בס״ד איתא במשנה המובאת בתענית כו ע"ב: אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין.... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים... וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו, ביום חתנתו - זה מתן תורה, וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו. ופשט המשנה משמע שהיות יוצאות למחולות גם ביום כיפור, ושענין יום כיפור הוא יום ריצוי עוונות, ולכאורה לא מתאים לעשותו יום שמחה וריקודים, ועוד קשה שבפועל אסור לרקוד בו (אם כי מלשון המשנה "היו ימים טובים" אפשר להבין שבימי רשב"ג הם כבר לא היו, ולפי זה היה אפשר לדוחק שהוא בזמן שעדיין לא גזרו על כך, מסתבר שמה שנקט בלשון עבר נובע מחורבן בית המקדש ולא מדובר על דברים שעשו רק לפני גזירת ריקוד). יש שרצו לומר[1] שביום כיפור הביטוי לשמחה היה שבנות ירושלים (או בני ירושלים) היו יוצאות בכלי לבן, ובחמשה עשר באב ביטוי השמחה היה המחולות. אך מלשון המשנה "שבהן" משמע שמתחילה מדובר על מה שעשו בשני הימים. ואולי י"ל שאין הכי נמי שבשני הימים היו יוצאים בכלי לבן, אך המחולות היו דוקא בט"ו באב. אלא שבתרגום איכה לפסוק (א, ד) בתולותיה נוגות, כתוב "בתולתהא ספדין על די פסקו למיפק בט"ו באב וביוה"כ לחינגא בחינוגין", ומבואר שגם ביום כיפור היו מחולות. ובברכ"י (או"ח קמא, ד) כתב שי"ל שהריקודים היו במוצאי יום כיפור. ולפי זה צ"ל שמכל מקום השמחה היתה כבר ביום כיפור כיון שהתכנסו לירושלים כדי למצוא את זיווגם, ונהגו לעסוק בזה כי ביום זה התרצה הקב"ה לישראל וחיבור ישראל להקב"ה נמשל חיבור איש ואשה. ובמוצאי החג היו יוצאות הבנות לריקודים כביטוי לשמחת ישראל. ומכל מקום צ"ל כדברי ערוה"ש (אבהע"ז כב, ג) שהיו רוקדות במקום צנוע, כמו בכרמים. ומה שאמר ו"שא עינך וראה" הוא משום שעכ"פ היו שרות על השידוכין שבהם צריך הבחור לישא עיניו ולבחור את בת זוגו.ומה שנאמר (שופטים כא, י"ט - כ"א) 'הנה חג ה' בשילו מימים ימימה' שבו חטפו בני בנימן את הבנות היה מאורע חריג שאיפשרו להם ללכת לכרמים, אבל בדרך כלל הבחורים לא הלכו לשם, ונראה שעכ"פ שם לא מדובר על יום כיפור כפי שכתב ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק דברים, חמישה עשר באב אות א) שלא מצינו שיהיה נקרא יום הכפורים חג, וגם בפשטות מדובר על חג אחר. אלא שחג זה הוא ט"ו באב שהוא שנקרא חג מצד המנהג לחוג בו, ולכן אחד הטעמים לשמחה ביום זה הוא שהותרו בני בנימין לבא בקהל.והנה בגמרא שאלו "ט"ו באב אמאי", ואמרו כמה טעמים ליום זה, אבל קצ"ע למה לא נרמז דבר כלשהוא במשנה. ונראה לענ"ד שהמשנה רומזת שעיקר המנהג לעשותו חג שורשו באמונה שביום זה יבנה המקדש, כי המשנה מסיימת בפסוק "צאינה וראינה בנות ציון... ביום חתונתו וביום שמחת לבו", הנדרש על בנין בית המקדש, ואינו מובן מה ההקשר כאן לבנין בית המקדש[2], אלא שי"ל שפסוק זה בא להסביר את הטעם הנסתר לט"ו באב, והוא האמונה שביום זה נחוג את בנין המקדש. וענין קישורו לבנין הבית הוא כדאיתא בפסיקתא (דרב כהנא י"ג, ט"ו): "א"ר אבון עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל. עלה אריה, זה נבוכדנאצר הרשע, דכת' ביה עלה אריה מסובכו. במזל אריה, בחדש החמישי. והחריב אריאל, הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד. על מנת שיבא אריה במזל אריה ויבנה אריאל. יבא אריה, זה הקב"ה דכת' ביה אריה שאג מי לא ירא. במזל אריה, והפכתי אבלם לששון. ויבנה אריאל, בונה ירושלם י"י נדחי ישראל יכנס". ר' צדוק הכהן (פרי צדיק שם) הבין שבנין בית המקדש יהיה ביום חמישה עשר באב עצמו שהוא אמצע החודש, אך לכאורה כיון שמדמה לחורבן שהיה ב' באב גם הבנין הוא בט' באב, אך אולי י"ל שלא הזכיר להדיא ט' באב אלא נקט רק את החודש להורות שבענין התאריך יש בהם שוני, החורבן בט' באב, והבנין בט"ו באב.