולו, כלומר בתורת אינו מצווה ועושה. והכס"מ דמפרש דברי הרמב"ם נתכוין למילה היינו לגירות לכן הוכרח לשנות ולכתוב דמצוה לישראל למולו.

וכדבריו בדברי הר"מ, כן מפורש בר"מ פיה"מ תרומות (ג' ט') שכתב אף על פי שאין הגוים חייבין במצות, אם קיימו מהם משהו מקבלים עליהן מקצת שכר. וכן בתשובה (סי' כ', והובא בהר צבי שם) שכתב במעשה שהיה דמותר לישראל לעשות פריעה לעכו"ם ר"ל אם הגוי חתך הערלה ואז נבהל, יכול ישראל לגומרו, דהא גוי שעשה מצוה נותנין לו שכר מצוה אך אינו כמי שהוא מצווה הא מיהא שכר מצוה בידו, והאריכו בזה באחרונים[13].

וכמה מדוקדק הדברים, דיע' באגרו"מ הנ"ל דהבין בדעת הר"מ כדברי הכס"מ, דלעולם אסור לב"נ למול שלא לשם גירות, ודחה הראיה מדבריו בפיה"מ הנ"ל דקאי רק על אלו מצות דהקדש וצדקה וכדומה. וכשהביא דברי הר"מ בהל' מילה כתב וז"ל ומש"כ כתר"ה שהרמב"ם פ"ג ממילה ה"ז שכתב בעכו"ם שבא לחתוך ערלתו מפני מכה אסור אף על פי שנעשית מצוה ברפואה זו לפיכך אם נתכוין למילה מצוה למול שכוונתו לקיום מצות מילה ולא לגרות וכן מפרש המשיג במאירי בשם אביו, הוא הבל שכוונת הרמב"ם בנתכוין למול לגרות כדפי' הכ"מ וכו', עכ"ל. הרי דהעתיק דברי הר"מ דאם נתכוון למילה מצוה למול, ואמת דכ"כ הש"ע בס' רס"ח, אבל בר"מ כתב דמותר למול, והי' כמש"כ ההר צבי הנ"ל דנתכוון למצות מילה בעלמא ולא דאיכא מצוה להתגייר.

וכן יע' בס' טעם ודעת עה"ת כאן להגר"מ שטרנבוך שליט"א שתמה למה בקש להם שימולו ואיזה תועלת יש במילה, והביא לשון הר"מ בפ"ג דמילה הלכה יב (צ"ל ז') שיש מצוה למול עכו"ם אם מכוון למצוה, וכן דבריו בפיה"מ ספ"ג דתרומות צע"ג, עכ"ל.

והנראה לענ"ד כמש"נ בהר צבי הנ"ל בדעת הר"מ, דהא כתב הר"מ בהל' מילה דמותר למולו, ולשון הר"מ בתשובה ג' פעמים הוא דמותר לישראל למולו ולא כ' בשום מקום דאיכא מצוה למולו, ולא הזכיר ענין גירות ג"כ. והיה מקום לטעות במש"כ הר"מ דאסור לרפאותו אע"פ שנעשית מצוה דלא התכוון למצוה לפיכך כשמתכוון למילה מותר למולו. ודייקו מהא שכ' שנעשית מצוה משמע כשמתכוון למילה ודאי הוי מצוה למולו. וליתא, דודאי נעשית מצוה כשמתכוון למילה ולא זו בלבד אלא מקבל שכר ג"כ, אבל ליכא מצוה שיעשה המילה אלא רק דאין מונעין הקיום מצוה בזה, ולכן כ' דמותר למולו, וכמו שביארו האחרונים, ופשוט.

והיוצא לפי דברינו, דלדברי הר"מ והש"ך, לעולם שרי לב"נ למול עצמו לשם מצוה בעלמא אף שלא לשם גירות, וא"כ לק"מ במה שאמר יוסף למצריים שימולו, דאי"ז אלא לטובתם כדי לקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה.

------------------------------------------------------------------------------------

אשמח לקבל הערות: אברהם הבר, דוא"ל: chayeiavraham@gmail.com

[1]ושו"ר שכ"כ בתוס' הרא"ש (כא:).

[2]דלפי"ז הדין דנר שיש לה ב' פיות נוהג בכל שמונת הימים, ואילו במהדרין מן המהדרין אינו נוהג אלא בליל א'.

[3]ויע' במ"ב (סי' תרע"ז סק"ג) דעדיף שידליק האכסנאי לעצמו אם יכול, ויל"ע אמאי ר"ז לא עשה כן בשבת שם.

[4]ר"ל דמש"כ מיום ראשון ואילך הי' מליל שני והלאה, וכ"כ הב"ח. ונראה מדברי הגר"א ופמ"ג דגרסו מיום ב' ואילך, והי' הך.

