למדנו חז״ל שמשה רבנו ע״ה ״כתב את ספרו ואת פרשת בלעם״ (גמרא בבא בתרא דף י״ד עמוד ב׳).
בפשטות אנו מבינים שכוונת דבריהם היא שמשה על פי הכתבה אלוקית כתב את חמשת חומשי התורה וגם את פרשת השבוע- פרשת בלק, אשר בה בלעם הדמות המרכזית. ואם זה כל תוכן מאמרם ז״ל הדברים לא היו צריכים להיאמר; כי הרי פרשת בלק נמצאת בתוך חומש במדבר, ואם כתב משה את ספר במדבר ברור שכתב גם פרשת בלק?!
לפני הצעת פתרון להנ״ל, נסקור בקיצור את הסיפור שבפרשתנו. הרקע לספור הוא הכבוש הישראלי במלחמת בזק של ארץ סיחון וארץ עוג(שני מלכים חזקים במיוחד). בדרכו אל ארץ כנען לרגל ההתפתחות הזאת, חש בלק, מלך מואב, את עצמו מאוים ושכר ״נביא האומות״ מארץ רחוקה, בעל מוניטין ״עם קבלות״, לקלל את ישראל, ועל ידי כך להחלישו.
נמלך הנביא בה׳, ולמרות שקיבל ממנו ית׳ רק היתר ללכת אל מזמינו בלי לקלל, קיווה הוא שבכל זאת יצליח באיזה שלב להרביץ קללה נמרצת ועל ידה לזכות בסכום כסף עתק.
בבואו אל מזמינו, נלקח בלעם אל ההרים המשקיפים על מחנה ישראל ומכל זווית עיניו מביטות לחפש את מומיו וחולשותיו של העם הזה על מנת לקלל; ואינו מוצא רק לשבח ולברך בברכות הכי נעלות ומשובחות שישנן בתורה כלפי ישראל.
הואיל והניסיון לקלל נערך מחוץ למחנה ישראל ולא נודע לאיש מישראל באותה שעה, ואף נכשל; מתבקשת השאלה, מדוע היה חשוב לנותן התורה(ית״ש) שתיכתב הפרשה הזאת בספרו של משה(בחומש)?!
בלי לדעת את רצון ה׳ בכך, נעלה את הצעתנו. ספרו של משה(החומש) בעל אופי ביקורתי ותובעני באופן בולט, יודע ה׳ את המסוגלות של עמו, בני אברהם, יצחק ויעקב, ולכן יכול ״להרשות לעצמו״ כביכול, לתבוע מהם התעלות רוחנית והצטיינות במידות והתנהגויות; ועל כן, מכתיב הוא למשה לכתוב בעיקר ובהבלטה את כל הכישלונות-החטאים של ישראל על מנת שילמדו מהם להשתפר. הקורא בתורה יכול מזה להסיק שאנחנו הגרועים באומות. נביא האומות, בלעם, המכיר היטב את ההתנהגויות של העמים, בהשוואה מציג תמונה של עם ישראל בדיוק הפוכה מזו שלמעלה; ואולי לשם איזון הקפיד הקב״ה שתיכלל בחומש גם פרשת בלעם. ואולי לזה התכוונו חז״ל באומרם ש ״משה כתב את ספרו ואת פרשת בלעם״ - לרמוז על האופי השונה של הדברים: ולחנכנו לראות את עצמנו בצורה מאוזנת.