והענין יובן לפי הגמרא תענית הנ"ל שבין הטעמים של ט"ו באב מובא שהוא "יום שכלו בו מתי מדבר". ולפירוש רש"י בתענית (ל ע"ב ד"ה שכלו) ורשב"ם (בבא בתרא קכא ע"א ד"ה שכלו) לא מתו בשנת הארבעים, והאבלות שפסקה בט"ו באב היתה בעצם זה ששכבו בקבר עד יום זה. ובתוס' (שם ד"ה יום) פירשו דבשנה אחרונה גם כן מתו בתשעה באב, ולדבריהם היה ממש אבל שבעה ימים מתשעה באב עד מקצת יום ט"ו באב שהיה יום שביעי ומקצת היום ככולו. ובפרי צדיק (שם) פירש על פי זה את מה שלמדו במועד קטן (כ ע"א) את עיקר דין אבל שבעה ימים ממה שנאמר (עמוס ח, י) "והפכתי חגיכם לאבל", דאינו מובן מנין למד שמדובר בחג של שבעה, הרי בסוכות יש שמונה ימים. ועוד קשה שאכתי לא ברור מנין לסתם אבלות שהיא שבעה, הרי יתכן שכאן בא לומר שהחג יהפך לאבל ותו לא.לכן נראה שהמכוון במילה "חגיכם" הוא על החג שנהגו בו מעצמם מתשעה באב עד ט"ו באב, שהוא התהפך לאבל בגלל ששבעת ימי השמחה היו בתחילה כנגד שבעת ימי האבלות במדבר, ולפי זה מובן איך למד מכאן על סתם אבות שהיא שבעה. וי"ל דקאמר חגיכם בלשון רבים כי היה עושים עיקר מהיום הראשון ומיום השביעי כמו בחגי התורה.ובזה מיושב קושיה רבתי שכל טעמי הגמרא לא מספיקים כדי לקבוע יום טוב לדורות שענינו בכך שענין אותו יום חוזר מידי שנה בשנה, וגם אם נהגו כך בימי הבית, הרי המועדים שלהם בטלו כשבטלה מגילת תענית, ולכם נהגו עד היום לעשות שמחה ביום זה ואין אומרים בו תחנון. אך לפי האמור י"ל שעיקר שמחת ט"ו באב לדורות היא על כך שזמן זה מסוגל לבנית בית המקדש, והטעמים שאמרו בבבלי הם להסביר על מה היה ביטוי את השמחה בפועל בדורות השונים, אבל בפנימיות הוא שמחה לדורות כיוון שעתידים לבנות בו את בית המקדש, ומובן שפיר מה שהקשו למה נוהגים בזה גם היום בניגוד לשאר ימי מגילת תענית שבטלו.וראה בפרי צדיק שם שהוסיף ודרש את טעמי הגמרא כמכוונים לתיקון הפגמים שבגללם חרב הבית.הטעם שהותרו השבטים לבוא זה בזה הוא התיקון של קנאה ושנאת חינם.הטעם שהותרו שבט בנימין לבוא בקהל הוא תיקום על החטאים שעשו מחמת תאוה.הטעם שניתנו הרוגי ביתר לקבורה הוא תיקון בחינת פגם של כבוד והתנשאות שהיה בביתר.הטעם שהוא יום שכלו בו מתי מדבר הוא פגם עוון החמור של לשון הרע.והטעם שהוא יום שביטל בו הושע בן אלה פרוסדאות של ירבעם שלא יעלו לרגל, הוא תיקון החטא של מה שנמנעו מלמחות באינו נהג כראוי ומבזה את חבירו (יעויין באיכה רבה, ד, ג שזה היה חטאו של זכריה בן אבקולס.וטעם האחרון בגמרא שבו ביום פסקו לכרות עצים למערכה מרמז על הוספת התלהבות הקדושה בנפש מיום הזה. כי יש די באש הקדושה הנשפע באותו יום על כל השנה. והאש של הקדושה הוא על ידי אותיות י"ה של איש ואשה שזכו ושכינה ביניהם ונעשה על ידי זה שתי פעמים אש של גבוה לכלות האש של היצר הרע.
_____________________________________________________________________
[1] הרב איתם הנקין הי"ד במאמר שנדפס בעלוני ממרא גליון 122 עמ' 71.
[2] הברטנורא פירש שזה מוסב נמי על יום כיפור שבית ראשון נתחנך ביום כיפור, אך ר' צדוק הקשה שסיום הבנין של בית ראשון היה עוד לפני יום כיפור, ורק אירע שיום כיפור היה אחד מהימים בו הוא נחנך. ובמלאכת שלמה קושר דבר זה לכך שהזיווגים בנים את חרבות ירושלים ובית המקדש.