[5]ובב"ח כ' דה"ה דה"מ לפרש כן, ואילו בגר"א פירש דלא פירש הטור כן משום דמיירי במדליקין בפנים ולא בפתח החצר, יע"ש. ונ"ל להוסיף דלכאורה יש להקשות אמאי לא פירש הטור כמש"כ במאירי דמיירי בב' בנ"א הדרים בבית א', דאפילו אם מדליקין בפנים שפיר י"ל דמיירי בהכי בליל א', וי"ל דאזיל לשיטתו שהביא דברי ר' שר שלום גאון (סי' תרע"ז) שכתב דאנשים הרבה שדרים בחצר א' שורת הדין שמשתתפין כולן בשמן ויוצאין כולן בנר א', וא"כ ליכא למוקי נר שיש ב' פיות בכה"ג.

[6]ויע' בעולת שבת דאשתמיט להב"י דברי תוס', ובמאמ"ר הנ"ל תמה עליו דבסעיף ה' הביא הב"י דברי תוס'.

[7]וכהאי צד קצת משמע כן מרש"י (כא: ד"ה והמהדרין) יע"ש.

[8]כן כתב הפנים יפות (פ' לך לך) ליישב הא דאאע"ה לא מל את עצמו עד שהיה ציווי, וע"ע בגליוני הש"ס (ע"ז י:) שהק' היאך קטיעה בר שלום מל את עצמו הא מוזהר באיסור חבלה, ויע' כלי חמדה (פ' וזאת הברכה), מש"ח (ל"ד כ"ב) בביאור מעשה דשכם,ועוד.

[9]וז"ל והלא אין מכריחים את הגוי להתגייר, ויש לדבר זה ענין נפלא, כי כאשר ראה יוסף כי התבואה שלהם הרקיבה ותבואת יוסף לא הרקיבה, אז ידע יוסף כי מחמת שערלים היו, כי המילה הוא הברית, ומי שאין לו הקיום הזה שאין לו המילה נרקבה לו התבואה. ומהשתא לא יקשה איך היה מכריחם על המילה, כיון שהוא רצון הקדוש ברוך הוא שיהיו נימולים, שפיר דמי להכריחם עכ"ל. וכעי"ז כתב בכל"י וז"ל שמצינו שהערלה נקראת חרפה, והרעב נקרא גם כן חרפה, על כן חשב שבהסרת חרפת הערלה יוסר מהם חרפת הרעב, וזה מדה כנגד מדה שאם האדם מסיר מתוכו הפסולת שבו, גם ה' יתן הטוב ויסיר הפסולת שבתוך התבואה ממש, שאי אפשר לאדם להסירו.

[10]ויש שכתבו בטעם האיסור למול ע"פ הא דאיתא במנחות (מג.) אין אדם רשאי למכור טלית מצויצת לגוי שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו וה"נ במילה, כ"כ בשו"ת מעיל צדקה (ס' י"ד) מובא בפ"ת (יו"ד ס' רס"ג) וכ"ה בח"ש (יו"ד סי' רס"ח), ובצ"פ הל' מילה (ג' ז'). ויע' בבני בנימין על הר"מ (שם) שכ' דהאיסור משום חבלה.

[11]ויע"ש שכתב גם בדעת הש"ע דליכא איסור למול, אולם יע' לקמן מש"כ בדעת הש"ע בזה.

[12]ויע"ש בהל' ט' דמשמע להיפך, והאריכו המפרשים בזה ואכ"מ.

[13]הלא המה, יביע אומר (יו"ד ב' י"ט(, משאת משה (קיד' ס' ע"ג), ובשו"ת משנת ר' אהרן (ל"ה ו'), וחמדת ישראל סוף קונט' נר מצוה (עמ' קט"ז), ובצ"פ שם, ובדעת כהן (סי קמ"ט), ומשנה הלכות (ח"ט סקנ"ו), ועוד. ודלא כמש"כ בנחל אשכול הנ"ל דמדברי הר"מ בתשובה משמע דאיכא מצוה למול.

המלצת העורך
ארכיון
Archive
תגיות
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

זמני התפילות במכון

ימים א' – ה'

שחרית 6:15
ראש חודש 6:00

מנחה

מנין ראשון 13:15,

מנין שני 20 דק' לפני שקיעה

ערבית

מנין ראשון 20 דק' אחרי שקיעה,

מנין שני 19:00

מנין שלישי 21:00

 

צור קשר

 

ת.ד. 1613 קרית ארבע 9010000

טל  02-9964722

פקס 02-9963253

מייל marabanim@gmail.com

waze.png